גנרליות עורף: שיחה אינטימית עם נשות המילואימניקים

עשרות אלפי בתים בישראל חוו טלטלה בעקבות המלחמה. לצד מצב הרוח הלאומי השפוף ממילא, קצות העצבים החשופים והתפילה הקולקטיבית לימים נטולי "הותר לפרסום", משקי בית רבים מתפקדים כבר שלושה חודשים וחצי ללא בן זוג, בעל או אב שגויסו לשירות מילואים, והמחיר המשפחתי המצטבר נוסק מיום ליום.

נשות המילואימניקים הן הראשונות שעומדות, ברוב המקרים לבד, בחזית המלחמה על הבית. זאת שיש לה השלכות רבות על הקשר הזוגי, על כלכלת המשפחה, על המשך גידול הילדים, ובעיקר על הנפש שמתמודדת עם רמות גוברות של עומס, חרדה - ולעיתים גם ייאוש.

"90 ימים בלי אף אחד / יומיים זה היה נחמד / תשיגו לי את המג"ד / כבר נגמר לי הקלונקס", שרו נשות הצו 8 ב"ארץ נהדרת", בתחילת ינואר, ותמצתו באופן קומי את האתגר. הן, כאלפי נשים אחרות באותו מצב, שלחו את הילד לבית הספר עם "כיסוי מיטה", כי כבר אין כביסה נקייה, ובעצם המחישו את העובדה שבלי המשענת בבית מצד בן הזוג שנקרא לשירות, הן מוצאות עצמן מותשות מימים מתמשכים בלי הסיוע הפיזי והתמיכה הרגשית של ימי השגרה.

"הלבד הזה גומר, שוחק, וגם חסר לי החבר הכי טוב שלי", כתבה על הנושא בפייסבוק הקומיקאית והסופרת רביטל ויטלזון־יעקבס, תושבת כפר הרא"ה, שבעלה נדב גויס לשירות מילואים קרבי ב־7 באוקטובר. מול מאות אלפי עוקביה ברשתות החברתיות ויטלזון־יעקבס מקפידה לשפוך אור על רכבת הרגשות שהפכה במלחמה למנת חלקה של אשת קריירה, אם לחמישה, שמג'נגלת בין הדאגה, השחיקה והגעגועים לבעל, שגם ביקוריו לחופשות קצרות מהצבא מציבים מצבים טעונים בפני עצמם.

"אני לא מנסה להצחיק, רק להגיד את הדברים שיושבים לי, וזה עוזר להרבה נשים לא להרגיש לבד", היא מסבירה.

התרגלת כבר לכך שבעלך לא בבית ושאת עושה את הכל לבדך?

"מתרגלת ולא מתרגלת. אני די חיה בשלום עם המשימות היומיומיות, אפילו קצת מתנחמת בהן. יש לי מקום אחד של קושי: אני מתעקשת לא לקנות בשר, וזה עקרוני. אני מוכנה שהמקפיא יהיה ריק, אבל שהמשימה הזאת תישאר לנדב כשהוא יוצא לאפטרים. זה שלו, וזה סמלי בעיניי.

"הקושי הרגשי שאני מוצפת בו מגיע בשבתות ובחג. כל שישי מחדש הוא משבר. בלי נדב בשבת קשה לי, אני בדמעות. האקט של לפרוש מפה חגיגית לבנה - אני רואה אותה ופשוט מתחילה לבכות. רגשית זה שובר. אני מורידה את הכובע מול נשות משרתי הקבע שחיות ככה בשגרה".

המצב יצר ביניכם פער?

"הקושי הגדול והעמוק הוא שלמעשה מהיום הראשון למלחמה התפצלנו לשני מסלולים ולשני עולמות אנרגיה שונים לחלוטין. בתקופה הכי קיצונית, מפחידה ולא נורמלית, שנינו חווים חיים שונים. הוא בחזית, באנרגיה של עשייה, לחימה, פעילות צוות ואדרנלין גבוה, ואנחנו בעורף באנרגיה של פחד, התגוננות, חרדה, פגיעות, בדידות וחוסר אונים. ביציאות הראשונות שלו אפילו הרגשתי שאני מחלישה אותו, כי הוא היה במקום אחר לגמרי ממני".

במה זה בא לידי ביטוי?

"כשאני הייתי בתוך הסרטונים הקשים והכתבות בבית, הוא היה עסוק בלחימה, לא זמין ולא מחובר. אני זוכרת שהוא חזר הביתה בימי שחרור החטופים, ואני מאוד בכיתי ואמרתי לו: 'לא החזירו את הג'ינג'ים'. הוא לא ידע מי הם. לנו, בעורף, היו כבר סמלים, בשעה שהלוחמים בשטח לא היו מודעים אליהם. זאת כמובן לא ביקורת מצידי, אני רק מציינת שנוצר פער פרטי, זוגי, אינטימי, בין בעל לבין אשתו, ואני שואלת: איך ניפגש בסוף הדבר הזה?

"יש לו גם חברים חדשים הכי טובים במילואים, ואני לא מכירה אותם, מתביישת לשאול. אני דואגת ומפחדת, במובן העמוק, על החברות הטובה שלי עם בעלי ב־20 השנים האחרונות. האם ביום שאחרי יהיה לנו את הקאץ'־אפ, שנבוא ונספר זה לזו כל מה שעבר?"

אפשר להתחיל לספר כבר עכשיו.

"לא, כי לעומתו את מרגישה שמה שיש לך לספר לא חשוב. בעורף לכאורה הכל רגיל, סתמי ומשעמם. ובכלל, יש לך רק חמש דקות איתו בטלפון, אז את זה אני אספר לו עכשיו? זה בכלל מעניין?"

רביטל ויטלזון־יעקבס: "הקושי העמוק הוא בעובדה שבעלי ואני חווים בתקופה הזו חיים שונים לגמרי. הוא בחזית, באנרגיה של לחימה ואדרנלין, ואני בעורף, בחרדה, בדידות וחוסר אונים. ביציאות הראשונות שלו חשתי שאני מחלישה אותו"

"לא לפחד מטיפול זוגי"

אלפי נשים בישראל נמצאות מאז 7 באוקטובר באותה סירה כמו ויטלזון־יעקבס, ורבות מהן כותבות לה, משתפות ומדווחות על סערות רגשיות דומות לשלה.

"אני כותבת על רגשות שהם לכאורה לא לגיטימיים, מבינה שכך כולן בעצם מרגישות, וחוסכת להן ייסורי מצפון. בנות דיווחו לי שהן רבו עם הבעל שחזר הביתה מהמילואים, אז אני כותבת שכולן רבות עכשיו - וזה קצת מוריד מהפאניקה של 'איזו אישה גרועה אני, רק אני רבה'. זה הופך כל רגש להגיוני ולמשותף לנשים רבות".

איך המפגשים שלך עם נדב באפטרים שלו?

"היו פעמים של חיבוקים מרגשים, כמו 'גם בשעות החשוכות של הלילה...'" היא שרה, "והיתה פעם שפשוט ברחתי כשהוא בא, הרגשתי שהבית חונק אותי. פעם הוא בא ורבנו, ופעם הוא בא ויצאנו. למדתי לקבל כל מפגש בינינו כבסדר ולא להיבהל. ומובן שמעל הכל מרחף הפחד הישראלי שמא זה היה חלילה הביקור האחרון, וזה הופך את הכל ליותר דרמטי".

איך הילדים נכנסים למשוואה?

"כשיש ילדים קטנים בבית הקושי הוא ענק. את לא ישנה בלילה, ואף אחד לא חולק איתך את הקושי. ליבי עם נשים בהיריון או אחרי לידה. וגם עם אימהות לילדים בגיל צבא, שלהן הכי קשה".

לדעתך קיים חשש לגל פרידות או גירושים אחרי המלחמה?

"אנחנו, ברוך השם, דור שלא מפחד לדבר ולשתף בקושי, ואני מאמינה שרבים ילכו בעקבות המלחמה לטיפול זוגי. היום אין מה להתבייש ללכת. חבילת הטיפולים שאגף כוח אדם בצה"ל נותן היא מדהימה, וזה יפה. מצד שני, אין לדעת מה באמת יהיה. יכול להיות שהקצה שאנשים הגיעו אליו יביא אותם לא להתפשר על הרבה דברים".

שעון החופשה מתקתק

אמיתי מרכוס (34) מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה ביקר בבית מהמילואים. "לפני שבוע וחצי...? בחמישי? הייתי בבית לאפטר של 24 שעות". ב־11 בינואר, אחרי שחזר לצבא מחופשה קצרה בבית, פרסם מרכוס פוסט גלוי לב בפייסבוק ובו שיתף על הקושי הזוגי שחווה לנוכח המצב.

