אני עומד לעשות כאן דבר שלא ייעשה: לתנות בעיה כלכלית־פרטית שלי מעל דפי העיתון. אני מרשה לעצמי לנהוג כן, גם משום שהבעיה היא לא לגמרי פרטית וגם בשל המסקנה שאני מסיק בעקבות הצפתה.
זה שנה וחצי יש לי חיים כלכליים ותעסוקתיים מורכבים ומאתגרים. כמו כל עם ישראל גם אני נסגרתי ובודדתי ורוחקתי, ומצאתי עצמי ספון בין המסך למטבח חודשים ארוכים. שלא כמו כל עם ישראל, את מרבית עבודתי אי אפשר לקיים מרחוק או מהבית. את עיקר עיסוקיי אני מוצא בהופעות ובהרצאות. אנו, אמני הבמה, היינו כמעט הראשונים להיכנס למצב הזה וכמעט האחרונים לצאת ממנו, מטבע הדברים. הופעות סטנד־אפ והרצאות על תקשורת ועל החברה הישראלית - אף שאני מאמין ביכולות הריפוי האדירות שלהן - אינן מוגדרות עדיין צורך חיוני, ובצדק.
את כל התקופה הקשה הזאת שרדתי, כמו רבים אחרים, בכבוד ואפילו בקלות, הודות לתמיכתה של המדינה. פיצויי הקורונה לא היו בשיעור שהרווחתי קודם לכן, אבל בתוספת אי אלו הכנסות מעבודה מרחוק וכרסום חסכונות - הם הצליחו להעמיד את כולנו על הרגליים. כבר כתבתי כאן שהן חושבו בְּשׂוֹם שכל, חולקו בקפדנות ונוהלו בסדר מופתי. מצבי שלי, כמו של רבים אחרים, הוא די ברור: בזכות הפיצויים שרדנו. לולא הפיצויים - היינו שרויים בבעיה קשה.
ומכאן לשאלה: הקורונה עדיין כאן, בדרכה. מחזור ההכנסות שלי ושל כלל האמנים והאנשים המתפרנסים משלל ענפי התרבות והפנאי - באדמה. אני פותח כל בוקר בשורת ביטולי הופעות בגלל בידודים ואימותים וכללים ותווים. מהרבה בחינות לא השתנה כלום בין מצבי היום למצבי לפני כחצי שנה, חוץ מדבר אחד: פיצויי הקורונה - שמראש נקבע שיחולקו עד סוף יוני - הופסקו. מישהו יכול להסביר מדוע? נכון שרוב ענפי המשק חזרו לתפקוד כמעט רגיל, אבל לא כולם; פיצויי הקורונה הרי ממילא מחולקים לפי קריטריון ברור של ירידת מחזורים. מה הבעיה להחליט על המשך מתווה הפיצויים, לסמוך על יושרתו של הציבור, ולקוות שרק הראויים לפיצויים יקבלו אותם? מה ההיגיון למנוע פתאום תרופה למחלה שעדיין מתפקדת?
והשאלה הקשה יותר: איפה הזעקה הגדולה? הרי אנשי תרבות, פנאי ותקשורת הם תושבי החצר האחורית של העיתונות. עניינים הנוגעים אליהם זוכים בדרך כלל, באופן טבעי, לקיצור דרך אל הכותרות הראשיות. המציאות המתוארת כאן למעלה היא עוול ואיוולת. איפה הזעקה התקשורתית?
לפחות על השאלה הזאת יש תשובה טובה. שום זעקה לא תקום, ושום שוועה לא תעלה. תקשורת העוועים עסוקה בסימן הימים הבאים עלינו לטובה במשימת האיתרוג המהודר. אין שום סיכוי לביקורת קולנית כלפי הממשלה, גם בנושאים שלגביהם לפני שנה היו מדפיסים גיליונות מיוחדים ופותחים מהדורות. קשה להעלות על הדעת איזשהו נושא שיגרום לזרם המרכזי בתקשורת הוותיקה להפוך את פניו נגד הממשלה הזו בהרכבה הנוכחי, לא כל שכן בנושא שבו הצטיינה לטובה הממשלה הקודמת. בימים ההם, ובכן, אין תקשורת בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו