הדיון בבג״ץ אודות פעולות ומדיניות המשטרה שעצרה אוהדי הפועל תל אביב שהביעו מחאה באמצעות חולצות טי-שירט, הוא אירוע חשוב ומכונן עבור הכדורגל והחברה הישראלית.
במבט ראשון, עבור מי שאינו אוהד כדורגל, מה שעבר על אוהדי הפועל תל אביב שנעצרו בגלל חולצה המבקרת את המשטרה, תנועת ׳כהנא חי׳ ויריבתם העירונית, עשוי להיתפס כשולי ומקומי. עוד סכסוך בין אוהדים לרשויות, עוד עימות במציאות החברתית הכאוטית בישראל, עוד “בעיית סדר”.
אבל ההיסטוריה של הכדורגל העולמי, מגרמניה ועד מרוקו, מלמדת שזה סיפור שחזר על עצמו שוב ושוב, וכמעט תמיד הצביע על תהליכים גדולים יותר שעוברות אותן חברות שבהן התקיימה ההתנגשות הזו בין אוהדים, משטרה וחופש הביטוי.
בגרמניה, למשל, אוהדי סנט פאולי, דורטמונד ואיינטרכט פרנקפורט וקבוצות אחרות ניהלו מאבק עיקש נגד מדיניות של ענישה קולקטיבית, מעקבים מצולמים, והרחקות מנהליות של אוהדים. הם בחרו במחאה לא אלימה: דממה ביציע, חרמות יזומים, מכתבים משפטיים כנגד שוטרים ספציפיים ומאבקים משפטיים.
ההשלכות לא הגיעו ביום אחד, אבל הפכו לתהליך ולגל חברתי משמעותי עד שהגיעו. חלק מהאיסורים בוטלו, משך הרחקות קוצר, והמשטרה וההתאחדות נאלצו לשבת לשולחן ולדבר עם אוהדים כגורם אזרחי, ולא כאויב. הרבה בזכות המאבק הזה, כיום, גרמניה נחשבת לדוגמא ומופת למקום והקול שיש לאוהדים המקומיים ולארגונים שלהם.
באיטליה, ארגוני האולטראס השונים, בעיקר אלו של רומא, נאפולי, ליבורנו ואטאלנטה, מחו באופן כבד נגד רפורמת אמצעי הזיהוי (׳כרטיס אוהד׳) ונגד ההגבלות הביורוקרטיות שהוטלו על ארגוני אוהדים בכל הנוגע לתפאורות ופירוטכניקה. האוהדים הלכו על זה חזק עם חרמות ענק, מה שהוביל ליציעים ריקים והפסדים כלכליים. אחרי שנים של עימותים ונסיונות לגשר, הרשויות באיטליה נסוגו חלקית מדרישותיהן. פחות מתוך אידאולוגיה, אלא כי הם הבינו שכדורגל, איטלקי ובכלל, בלי אוהדים - הוא פשוט מוצר ׳מת׳.
גם בצרפת, שם הרשויות שנים נאבקו קשות בארגוני האוהדים של פריס סן ז׳רמן, הם בסוף נכנעו. בתחילת העשור הקודם, המשטרה פירקה את ארגוני האוהדים של פ.ס.ז’ בשם “הסדר והביטחון” (בעיקר אחרי התקרית בו נרצח אוהד יהודי אחרי משחק מול הפועל ת״א). זה עבד, אבל התוצאה הייתה עשור שמשחקי פריס סן ז׳רמן היו ללא ארגוני אוהדים, באווירה מנוכרת ונטולת זהות.
בסופו של דבר, האולטראס הוחזרו בפורמט אחר, בשיתוף פעולה עם המועדון ובתיאום עם הרשויות, וזוכים כיום להכרה רשמית. למעשה הרשויות והמועדון הבינו כי עדיף לעבוד עם האוהדים וליצור סביבה מיטיבה לכל המעורבים, מאשר הדחקה והרחקה מוחלטת שפגעה בתרבות סביב המועדון.
דוגמאות פוליטיות יותר אפשר למצוא בסקוטלנד ובספרד. שם, מחאות לא אלימות בעלות אופי פוליטי זכו להתנגדות קשה מצד רשויות, והנציחו מתיחות פוליטית, חברתית ולאומית. אוהדי סלטיק גלזגו, אשר ידועים בהתנגדותם לכתר הבריטי והבלטתם זהותם הקתולית, הובילו מחאה שכללה דגלים, שלטים עם מסרים פוליטיים (בין השאר נגד ישראל), ולא שיתפו פעולה עם קנסות ואיומים מצד הרשויות הבריטיות ומוסדות UEFA שניסו להכניע אותם דרך ענישה כלכלית.
האוהדים לא נסוגו, וההשלכה הייתה הפוכה: המחאה התרחבה, הפכה לסמל, וגייסה תמיכה בינלאומית. מה שנתפס כ”בעיה” הפך לכוח תרבותי אדיר ומשפיע בעולם הכדורגל, כזה שקשה להשתיק, כמו שראינו היטב במחאת Show Israel the Red Card שהובילו האוהדים הסקוטים.
בברצלונה, הקאמפ נואו שימש במשך שנים כבמה למחאה אזרחית בתקופת הדיקטטורה של הגנרל פרנקו. בוז אדיר בכל משחק בדקה 17:14 (יום העצמאות הקטלאני), שריקות בוז להמנון הספרדי, דגלים צהובים. גם כאן היו קנסות ואיומים, אבל ההשלכה העיקרית הייתה פוליטית: הכדורגל הפך למרחב שבו אי אפשר להתעלם מרגש ציבורי. אפילו המדינה הבינה שיש קווים שכוח משטרתי לא פותר, ועד היום משחקי ברצלונה, במידה רבה מהווים במה להבלטת הזהות הקטלאנית בציבור.
גם בשכונה שלנו, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, בעיקר במצרים, מרוקו, תוניסיה, היו מקרים שהתחילו בדיוק כמו ההתנגשות בין האוהדים למשטרה סביב החולצות של אוהדי הפועל ת״א. אוהדי אל-אהלי קהיר, ראג׳ה ו-ווידאד קזבלנקה ותרג׳י אספרנס טוניס מוחאים תמיד נגד אלימות משטרתית, נותנים במה לסוגיות סוציו-אקונומיות ולאומיות בוערות, שחיתות ודיכוי. שם כמעט תמיד, האוהדים שילמו ומשלמים מחיר כבד.
בהפגנות האביב הערבי אוהדי אל-אהלי היו קול חשוב, וב-2012, 72 מהם אף נהרגו, אחרי ספק מחדל ספק מהלך מתוכנן של המשטרה המצרית כנקמה. בטוניסיה ומרוקו אמנם לא היו אסונות בסדר גודל הזה, אבל תמיד ישנן התנגשויות, מעצרים שיוצרים מצב ייחודי ודרמטי: מחאות אזרחיות, חברתיות ופוליטיות הן חלק בלתי נפרד מהיציע, בין אם אי-עידוד, שימוש במילות קוד בשירים כדי להביע מחאה פוליטית, וגם בחולצות בעלות סימנים מסוימים. בצפון אפריקה היציע הפך לבית ספר לאזרחות, לשפה של מחאה, למקום שבו צעירים למדו לעמוד יחד מול הכוח של הרשויות, אולי אף יותר מאשר בהפגנות רחוב.
במובן הזה, המאבק של אוהדי הפועל תל אביב הוא לא ייחודי רק להם. הוא קורה בכל העולם. ההתנגשות הזו בין אוהדים לרשויות עולה תמיד במקומות בהם יש מי שמבקש להשתיק, ולהשתמש בכוח כנגד זכויות בסיסיות. בסוף, האוהדים לא דורשים אנרכיה. הם מבקשים את הזכות הבסיסית שכל אוהד כדורגל ברחבי העולם מבקש. מרחב להביע את עמדתו, וחופש לבטא את עצמו.
מה שמשטרת ישראל, בהתנהלותה החובבנית והמגושמת, פשוט לא מסוגלת להסתיר זה את האיפה ואיפה שהיא עושה בין אוהדי הקבוצות ו״העמדות״ שהם מביעים ביציע (דרישת שלום מדגל תנועת ״כהנא חי״ שהונף בגאון באצטדיון טדי ע״י אוהדי בית״ר ירושלים נגד בני סכנין רק השבוע).
ישראל צריכה לשאול את עצמה לאיזו מהדוגמאות היא רוצה להדמות. מקזבלנקה ועד דורטמונד, דרך ירושלים ותל אביב, ההיסטוריה והמציאות אומרות דבר פשוט מאוד: כשמדינה בוחרת לראות באוהדים כ׳בעיה בטחונית׳, היא בדרך כלל מפסידה וחוזרת על עקבותיה. גם אם לא מיד, גם אם זה לוקח שנים, ומצריך תהליך הדרגתי - בסוף זה קורה.
כי אוהדי הכדורגל הם החמצן של המשחק. הם המים החיים שלו. וכמו מים, הם זורמים, ועושים רטיבות, ויוצרים לחות, ונכנסים בכל חריץ, ואם צריך גם מורידים גשם. גם אם יש מי שרוצה לבנות סכר ולמנוע מאוהדי הפועל ת״א, או כל קבוצה אחרת בישראל, להביע דעה, צריך לדעת שהם תמיד יהיו שם. בשיר, במילה, בשתיקה, בחרם או בחולצה.