"אחרי שאני וטליה לא הפסקנו לריב כל האפטר, אמרתי לה: 'הבנתי מה קורה לנו. מכירה את המשחק הזה שמישהו נופל אחורה וחבר תופס אותו? אז ככה זה כשאני חוזר הביתה. אני פותח את הדלת, אומרים היי, ואז שנינו מסתובבים ונופלים באותו זמן'".

מרכוס, תושב אפרת ואב לשלושה ילדים קטנים, נשוי לטליה, מנהלת פרויקטים בעמותת "מבוי סתום". הוא מתמחה בפסיכולוגיה רפואית בהדסה עין כרם, ומשרת מאז 22 באוקטובר במילואים במשימות אבטחה של יישוב קהילתי בהרי יהודה. "כל יום דומה לאתמול, הכל חוזר על עצמו. אנחנו יודעים שהזמן זז רק מלצפות בירח", הוא מסביר.

מה גרם לך לפרסם את הפוסט החשוף על הקושי הזוגי שאתה חווה במלחמה?

"הרגשתי שיש הרבה אתגרים, גם בזוגיות שלנו, והרבה חיילים סביבי מדברים איתי על הנושא הזה. כשחוזרים הביתה שומעים את קולן של הנשים, ובצדק, כי הן מתמודדות עם מורכבות מאוד גדולה. אף אחד לא מספר את הסיפור מנקודת המבט שלנו, הבעלים. כדי שיהיו פה תקשורת והבנה הדדית צריך לשמוע אותנו, ולכן כתבתי על זה, בתקווה לגשר קצת בין העולמות".

אז מה באמת קורה אצל הגברים?

"הרבה בעלים אומרים 'אשתי מלכה, אעשה הכל בשבילה', אבל בפועל זה לא תמיד קורה. האביר על הסוס הלבן לא מופיע מהמילואים, ויש התנגשות שמובילה למריבות. גם אין מספיק זמן לריב. אני חוזר לאפטר והשעון מתחיל לתקתק, ובזמן הזה יש פערי ציפיות וריבים. בכל דקה שעוברת אני אומר 'אם לא נצליח לפתור את זה עד שאחזור לצבא, מה יהיה?' לריב לוקח זמן, ואין לנו את הזמן הזה.

"עולם הצבא ועולם הבית שונים, והמעבר ביניהם הוא משהו שצריך להתעכב עליו. כשאני חוזר הביתה אני לא אותו אמיתי שיצאתי. אתה חוזר אחרת, וזה משמעותי עוד יותר אצל מי שנמצא בלחימה אקטיבית בשטח. כדי להיות חייל צריך לשים את הבית בצד, לשכוח למעשה את האישה והילדים - ואז יש קושי להתקרב מחדש.

"אשתי אמרה לי אחרי חודש וחצי: 'יצרנו שגרה בלעדיך'. עניתי לה שגם אני יצרתי שגרה בלי הבית. כשאני יוצא לאפטר אני מבקר בחיים של אמיתי האמיתי, זה מאתגר להיות שם. אני כמו תייר".

איך מתנהלת התקשורת הזוגית שלכם בימי המלחמה?

"טליה ואני מדברים הרבה, עורכים בכל בוקר שיחת וידאו, מדברים כשיש משברים עם הילדים. אני מנסה לתפקד מרחוק ככל שאני יכול. אני ה'עזרת חבר' כרגע, 'החבר הטלפוני' של אשתי. אני לא מתעלם מהקשיים, אבל אני רק העוזר, לא הלוחם בבית כמוה.

"אשתי יצרה שגרה חדשה שעוזרת לה לתפקד, ואני למדתי להיות פחות מעורב. אני נותן לה להתמודד עם הסיטואציה בדרכה, לא יכול להטיף או לומר לה מה לעשות. אנחנו לא מקבלים עכשיו החלטות ביחד. בהורות תפקידי כרגע הוא רק לגבות, וזה שינוי מהמצב שהיה קודם. מתישהו היא אמרה לי 'אתה לא יכול לבקר בחיים שלי ולהגיד לי מה לעשות' - והיא צודקת. כל התערבות שלי רק מחלישה אותה".

מה עוזר לכם כרגע לצלוח את התקופה?

"אני מאוד מאמין במתן מילים להתמודדות הזוגית. לא תמיד גברים אומרים מה הם מרגישים. במלחמה יש משהו מעורפל, והשאיפה שלי היא להנגיש את מה שעובר עלינו לעצמנו ולצד האחר. תיאום ציפיות ודיבור על הדברים יעזרו, אבל בעיקר צריך להבין שיש פה שני צדדים.

"כאישה, קיווית שיגיע אלייך מהמילואים האביר על הסוס הלבן, שהבטיח שיעשה ככה וככה, ובפועל הלך לישון ואת מתוסכלת וכועסת? אפשר לדבר על זה. שני הצדדים צריכים להבין את המורכבות, שהיא מה שמביא להתנגשות ולמריבות. החברים שלי עוברים סחרור זוגי ומשפחתי, חוקים בבית השתנו להם, והם רבים עם הילדים. זה מתכון להרבה חוסר הבנה ולבלגן של שני הצדדים".

אמיתי מרכוס: "עולם הצבא ועולם הבית הם שונים, והמעבר ביניהם הוא משהו שצריך להתעכב עליו. כשאני חוזר מהצבא, אני לא אותו אדם. אשתי אמרה לי: 'יצרנו שגרה בלעדיך'. באפטרים אני כמו תייר שמבקר בחיי הביתיים, הקודמים"

המלחמה תביא אחריה, להערכתך, גל גדול של פרידות?

"כל משבר מאתגר זוגות. במחקר קוראים לזה 'גורם סיכון' - והמלחמה היא גורם כזה. האם יהיו פה פרידות? אני יותר מקווה שיהיה גל של בייבי בום. אבל יכול להיות גל של פרידות. יש המון ציפיות לא מתואמות וחוסר הבנה, וצריך לעבוד על זה".

אתה ואשתך נמצאים בטיפול כרגע?

"אנחנו בטיפול סביב ההורות שלנו, ושם עולים נושאים זוגיים. יש ביטוי מתוך שיר שנתנה לנו הפסיכולוגית: 'תן לי דקה להתרגל אליך שוב'. הטיפול עוזר לנו, כי לפעמים אין לנו מילים והכל טעון.

"מה שמדהים הוא שמדינת ישראל הבינה שטיפול זוגי הוא צורך בסיסי בימי המילואים הנוכחיים. היום זה חלק מסל שירותים שהמדינה מעניקה, וזה מרגש בעיניי. אנשים צריכים לא לפחד לגשת לטיפול. אני ממליץ לגשת אם יש צורך".

מרגישות שהכל עליהן

גם רוני מעוז, יועצת זוגית ומשפחתית המלווה זוגות במצבי משבר וקושי וזוגות לפני גירושים, מאמינה שדווקא תקופת המשבר הנוכחית מציעה הזדמנות לצמוח. "יציאה ממעגלי מריבות היא מיומנות שאפשר ללמוד. אל תאבדו תקווה גם אם נראה לכם שהכל אבוד. פנייה לייעוץ זוגי היא לא בושה", היא אומרת.

מעוז מזהה "פערים גדולים מאוד" בתפיסות גברים ונשים בימי המלחמה. "7 באוקטובר שינה את חיינו והביא איתו חרדות, אי־ודאות גדולה, דאגה לחטופים ולחיילים וחשש מהמצב הקשה במדינה. זה משפיע על כולנו גם ברמה האישית והזוגית.

"הרבה זוגות נמצאים כעת בסיר לחץ, והמשברים הולכים וגדלים. רבים גויסו בצו 8, ובנות הזוג נותרו בבית לבד עם הילדים. התסכולים והכעסים יוצאים, והיחסים והתקשורת הבין־זוגית לא טובים. נשים מרגישות שהן קורסות כשהכל עליהן - ניהול הבית, הילדים והעבודה. הן מרגישות שקופות ושאין הערכה לעשייה שלהן. יש פחד ודאגה מהמצב, ביחד עם תחושת בדידות גדולה.

"הילדים, מצידם, בוכים, מתגעגעים, רוצים את אבא, והאימהות מרגישות שהן 'אימהות לא טובות', שאין להן סבלנות לילדים, שהן בלי טיפת אוויר. ואז, כשבן הזוג חוזר הביתה - הן צריכות לטפל גם בו, במקום שהוא יעזור ויהיה שותף".

מה גרסת הגברים, מנגד?

"גברים משתפים את המורכבות בלהיות לוחם, מסבירים שהם חייבים להיות ממוקדים בלחימה ושאין להם יכולת להתרכז באותו זמן בילדים ובזוגיות. הם מרגישים שכשהם חוזרים הביתה לאפטר מתזזים אותם בבית, אין להם רגע אחד לנוח באמת. בת הזוג רוצה שהם ייכנסו מייד לעניינים ויתחילו לעזור בבית ועם הילדים. נוסף על כך, הם מעלים את הקושי בשינוי ההרגלים והגבולות בבית. הם חשים שיש להם פחות יכולת השפעה על הילדים ועל דרך החינוך, מה שיוצר כעסים ומתיחות מול בת הזוג".

רוני מעוז: "כשבן הזוג לא נמצא, הילדים בוכים, מתגעגעים, רוצים את אבא, והנשים מרגישות שהן 'אימהות לא טובות', שאין להן סבלנות ושהן בלי טיפת אוויר. ואז, כשהבעל חוזר הביתה - הן צריכות לטפל גם בו, במקום שהוא יעזור ויהיה שוב שותף"

אפשר להגיד שהמלחמה הביאה לריחוק בין זוגות בגלל שירות המילואים?

"כן, ואני רואה את זה בקליניקה. יש זוגות שאצלם הבית מתנהל טוב יותר דווקא כשבן הזוג לא נמצא. הכל יותר קל וזורם על מי מנוחות, אין ריבים על גישות חינוך, למשל. ואז, כשהבעל חוזר הביתה הוא בעצם 'מפריע' להתנהלות החדשה של הבית - ומרגיש דחוי ולא שייך. מהצד השני, יש גברים שנמצאים במילואים ולא מרגישים געגוע הביתה. הם מעדיפים להישאר רחוקים".

אין ציפייה שברגע שבני הזוג יתאחדו הכל יהיה נהדר ותשוקתי כמו בסרט דיסני?

"בעניין הזה אפשר להגיד שציפיות לחוד ומציאות לחוד".

זה נוגע גם ללחץ לקיים יחסים אינטימיים במהלך החופשות?

"כן, הגברים חוזרים לזמן קצר וזקוקים למגע כדי להרגיש קרבה לבת הזוג - זה צורך פיזי ורגשי. יש נשים שהתגעגעו ומחכות גם הן למפגש האינטימי הזה. לעומתן, יש נשים שמרגישות כי הן קורסות תחת העומס ולא מתחשק להן, או נשים שמרגישות מרוחקות, בעיקר אם הזוגיות היתה במשבר עוד לפני היציאה למילואים".

איך מתגברים על פער כזה?

"בשיחה, בחיבוק, בניסיון לייצר אווירה רומנטית לפני הכניסה למיטה. וכן, כדאי לפעמים לנסות להתעלות מעל הקושי ולהיות אינטימיים ביחד - כדי לשמור על הזוגיות".

מעוז שותפה לחששות מפני גל צפוי של פרידות וגירושים בעקבות המלחמה, חששות שאותם היא מגדירה ממשיים. "זה דומה למה שקורה גם בתקופות שאחרי חגים, שבהם המתיחות בין בני הזוג עולה. זוגות שהיו במצב לא טוב לפני המלחמה - לרוב השבר אצלם יגדל ויתעצם.

"כמו כן, בעקבות המצב, השכול ואובדן החיים הכללי מסביב, עולה התחושה שצריך לנהוג לפי המוטו של 'חיים רק פעם אחת' - כלומר אנחנו לא רוצים לסבול אלא לחיות בזוגיות טובה ומאושרת. לכן יש רצון להשתחרר מהזוגיות הכובלת וללכת הלאה לכבוש את העולם".

לוחמים קרביים במילואים מקבלים ממשרד הביטחון סבסוד של 1,500 שקלים לטיפול זוגי. מדובר בסכום שיספיק לכסות שלוש־ארבע פגישות. האם זה מספיק?

"עצם העובדה שהמדינה מכירה ותומכת בצורך בטיפול זוגי היא התקדמות מאוד חשובה. בעיניי, היה נהדר אם היו נותנים אותו לכלל הזוגות, ואפילו היו מעודדים השתתפות של חברות הביטוח בייעוץ זוגי. אמנם תהליך של ייעוץ זוגי הוא ארוך ולוקח זמן, אבל זאת התחלה טובה כדי להניע לקבל אחריות ולטפל במשבר".

