האם הילדים שלי יזכרו את התקופה הזו כתקופה שבה אמא בכתה באוטו בכל בוקר? אני מספרת לעצמי שהם לא שמים לב, שהם עסוקים בדברים חשובים, כמו לריב למי יש יותר קורנפלקס בשקית, אבל אני יודעת שהם יודעים.
כל בוקר הוא טריגר, לא משנה מה יש ברדיו. לפעמים זה חזאי מזג האוויר, שנותן תחזית מיוחדת "לחיילינו בגבול הצפון". לפעמים זה הקול האבהי שבו אומר השדרן "אין נפגעים לכוחותינו". לפעמים זה "הותר לפרסום". בשבוע שעבר זו הייתה הודעה נוזפת במיוחד שקיבלה שדרנית גלגל"צ הדר מרקס.
"אנחנו לא שוכחים את הצפון", הודיעה מרקס חגיגית, "ולכן המשדר היום מרים לצפון". הילדים פרצו במחיאות כפיים ספונטניות לצלילי "אלף שיר לצפון" ו"כל עוד אנחנו כאן שרים" (אני מחיתי דמעה - כל אחד ותפקידו), אבל אז קיבלה מרקס הודעה כעוסה: איך אתם מעיזים להשמיע שירים שמחים ומעוררי תקווה בזמן שהמצב קשה כל כך?!
חגיגות יום העצמאות הסתיימו אתמול. כולנו התלבטו איך לחגוג, ובכלל ניסינו להבין מה מרגישים השנה במערבולת הטעונה ממילא של ימי הזיכרון והעצמאות. הצל הכבד של המלחמה ומחיריה ממתן קצת את היכולת לשמוח כאילו אין מחר. יש מחר, והוא עמוס מתחים ודאגות. אבל הניסיון לגרום לנו להרגיש שזו אטימות להרים את הראש מהכאב ולשמוח על מה שיש - הוא רע מאוד. אסור שהניסיון לחזק, להרים את המורל ולתת תקווה ואוויר לנשימה ייתקל בצקצוק מוסרני.
דיכאון לאומי הוא לפעמים בלתי נמנע, אך הוא לא מעלה מוסרית. הניסיון לגרום לאי־נחת מתמדת ולגדוע כל סממן של שמחה פוגע ביכולת שלנו לצעוד בדרך הארוכה שלפנינו. וכפי שהסבירה הדר מרקס בפשטות למאזין הנרגן: כדי להיות עצובים לא צריך להתאמץ - כדי לשמוח צריך להתאמץ. צריך וכדאי.
מדינת ישראל היא משימה - וכובד משקלה מורגש כיום ממש כמו שהורגש לפני 76 שנים
נחיצותה של מדינה יהודית התחדדה עוד יותר אחרי אוקטובר האחרון. פלא היותנו הפך לפלאי יותר, לא פחות. ילדים רוקדים עם דגלי ישראל היא תמונת הניצחון האולטימטיבית. מדינה המודה על עצם קיומה גם בשעת משבר היא מדינה חזקה, ומדינה חזקה היא תנאי הכרחי לניצחון. קולות שמתעקשים בכל כוחם לשכנע אותנו שהכל כאן שבור וששום דבר לא ראוי לציון - הם לא הקולות שאנחנו צריכים להדהד. ביקורת שמבקשת להטביע את הכל במצולות של יגון וייאוש היא לא ביקורת בונה, ולא ביקורת שהעתיד שלנו ייבנה ממנה.
מדינת ישראל אינה מתנה שהוענקה לנו. תפקידנו בכוח אינו להיות ילד מפונק שבוחן בחשדנות את המתנות שקיבל ליום ההולדת ובודק אם הן לרוחו או לא. למעשה, יש לנו ביקורת נוקבת על ציבורים שמתנים את השותפות שלהם במדינה בכך שהיא תעוצב בדמותם ולרוחם. מדינת ישראל היא משימה - וכובד משקלה מורגש כיום ממש כמו שהורגש לפני 76 שנים.
אנחנו לא הלקוח שתפקידו לקבל מוצר ולהחליט אם הוא מרוצה או לא מרוצה - אנחנו השותף, לטוב ולרע. שותפים מלאים ביצירת המדינה היהודית היחידה בעולם. אף אחד לא הבטיח שהדרך תהיה קלה, או שמצב המדינה בכל רגע נתון יהיה לרוחנו. אף אחד לא הבטיח שלא יהיו משברים קשים - ביטחוניים, מנהיגותיים, חברתיים.
אבל הכרזת העצמאות, כל מלחמות ישראל וכל אותם האנשים שהקדישו את חייהם למשימה הזו - כל אלה הבטיחו לנו דבר אחד: שגם הדור שלנו יקבל לידיו מדינה יהודית. מדינה שיוצאת למלחמה כשדם יהודי נשפך, מדינה שחוגגת את הרגע הבלתי נתפס שבו יהודי נמוך ומקריח מכריז נגד כל הסיכויים "היא מדינת ישראל". הלפיד אצלנו - ועכשיו תורנו.
חגיגות העצמאות הסתיימו, המשקל על כתפינו כבד, אבל יש לנו את הפריבילגיה לשאת אותו בראש מורם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו