במבט נקודתי, העונה שעברה הייתה אחת המשמעותיות ביותר מבחינת השפעת האוהדים. לא בדחיפת קבוצתם אלא בהפחתת נקודות ממאזנה. האשמה רובצת בעיקר על ראשי המועדונים, חברי המנהלת וההתאחדות, שפוחדים מהפרחחים המזיקים ומזלזלים בקהל הנורמטיבי והנאמן לא פחות. את אלה הם מקבלים כדבר מובן מאליו, מה שהופך את חוויית האוהד לבלתי נסבלת, עם שירותים ברמת בית שימוש. לא רק במובן של נוחיות.
היחס המזלזל הוא בעיקר כלפי קהל חוץ, כי מולם לראשי הקבוצות הכי נוח להקטין ראש. הם רק שוכחים שגם הקהל שלהם הופך לכזה פעם בשבועיים. מדובר בליקויים מעצבנים שממש קל להעלים, אבל הרבה יותר פשוט להתעלם מהם.
כל הכתבות מפרויקט פתיחת העונה המיוחד של ישראל היום:
"אני בדרך לבית החולים במסוק, וכל מה שמעניין אותי זה אם הפועל באר שבע ניצחה"
מאשדוד ועד טבריה: מצב אצטדיוני הכדורגל שנבנים בישראל
התחזית של נדב יעקבי: זה מה שיקרה בליגת העל בעונת 2025/26
כותבי "ישראל היום" מספרים: כך התאהבתי בכדורגל הישראלי
המיליונים בדרך: האקזיט הבא של מכבי חיפה והפועל תל אביב | אורי אוזן
סמי עופר
גם באצטדיון מספר 1 בארץ לא סופרים את האורחים. הבעיה העיקרית קשורה לרכבת. עקב חוסר תיאום ומחשבה, משחקים מסתיימים אחרי 22:00, ואוהדים עם ילדים פותחים במרוץ נגד השעון כדי לתפוס את הרכבת האחרונה דרומה. למה, לעזאזל? ירדתם מהפסים? מה הבעיה לתאם בין הציבור לתחבורה הציבורית?
טרנר
רכבת אינה אופציה כי שתי התחנות רחוקות, ולמה לבזבז שאטלים על קהל אורח? שיוציאו קיטור בעצמם. המגיעים ברכב מצפון פונים ימינה לדרך שעד לא מזמן הייתה מתאימה לנגמ"ש, ועכשיו נסללה סוף־סוף אבל עדיין משוועת ללילות ירח מלא. ביציאה אחרי המשחק, אין פנייה מסוף העולם שמאלה. חייבים לזחול בפקק, לנסוע דווקא דרומה, עד רמזור קצר להחריד. סיבוב פארסה.
טדי
חניון קטן ומפוצץ סמוך לאצטדיון (כנראה מחווה ל"קומץ"), שולח את הרבבות לקניון מלחה, אתגר שמבטיח פקק של שעה וחצי ביציאה. לפעמים השוטרים מפנים לחניון בגן הטכנולוגי, שהתוואי ממנו ועד ליעד מצריך נעליים גבוהות, פנס וקאטר לחיתוך תיל. כשקהל החוץ נכנס פנימה ליציע, הוא נשלח כרגיל לפינה או מאחורי השער (שזה יותר סביר), אך שם לעיתים רב הנסתר על הגלוי.
בלומפילד
אצטדיון מגוחך בלי גג. ראש העירייה טען שלא צריך, בגלל מיעוט ימי הגשם, והפקיר את האוהדים לממטרים עזים ולשמש הקופחת, בהתאם למשחק העונה. החניה על בסיס מקום פנוי בסמטאות יפו, והקו האדום של הרכבת הקלה אינו פתוח בשבת, אפילו לקהל של הפועל.
נתניה
במפגשים שלא מעורבת בהם קבוצה שבורכה בקהל חוץ (כלומר ברוב המכריע של המשחקים), חוסכים בסדרנים ופותחים מעט מדי שערים. אז מה אם פתיחת היציעים העליונים תשחרר לחץ? עדיף לתחום את האוהדים האורחים בבלוק אחד, 500 איש נראים כמו 5,000, וכולם נדחסים פנימה כמו פרות בדרך לחליבת לילה. גם החניה שערורייתית, כי אף אחד לא שולט ביציאות. שלא לדבר על השלט "אצטדיון מרים", שמכניס אותך לאווירת הקומבינה מלכתחילה.