מעוז מציעה כמה כלים לטיפול במשבר: "קודם כל, להבין שמה שאתם עוברים הוא נורמלי בסיטואציה שהיא לא נורמלית. שנית, לסלוח לעצמכם, וזה לזה, ולקחת נשימה עמוקה. נדרשות סבלנות והבנה שייקח זמן עד שדברים יחזרו למסלול הרגיל שלהם. ושלישית, וזה אחד הדברים הכי חשובים בעיניי, לבקש עזרה ותמיכה מהסביבה בזמן שבן הזוג נמצא במילואים. זה ייתן אוויר לנשימה ויאפשר לא להיות לבד עם הקושי.

"חשוב ללמוד להכיל זה את זה, לבחור את המריבות, לא להתעקש על כל דבר, להבליג על מה שאפשר, ולא להתחשבן מי עשה מה. נסו להסתכל על כל הדברים הטובים שיש לכם בקשר - האהבה, החברות, המשפחה המקסימה שיצרתם. לראות מה כן עובד, ובמה בן הזוג משתדל, במקום להיות עסוקים רק במה שהוא לא עושה.

"דבר חשוב נוסף הוא לייצר זמן אינטימי של שניכם. לשבת יחד בסלון עם נרות ומוזיקה נעימה ולשתף ברגשות. כל פעילות זוגית יכולה להיות מקרבת. לקחת פסק זמן רק לעצמכם, בלי הילדים, לטייל, להסתכל בעיניים ולדבר".

לישון עם הילדים

"אני דואגת לבעלי כל הזמן, רמת המתח בלתי נסבלת. זאת חרדה תמידית, כי המצב הוא או 0 או 1 - או שהוא עונה לי לטלפון או שהוא מת", מספרת ד"ר מיכל פרינס, תושבת ירושלים, חוקרת מיניות ומדריכת זוגות למיניות הנשואה 22 שנים לגלעד, מפקד פלוגת סיוע מנהלתי במילואים.

"ווליום החרדה מאוד גבוה, ואת צריכה להתמודד עם זה. בעידן ה'הותר לפרסום' מאתגרת אותי בעיקר התחושה של אי־הוודאות. מתי הוא יחזור, מתי ישתחרר, מתי יקבל את צו הגיוס הבא. הוא חזר לשבת והיה כל הזמן בטלפון, כי הקפיצו אותם, אז גם התוכניות שבנית לעצמך בראש הולכות לאיבוד. את חושבת מה הלאה. ואם, למשל, תהיה מלחמה בצפון?"

גלעד הוקפץ לשירות המילואים ב־7 באוקטובר, ואילו מיכל עצמה החלה לשרת במילואים באגף נפגעים כעבור יממה. "יכולים לעבור ימים שלמים בין שיחות בינינו, וגם אז הן קצרות. הוא נמצא בעולם שלו, ואני בעולם שלי. בשבוע הראשון של המלחמה לא תקשרנו בכלל. זה משהו שהכרתי גם במילואים קודמים שלו, אבל עכשיו אין תאריך יעד סופי למצב, וזה נמשך כבר יותר משלושה חודשים".

מה עוזר לשניכם בהתמודדות?

"למזלי, אני הצלחתי לבקש עזרה מהרגע הראשון. הבנתי שכדי לקיים את הבית ואת המשפחה אנחנו צריכים עוד תמיכה. במקרה שלנו הקהילה נותנת יד, אבל הרגשתי שזה בסדר מצידי לבקש את העזרה. אני יודעת שלהרבה נשים לוקח זמן להגיע לזה".

יש משימות בבית שממתינות רק לו?

"אני לוקחת כיום תפקידים שבשגרה סירבתי לקחת. החלפתי למשל פנצ'ר, כי לא היתה ברירה, אבל סתימות בכיור אני לא פותחת. היתה סתימה שחיכתה לגלעד שבועיים, למרות שיכולתי לקרוא בינתיים לשרברב. וכמובן אני גם לא יכולה למלא את המקום האבהי שלו, שחסר לילדים כרגע".

ובינתיים, את ישנה באלכסון?

