עונת 2025/2026 של ליגת העל יוצאת לדרך בשבת הקרובה, ושוב היא תהיה לא רגילה, אחרי הכל זה בלתי אפשרי להרגיש חגיגי או שגרה כל עוד 49 אחים ואחות שלנו לא חזרו הביתה מהגיהינום בעזה. אי אפשר להשתמש במילה רגיל כשמאות אלפי חיילים יקרים מחרפים את נפשם, בסדיר ובמילואים, כדי שלנו יהיה פנאי ללהג על כדורגל וליהנות מתרבות פנאי.
ובתוך המציאות הלא נורמלית הזו יש מי שילוו את הקבוצות האהובות שלהם, ביציעים או מול מסך הטלוויזיה בביתם, כשהם נושאים בגופם ובנפשם את מחיר המלחמה. עם שלושה מהם נפגשתי: אוריאן שאוהד את הפועל ב"ש, תומר שאוהד את מכבי חיפה וע' שאוהד את מכבי ת"א. השלושה נפצעו בקרבות בעזה במלחמה המתמשכת ועוברים שיקום ארוך - ונראה שכולנו חייבים להם תודה גדולה כל יום.
כל הכתבות מפרויקט פתיחת העונה המיוחד של ישראל היום:
מאשדוד ועד טבריה: מצב אצטדיוני הכדורגל שנבנים בישראל
התחזית של נדב יעקבי: זה מה שיקרה בליגת העל בעונת 2025/26
חוויה בלתי נסבלת: כך ליגת העל מתעללת באוהדים
כותבי "ישראל היום" מספרים: כך התאהבתי בכדורגל הישראלי
המיליונים בדרך: האקזיט הבא של מכבי חיפה והפועל תל אביב | אורי אוזן
בשיחה המרגשת שמעתי מהם על המלחמה ששינתה את חייהם, על איך הכדורגל עזר להתרומם ברגעים הכי קשים, ועל הדרך שהפציעה שינתה את האופן שבו הם אוהדים את הקבוצות שלהם.
חשוב לציין - ספורט הינו אחד מערוצי השיקום המרכזיים בארגון נכי צה"ל. בבתי הלוחם של הארגון יש מאות חוגי ספורט, שבאמצעותם אלפי פצועות ופצועים חוזרים לחיות חיים מלאים בחברה הישראלית. במסגרת שיתופי פעולה עם ההתאחדות לכדורגל הפצועים מתארחים בבית הנבחרות, נפגשים עם שחקני הסגל הלאומי וצוות המאמנים ומוזמנים למשחקים רשמיים. עבור רבים מהפצועים, הרגעים הללו מחזירים את תחושת השייכות והכוח שבקהל ובמגרש. גם שלושת הגיבורים שלפנינו יעידו כך.
"מתנתק מהטראומה"
תומר הובר (40) הוא אדם מיוחד. לוחם בפלוגת חי"ר, אוהד מכבי חיפה, גר במעלות־תרשיחא, נשוי לאישה דתייה בבית שבו כל אחד מכבד את אמונתו של האחר. ברגע שהתחיל להבין את גודל האסון בבוקר 7 באוקטובר הוא רץ מייד לבית הכנסת כדי לקרוא למילואימניקים להתארגן, כי היה חשש אמיתי שהצרה תיפתח גם מהצפון. בשעה 12 כבר גייסו אותו למילואים, ואחרי יומיים הוא קיבל פיקוד על המחלקה אחרי שהתברר שהמ"מ איבד את חמותו וגיסתו בטבח הנורא בכפר עזה.
תומר נפצע רגע לפני הפשיטה על האוניברסיטה בעזה. "פתאום אני מרגיש מכה חזקה בצוואר, לא הבנתי מה קרה", הוא נזכר ברגע ששינה את חייו, "חייל שלי רץ אלי ושואל אותי מה מצבי. הדם התחיל לזרום מהצוואר. למזלי, ד"ר בצלאל אליאב, כירורג, היה מאה מטר ממני ויחד עם רופא מרדים שהיה איתו הצילו את חיי. בהמשך סיפרו לי שהמרדים הלך הצידה ומירר בבכי אחרי שעשו זאת. ברגעים האלה הבנתי כמה משמעותי אני בשביל אנשים שלא מכירים אותי, כמה האחווה הישראלית חזקה".
תומר ממשיך: "מפה הזיכרון הפך למטושטש. איבדתי את ההכרה, אבל אני זוכר שהתעוררתי בבית החולים, ושדיברתי עם הרופא כשמכשיר ההנשמה על פניי. הדבר הראשון שאמרתי היה 'הדם שלי ירוק'. אחד הדברים הראשונים שרציתי ודאגו לי שיקרה, אחרי שחזרתי הביתה, היה שיחת וידאו עם השחקן האהוב עלי דולב חזיזה, שיחה שנתנה לי המון כוח. השיקום היה קשה מאוד, אבל תמיד ידעתי שאחזור ליציע בסמי עופר. חודשיים אחרי הפציעה, המשחק הראשון שאני ושני הבנים שלי הלכנו אליו היה מול בני ריינה - התרגשתי כמו ילד".
האם נשארת אותו אוהד שהיית לפני הפציעה?
"חוויית האוהד שלי השתנתה. קשה לי מאוד עם שירי שנאה ליריבה. אני רוצה לבוא וליהנות, לנקות את הראש. אני רוצה לשכוח. אני צריך אסקפיזם. מאוד חשוב לי ומרגש אותי שכל משחק מוחאים כפיים לזכר הנופלים, שמציינים את החטופים, שלא שוכחים מה עברנו ולמה אנחנו ממשיכים לעבור את זה. כשאני מגיע למגרש אני מתנתק, שוכח מהטראומה, מהכאב, מהתמונות שרצות בראש. אני יודע להעריך את הזמן הזה גם בהפסדים. החלום שלי הוא להשיג מינוי למכבי חיפה. אני לא אוהד של הצלחות, אף פעם לא הייתי. והכי כיף לי ללכת עם הבנים שלי".
מה בלט בחזרה שלך למגרשים?
"הפעם הראשונה שהצלחתי להוציא קול גבוה הייתה במגרש, אחרי שער. זה כאב, אבל היה שווה את זה".
"קשה עם השנאה"
אוריאן אברג'יל מנתיבות, אוהד הפועל ב"ש, הוא עוד גיבור שלא מודע לעובדה שהוא כזה. הוא אדום בנשמתו, הלך בדרכו של אביו והתנדב להיות חובש במד"א והפך למדריך חובשים. ביום הנורא מכל הוא יצא עם אביו לטפל בפצועים, לחלץ גופות, ותוך כדי תנועה הוא גם תפעל את המתנדבים שיצאו לשטח. אוריאן המשיך למילואים ונפצע בחאן יונס ביום של גמר הגביע האחרון, שבו ב"ש ניצחה את בית"ר ירושלים וזכתה בתואר.
"דקה 20 של הגמר, יצאתי מהנגמ"ש והיה פיצוץ. הגיע מסוק לפנות אותי, וכל הדרך לבית חולים אני שואל כמה-כמה, זה הדבר היחיד שעניין אותי", אוריאן זוכר כל שנייה. "כשהרופא שטיפל בי אמר לי שדן ביטון הבקיע בפנדל לא האמנתי לו, אמרתי לו שהוא סתם אומר לי את זה כדי שארגיש טוב. הוא נשבע לי שזאת האמת לאמיתה והוא ידאג שיביאו לי את הגביע כשאתעורר. גם כשהגיעו ואמרו לי שאולי יקטעו לי את הרגל (מה שלשמחתנו הרבה לא קרה; א"א), הדבר היחיד שעניין אותי זה אם לקחנו גביע".
הגיבור מנתיבות ממשיך: "הרופא עמד בהבטחה שלו, וכמה ימים לאחר מכן, כשאני עדיין במיטה, כואב ודואב, פתאום אני רואה בכניסה לחדר שלי את אלונה ברקת ורן קוז'וך עם גביע המדינה. זו הייתה מחווה שריגשה אותי עד דמעות ונתנה לי המון כוח להחלים מהפציעה. אנחנו כל החיים אוהדי ב"ש, וכשהם נכנסו לחדר הייתי בהלם. עבורי זה היה אושר עילאי - תודה לאנשי הקבוצה שהצליחו להוציא אותי מהכאבים ומהקושי".
בינתיים אוריאן כבר חזר לטרנר, כרגע לאזור ששמור לאלו שמשתמשים בכיסא גלגלים, אבל הוא מבטיח שיחזור מהר מאוד גם למקום הקבוע שלו בלב היציע של האוהדים השרופים.
איך אתה רואה עכשיו את האהדה שלך לכדורגל?
"יש שנאה ספורטיבית בכדורגל, והיציע הוא מקום לפרוק את המתח הנפשי מכל מה שאנחנו עוברים. אני מבין את זה, אבל קשה לי עם שירי שנאה.
"קשה לי ששרים לטועמה שהוא מחבל, קשה לי שמשווים את אופ"א לחמאס, זה לא נכון, זה לא חכם. מעבר לכך, הכדורגל עוזר לי מאוד בשיקום, וכל השבוע אני בבתי חולים ורק מחכה שיגיע הסופ"ש. כבר בדרך לטרנר אני בהתרגשות שיא, ובניגוד לעבר גם אם הקבוצה מפסידה אני נהנה מהחוויה. אני מעריך היום את עצם היותי במגרש".
"סוג של תקווה"
אחרון חביב הוא הצעיר שבחבורה, ע' (19), אוהד מכבי ת"א מראשל"צ. הוא מנוי בשער 11 כבר שמונה שנים, והאהדה שלו לצהובים החלה בכלל כהטרלה לסבו האהוב, שהוא בכלל אוהד הפועל שמנוי בשער חמש. "רציתי לעצבן אותו", הוא אומר בחיוך. "סבא רוצה שאהיה שחקן, אבל גדלתי בבית שומר שבת וזה פחות הסתדר". ע' הוא בן למשפחה שידעה שכול: "אני קרוי על שם דודי, מ"פ בצנחנים שנפל בעת מילוי תפקידו לפני 32 שנה. סבא שלי לא ישן בלילות מהיום שהתגייסתי והסיטואציה לא קלה לו".
מאז פציעתו ע' עדיין לא נכח באצטדיון. הבכורה המחודשת שלו תהיה במחזור השני, במשחק הבית מול מכבי נתניה: "הכדורגל נותן לי סוג של תקווה, משכיח לי את הפציעה והמלחמה". אחד הרגעים המרגשים שחווה היה מייד אחרי הפציעה: "הייתי מאושפז בהדסה, והצלחת הגיעה אלי לבית החולים בהפתעה מוחלטת. שני חברים מארגון 'אחים לסמל' נכנסו לחדר האשפוז שלי עם הצלחת וחולצה של מכבי, זאת שאני לובש עכשיו. זה מייד שינה לי את כל מצב הרוח".
הוא נזכר בפעם האחרונה שהיה במגרש, בבלומפילד כמובן, ומצליח לצמרר במילים פשוטות: "המשחק האחרון שהייתי בו היה משחק אליפות. אני יושב ליד המקום הקבוע של גלי וזיוי ברמן וכל משחק הם בליבי. כולנו מקווים מאוד שיחזרו הביתה, אני מתגעגע אליהם מאוד.
"אני רוצה להגיד תודה למשפחה ולחברים שעוטפים אותנו, תודה גם ל'אחים לסמל', שהם סוג של משפחה עבורי. אני כבר לא יכול לחכות לעונה שבפתח ולחזרה בפעם הראשונה לאצטדיון אחרי הפציעה, זה יעזור לי מאוד".
