תודה, לוחמים

ב־6 באוקטובר ישן דוד באוהל עלשפת הכנרתעם ילדיו. ב־7 בחודש התעורר, כמו כולם, לעולם שהתהפך, לשמיים שנפלו, לרוע שהרים ראש.

הוא קיפל הכל, טס עם הילדים לירושלים, שם אותם בבית ונסע צפונה, לנקודת הכינוס של הפלוגה. דוד לא קיבל צו 8, אלא הודעה מאולתרת מאחד החיילים בקבוצת הווטסאפ של הפלוגה. ב־7 באוקטובר לא הופעלה אצלו מערכת "נכס לאומי". "נכס לאומי" היא פקודת הגיוס הכללי המופעלת בחייגן. בכל שנה מתאמן צה"ל על גיוס כזה, רק כדי לוודא שהחייגן עובד וכי החיילים מכירים אותו ומבינים את משמעותו. דווקא ביום ההוא החייגן לא פעל. כשדוד נסע צפונה, הוא חשב שיגיע לעמיעד וימצא שם עוד שלושה-ארבעה אנשים כמותו, שיתפזרו אחרי שעה כשיבינו שהבהלה היתה לשווא. כשהתקרב למקום הוא היה בהלם. אלפי מכוניות גדשו את הגבעה ואת אלו הסמוכות. הוא חנה ליד כחל, יצא מהרכב והתחיל לצעוד. כמותו צעדו כולם בשורות ארוכות: תיק על הגב, הליכה של שלושה קילומטרים בשתיקה מוחלטת. חילונים ודתיים מכל הצבעים, כל העם טיפס על ההר.

במלחמה הנוכחית התנהלו קרבות ברמות גבורה היסטוריות, שיילמדו ויסופרו מדור לדור. וזה גם הזמן להגיד תודה. כי הגברים האלה עשו, עושים ויעשו את הדבר הכי לא מובן מאליו שיש

מה זאת הדממה הזאת? אני מצטמררת בכל פעם שאני חושבת על השיירות העולות להר.

דממה של הלם? דממה של צו מצפוני? או אולי דממת תפקיד קדום, הגברים שמתייצבים להגן על הבית שלהם גם במחיר חייהם? אולי זאת דממה של פחד מוות? או של שליחות? אני לא יודעת. אני לא מבינה את הצעידה המשונה הזאת כי אני אישה.

במצבי חירום מעין אלה מתחדד ההבדל בן נשים לגברים.בעוד גברים יוצאים להילחם, מתוך צו ברור מאוד, שאם תשאלו אותם הם פשוט לא יבינו את השאלה, נשים יפעלו מתוך צו אחר, בתנועת מראה:הן יכנסו את הגוזלים תחת הכנפיים, יאטמו את הפתחים, ידאגו לכל מחסורם הגופני וירחיקו כל מה שיכול להפר את שלוותם הפנימית מכל הרע שבעולם בחוץ, מהשמועות ומהאמת, מהזוועות המסופרות ומתאוות הרצח. מהמבצר הן ישלחו כוח לגבר. וכמה שקשה לנשים עם הילדים והמטלות והעבודה והדאגות מסמרות השיער, הגברים הם אלה שמקריבים הכל: הם היו אנשים רגילים עד לאותו רגע, ומאז הם ישנים בתנאי שדה, אוכלים מנות קרב ומתקלחים כשמתאפשר, ובעיקר - לוחמים.

הם בשדה הקרב, בסכנת מוות שלהם או של חבריהם, נושמים אבק ואבק שריפה, נשחקים מהחיכוך עם האויב שרוצה במותם, מתגעגעים ויורים, יורים ומסתערים, באומץ לב בלתי נתפס.

במלחמה הנוכחית התנהלו קרבות ברמות גבורה היסטוריות, שיילמדו ויסופרו מדור לדור. וזה גם הזמן להגיד תודה. כי הגברים האלה עשו, עושים ויעשו את הדבר הכי לא מובן מאליו שיש.

זה לא שהם מוכנים למות בשביל נדל"ן. זאת לא המשמעות של "להילחם על הבית". יש כאן משהו עצום שלא מדובר. שהוא כאילו ברור אבל כל כך לא. הגברים האלה מוכנים למות בשביל שהעם הזה ימשיך להתקיים. בשביל שהמדינה הזאת תמשיך להתקיים. בשביל שהחטופים יחזרו הביתה. בגלל זה הם גיבורים, בגלל זה הם הכי טובים שיש, בגלל זה אנחנו אוהבים אותם כל כך.