"בחודשיים הראשונים הילדים ישנו איתי, כל לילה ילד אחר, כי ראיתי שהם זקוקים לזה. בחודש האחרון הפכתי את חדר השינה שלי למבצרי, ואני סוגרת את הדלת וישנה באלכסון. אגב, קלטתי שכשגלעד חזר בחופשות הוא הביא איתו ווליום אחר. בלעדיו 'שקט' בבית, ופתאום הוא מדבר בווליום של צבא ופקודות".

איך אתם צולחים ביחד את האפטרים?

"קבעתי לעצמי נוהל: אני נותנת לו יומיים לישון ולא מצפה לשום תקשורת, ואחרי 48 שעות הוא מתעורר וחוזר אלינו. עכשיו אני מפעילה את הנוהל פעם אחר פעם, כי הוא גמור, אבל אחרי כמה שעות יוצא שהוא שוב נקרא לצבא. חברות שלי מתלוננות, ובצדק, 'מי מתייחס לזה שאנחנו גמורות מבחינה רגשית ופיזית, ומול הילדים? אין לנו כוח יותר'. כולנו מרגישות שאצלנו, נשות המילואימניקים, לא יעשו שיחות עיבוד רגשות, וגם הלגיטימציה החברתית לשדר קושי לא תהיה שם באותה מידה".

לא לקפוץ מייד לסקס

כחוקרת מיניות, פרינס בוחנת את המלחמה מהיבטים נוספים. "בשבוע השלישי למלחמה דיברתי עם הרב הפסיכולוג אילעאי עופרן על עניין החיבוק הפיזי כסוגיה של פיקוח נפש. עסקנו בשאלה מה קורה כשהבעל מגיע אחרי זמן ממושך במלחמה ובני הזוג 'אסורים', כלומר נמצאים בתקופה בחודש שבה אסור להם להתחבק.

"חשבתי שאפשר לנסות לטפל בנזקי המלחמה דרך פנייה לשפה של הגוף. והשאלה בעתיד תהיה איך אנחנו בונים אינטימיות, אמון ויכולת לאהוב מתוך הסטרס הגבוה, הריחוק ואולי אף הכעס. המיניות והאינטימיות באמת קשורות לזה. אני שומעת מנשים, וגם מגברים, שצריך לעשות את זה באופן מדורג".

כלומר, לא לקפוץ מייד לסקס כשהבעל חוזר?

"גברים זקוקים לעוגן, לבית ולתחושת ביטחון מההיבט הפיזי. הנשים, מצידן, זקוקות לשקט ולנינוחות כדי להיות שם בנוכחות מלאה. במקביל עולה גם השאלה 'איך אני יכולה להיות באינטימיות עם בעלי כשחברה שלי מתאבלת על בעלה, כשיש חטופים בעזה, וכשיש נשים שנפגעו מינית'. יש נשים שלא מסוגלות לקיים כרגע יחסים, כי הן מרגישות את החילול הכללי שעבר הגוף הנשי.

"הסיפור יהיה להכיר בזה, לדבר על זה ולתת לזה מקום, ובעיקר לעשות את הדברים לאט, ולא כמשימה או כמחויבות. אולי זו אפילו הזדמנות לחזור לימי תחילת הקשר, כשיושבים קודם כל על הספה, מחזיקים ידיים ורק מתכרבלים, ורק כשנרגיש שזה נכון - ניפתח לעוד אפשרויות".

ד"ר מיכל פרינס: "אני לוקחת כעת תפקידים שבשגרה סירבתי להם. החלפתי פנצ'ר, אבל סתימות בכיור אני לא פותחת. חיכיתי עם זה לגלעד, למרות שיכולתי להזמין שרברב. ומובן שאני לא יכולה למלא את המקום האבהי שלו, שחסר לילדים כרגע"

מריבה על מרק גולאש

נועה (שם בדוי), בת 32, נסערת, על סף בכי. היא יצאה בטעות מהבית אחרי ששכחה משהו חשוב, נאלצה לחזור, מרחק שעה שלמה של נסיעה, ועוד מצפה לה יום גדוש של עבודה, פקקים ואיסוף הילדים מהמסגרות. "בשביל מה אני נוסעת בכלל?" היא יורה בתסכול.

היא נשואה ארבע שנים, אם לשני פעוטות. בעלה במילואים מאז 7 באוקטובר. "הוא גויס בשבת השחורה ונפגשנו שוב בפעם הראשונה רק אחרי שבועיים. כיום אני רואה אותו אחת לשבוע בערך, אבל הוא נכנס ויוצא הרבה מהרצועה. הבית בטירוף".

גם נועה מתקשה להתמודד עם תחושת אי־הוודאות התמידית. "הכי קשה זה הפחד שיקרה לו משהו. זה לחיות בפחד קיומי, לחכות ל־6:00 בבוקר ל'הותר לפרסום' ולהתפלל בלילה שלא ידפקו לך בדלת. אי אפשר להסביר את מידת החרדה. אמרתי לו 'אני לא אחיה בלעדיך', ואני מתפללת, למרות שאני לא דתייה.

"בינתיים הבית מפורק. הילד הגדול, בן שנתיים, מגמגם, בוכה ומושך לי בשיער. מה אגיד לו - שגם אמא בוכה בלי הפסקה? אני קונה לו מדי יום מתנה קטנה, אבל הוא מבין הכל. כשבעלי מתקשר ואני בוכה, הוא אומר לי: 'אמא, את עצובה'"

נועה: "המלחמה שברה את כל מאזן הכוחות בבית. בעבר בעלי היה פעיל ומועיל ואבא נוכח, ועכשיו הוא חוזר והולך לישון. באפטרים אנחנו רבים בלי הפסקה. אני יודעת שהוא חכם, אכפתי וחם, אבל הוא לא רואה את הדברים שאני עוברת בלעדיו"

מה קורה כשבעלך מגיע הביתה?

"זה טירוף חושים. זה מייד לפרוק, כי הוא מאוד צריך את זה. אני פחות. לדבר איתו קשה לי, כי גם הוא יודע שאני לא יכולה להכיל את הסיפורים שהוא מביא. אני רואה שהוא השתנה. הוא לא האדם שהיה לפני המלחמה. הוא יצא עם חברים באחת החופשות, וכשחזר אמר לי שלא נהנה איתם, כי הוא מרגיש שכבר אין ביניהם קשר.

"גם מול הילדים הוא שונה. כשהתינוקת שלנו צורחת, הוא קם והולך לחדר השני. הוא יכול לשבת על הספה ולצעוק לילד: 'לך מפה, אני לא יכול לראות אותך'. הוא בחיים לא דיבר אליהם ככה. באחת הפעמים קלטתי אותו בודק את החלון בחדר האמבטיה, הרגל שהוא סיגל בעזה, כשמוודאים שאין מחבלים".

שקלתם ללכת לטיפול?

"דיברתי איתו על זה. אני בטיפול אישי, אבל בעלי כרגע לא מסוגל. הוא אומר: 'למה להתחיל עכשיו, אני עוד רגע שוב בעזה'. אני מאוד רוצה, אבל הוא מפחד. באחת הפעמים הוא אמר לי: 'הכל קורה בעצימות מאוד גבוהה, נהרגו לי הרבה חברים, וכמות ההיתקלויות והאנשים שהרגנו עצומה'. אז את פשוט שותקת ואומרת לעצמך שיהיה בסדר".

ואת מאמינה שיהיה?

"המלחמה שברה את כל מאזן הכוחות בבית. בעבר הוא היה בעל מאוד פעיל ומועיל ואבא נוכח, ועכשיו הוא לא. כשהוא חוזר - הוא הולך לישון. באפטרים אנחנו רבים בלי הפסקה. אני יודעת שהוא חכם, אכפתי וחם, אבל הוא לא רואה את הדברים שאני עוברת.

"לאחרונה רבנו על מרק גולאש. עמדתי להכין לו בלילה, כי זה מה שהוא ביקש, ורציתי שיראה שאני חושבת עליו. הגולאש היה מוכן, אבל עד שהוא חזר ל־48 שעות רובו כבר נאכל בבית. הוא כעס נורא שנתתי לאחרים לאכול את זה. מבחינתי, הוא לא הבין שכדי להכין לו את הגולאש לא ישנתי ולא התקלחתי, ועוד יש לי ערימות של כביסה לטפל בהן. ממש התבאסתי עליו שהוא לא מבין אותי".

ספק אם הייתם רבים על גולאש בימי שגרה.

"נכון, אלה ריבים שלא נריב ביום־יום, כי הם שטותיים. בסופו של דבר אני מבינה את הלחצים שלו, ואני יודעת שהוא מעריך ומכבד אותי. ואגב, הוא גם התנצל על הגולאש".

shirz@israelhayom.co.il