המושבה
חליבת לילה של אוהדים כדי לחסוך בסדרנים (כמו בנתניה), רמזור קצר ביציאה (כמו בבאר שבע), ורכבת שהיא אמנם קרובה, אך מבדילה בין קודש לגול.
דוחא
גם כשהוא מאושר, האוהדים ממש לא. גישה מבישה, טריבונות באופסייד, לכו תסמכו על הכסף הקטארי.
גרין
עבר כמה גלגולים של שיפוצים מאז הקמתו בשנות ה־60, וגם כקומפלקס מחודש הוא נראה מיושן. כבר בחניה בעלייה, כדאי להכניס לרוורס ולהנמיך ציפיות מחוויית הצפייה. לא משנה כמה שנים עירוני טבריה ובני ריינה (שמארחות בנוף הגליל) ישחקו בליגת העל, התפאורה שם תמיד תיתן תחושה שהן נשארו בליגה של משה פרימו, רז זהבי והרב גלויברמן.
אשדוד
נפטרנו כבר מזמן מ"הקופסה" ומ"האורווה", ונתקענו עם "החורבה". אומרים שזו עונתו האחרונה לפני המעבר לאצטדיון החדש, אבל כל עוד המתקן העלוב הזה יארח משחקים בליגת העל בשנת 2026, לא פלא שהכדורגל פה נשאר מביך ושכונתי. חניה לא תהווה בעיה רק אם תבואו באופניים, ובפנים כדאי להתחשב בתאים הבודדים של השירותים הכימיים ולשמור על איפוק.
החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים נותר בגדר המלצה בלבד במרבית המגרשים. למה מי רציתם שיאכוף אותו, אלה שמגלים את רימוני העשן רק אחרי שהם מתפוצצים על הדשא?
כמה עצות לטוחני הקלישאות
לשדרים: שחררו אותנו כבר מהמשפט: "זה ייבדק ב־VAR". המערכת נכנסה לפעילות לפני כמה שנים טובות אפילו בישראל, וכולנו מכירים את הנוהל. בכלל, אם אין לכם מה לומר, שקט הוא הבחירה האופטימלית. גם אין צורך לייבש את המוח של הצופים עם סטטיסטיקות היסטוריות אזוטריות. אל תהיו רמי וייץ.
לפרשנים: כשאתם חוזרים ואומרים שהקבוצה משחקת ב"קו 3" או "קו 4", נדמה לכם שזה מרשים. אז זהו שלא. אתם נשמעים יותר כמו סדרנים ב"אגד". גם הדיבורים על "שיטת היהלום" לא יהפכו את הפרשנות לנוצצת. חוץ מזה, חוכמה קטנה מאוד לרדת על זרים (דייגו פלורס) ולשמור על חברים (ליאור רפאלוב). אל תהיו אלי גוטמן.
לשדרי הקווים: אל תשאלו את המאמן: "מה אתה לוקח איתך מהמשחק?". בניגוד לתשובה שתקבלו, הוא ייקח איתו גם את התוצאה, גם את היכולת, וגם את הציוד האישי שהגיע איתו. חשוב להציג שאלות קשות ("אתה מאמין שאתה יכול להוציא את הקבוצה מהמצב הזה?" זו לא שאלה קשה אלא מלחמת התשה), וכשאתם מראיינים את המאמן המנצח או את כוכב המשחק, אפשר להחמיא בלי להחניף. אל תהיו מוטי פשכצקי.
לכותבי הפרומואים הפומפוזיים: ככל שתתאמצו להאדיר את הסחורה שאתם משדרים, כך היא תיראה יותר מנותקת ומגוחכת. צווחות של עמיחי שפיגלר לא מדליקות את הצופים, אלא מכבות אותם. אל תהיו פתטיים.
למאמנים: עזבו אתכם מהמשפט: "ספגנו ממצב נייח" (הרי בחיים לא תגידו כבשנו ממצב נייח). אל תגידו: "הם לא הגיעו למצבים" (כשמפסידים) או "שיחקנו נגד קבוצה מאומנת" (כשמנצחים). ובכל לשון של בקשה, אל תאמרו: "אני מתנצל בפני האוהדים הנפלאים שלנו". הם לא צריכים את הסליחות שלכם, ובשביל זה יש את החגים. בתקווה שתגיעו אליהם.
מה שכן, אתם בהחלט מוזמנים להזכיר שעוד עונה מתחילה, בלי 50 חטופים שנמקים במנהרות בעזה, וש"עד שהם לא יהיו איתנו, שום דבר לא מעניין ולא רלוונטי". תהיו זיו אריה.
