קראתי את הטור "תודה, לוחמים" שפורסם במדור זה לפני יומיים, ובקריאה ראשונה - לא הבנתי איך אחרי מערכה של חמישה חודשים, הכוללת מאות לוחמות ואלפי מילואימניקיות שעזבו הכל ויצאו לבצע את תפקידן הרחק מהבית ומהמשפחה, אפשר עוד ליפול למלכודות המגדריות הדיכוטומיות שמניחות שגם הפעם "הגברים יצאו לשדה הקרב ואת הנשים שלחו למטבח".
בקריאה שנייה הבנתי שיש פה סיפור עומק, שצריך לתת עליו את הדעת. הסיפור הוא לא לשבת ולמנות את ההישגים ואת התרומה הנשית במלחמה, אלא לעצור ולהישיר מבט לסולם המדומיין שהתרגלנו לעסוק בו. הטור "תודה, לוחמים" מניח היררכיה ברורה בין תרומת הלוחמים בחזית לבין התכנסותן של הנשים בעורף. הגברים נמצאים למעלה בסולם כאלה שחייהם השתנו, הם התורמים המרכזיים והסובלים העיקריים, ואילו הנשים, על אף השינויים שהתחוללו, ישנות לבטח במיטתן, ועל כן נמצאות מתחת לגברים באותו הסולם המדומיין, שכולנו מתיישרים איתו באופן אינסטינקטיבי. מעין תהליך פנימי קולקטיבי ששואל כל הזמן מי יותר. מי תורם יותר? מי סובל יותר? מי זקוק לתמיכה רחבה יותר?
הלוחמים בעזה או הלוחמים בצפון או הלוחמים באיו"ש? המפונים מהעוטף או המפונים מהצפון? נשות המילואימניקים שיש להן ילדים, או הנשואות הטריות שנשארו תלושות ללא עוגן ממשי? ומה עם גרושות המילואימניקים, איפה הן נכנסות בהיררכיה המדומיינת? איפה החברות והמאורסות? מה עם הרווקות שנשארו מאחור? משפחות החטופים והמשפחות השכולות? אלו שידעו מייד ואלו שעדיין לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן?
האם הסולם נמדד רק במרחק מהבית, במזון ובכרית לישון עליה, או במצוקה רגשית ובאובדן שליטה על מהלך החיים המתוכנן? האם דאגה של אם לבנה שבסדיר יכולה להימדד לצד החוסן הרגשי של הבן, שעסוק בלחימה אבל עטוף בחבורה מלוכדת ובמשימה לאומית שנותנת משמעות? האם זה נמדד ברמת הקרביות, במיעוט שעות השינה או בשערות הלבנות?
אם יש משהו שלמדנו - זה שאין היררכיה לכאב, לתרומה, לסיכון ולהשקעה. במלחמה הזו הבנו שהמלחמה הנוכחית היא בשדה הקרב, אבל לא פחות מכך - בבית, במובן הכי מסוכן של המילה
אנחנו במגה־אירוע, שבו לכל פרט ופרט יש חלק. כל חלק צריך להכיר בקשיים שלו ושל הפרט האחר ולומר תודה על התרומה. מוקדם מכדי להבין את סך החלקים שמרכיבים את השלם, אנחנו עוד רחוקים משם, אבל אם יש משהו שלמדנו - זה שאין היררכיה לכאב, לתרומה, לסיכון ולהשקעה. במלחמה הזו הבנו שהמלחמה הנוכחית היא בשדה הקרב, אבל לא פחות מכך - בבית, במובן הכי מסוכן של המילה (יעידו על כך הסכינים שנאחזו בהם בממ"דים). הלוחמה הפסיכולוגית על אנשי העורף מעסיקה את קברניטי המלחמה לצד הדאגה לכדורים ולפצצות. אי אפשר להפריד, והגיע הזמן למסמס את הסולם המדומיין שלא משרת אותנו, ושבהרבה מקרים משאיר מאחור אנשים ונשים בלתי נראים שלא מקבלים מקום.
אני מאמינה שגם במלחמות אחרות זה היה המצב. והעובדות הן עדיין שרוב הגברים יוצאים לקרב ורוב הנשים נשארות בעורף. אבל אולי זו ההזדמנות שלנו לשינוי הנרטיב והאופן שבו מסתכלים על מלחמות. האופן שבו מבינים את המחירים, והאופן שבו כולנו נוכל לקום מהשבר הגדול שהמלחמה הביאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו