לא לדווח להאג

יש מקום לוויכוח בשאלה אם ישראל היתה צריכה להופיע בבית הדין הבינלאומי בהאג.

ודאי שנתניהו שגה חמורות (ובאופן אופייני לו)בהחלטתו לשלוח לשם שופט כמו אהרן ברק, הדוגל בצמצום ריבונות העם. ברק, כדרכו, תמך בחיוב ישראל להרחיב את הסיוע לאוכלוסייה בעזה - ללא התניה. אך אם הממשלה לא היתה מתגוננת בהאג, והיתה מחרימה את הדיון בטענה הצודקת שבית הדין חייב למחוק על הסף את ההאשמה הבזויה שהוטחה בישראל - היו להחלטתה השלכות פוליטיות פנימיות שליליות בזמן מלחמה, והיתה נפגעת אחדותנו.

במקרה כזה קרוב לוודאי שהחלטתו של בית הדין היתה אנטי־ישראלית ישירה וחריפה, ושבמקום להתקומם נגדה, המרכז־שמאל, לרבות נציגו הראשי בממשלהבני גנץ, היה עלול לפרוץ את החזית שלנו ולהאשים את הרוב בממשלה בהחלטה. היתה נפגעת האחדות בזמן מלחמה. גם בפרשה הזאת נחשף כיצד המרכז־שמאל מחליש כיום את ישראל: ההתחשבות בו החלישה אותנו מול בית הדין בהאג, אבל אי־התחשבות בו היתה עלולה להחליש אותנו עוד יותר. עם זאת, עכשיו עלינו לסרב לדרישת בית הדין שנדווח לו על פעולותינו.

הפרשה היא צומת חשוב בניסיון המתמשך של "הקהילייה הבינלאומית" - מושג פיקטיבי שהמציאו תיאורטיקנים - לאכוף את החוק הבינלאומי על מדינות לאום באמצעות מוסדות לא־דמוקרטיים, כמו האו"ם או בית הדין בהאג. קשה לאכוף אותו על מדינות חזקות, קל וחומר על מעצמות. הכישלון האחרון אירע במתקפה האחרונה של רוסיה על אוקראינה. אין לצפות שבית הדין בהאג יוכל להגן בעתיד על טייוואן מפני סין. לכן הוא גם לא יוכל להגן עלינו, במקרה הצורך, מפני בעלת הברית התוקפנית של מעצמות אלו -איראן.

לעומת זאת, ישראל היא מטרה נוחה לאנשי "הקהילייה הבינלאומית". מצד אחד, היא סובלת מבידוד מבני שמחליש אותה, מפני שהאזור שהיא חיה בו עוין אותה ומפני שהיא סובלת מאנטישמיות ממקורות מוסלמיים, נוצריים וקוסמופוליטיים, לרבות אנטישמיות עצמית של יהודים "פרוגרסיביים". מנגד, היא מדינת לאום דמוקרטית בולטת, שמושרשת גם במקורות המקראיים של הלאומיות וגם בתנועה המודרנית לשחרור לאומי.

לכן היא מקרה מבחן חשוב למבקשים לעקור את הריבונות העממית הדמוקרטית של מדינות הלאום, או לפחות להחליש אותה מאוד. קל יותר לתקוף אותנו בעת צרה, כשאנחנו נלחמים על נפשנו, ויש ערך מוסף מיוחד בהכנעת ישראל, מפאת מעמדה הסמלי החשוב בעולם המוסלמי, היהודי והנוצרי. אבל בתמונה הקודרת - יש גם אורות.

ה"גלובליזציה" בכלכלה וביחסי החוץ היתה מבוססת גם על השלמה עולמית עם משטרי דיכוי ורשע. במקומה מתפתח עימות גושי בין המעצמות הדמוקרטיות לבין רוסיה וסין. צפוי שיתרחבו ניסיונותיהן של שתי אלה לגייס לצידן משטרים ברבריים כמו זה של איראן. במצב כזה תיחשף האבסורדיות שבהעמדת ישראל לדינם של שופטים כמו קיריל גבורגיאן מרוסיה או נוואף סלאם מלבנון.

ישראל יכולה וחייבת לסמן לעולם הדמוקרטי כולו את הדרך - למרוד בזיוף שבמוסדות האו"ם, כמו אונר"א ובית הדין בהאג

חששה של שבדיה מרוסיה, למשל, יגבר על נטייתה לצד "קורבנות הקולוניאליזם", כביכול. ככל שיעמיק המאבק בין העולם הדמוקרטי (לאו דווקא ה"מערבי", שכן הוא כולל גם מדינות כמו הודו, יפן ודרום קוריאה) לבין מדינות כמו רוסיה וסין וגרורותיהן, העולם הדמוקרטי לא יוכל להרשות לעצמו להיות נתון למרות של יריבותיו הדכאניות.

ישראל יכולה וחייבת לסמן לעולם הדמוקרטי כולו את הדרך - למרוד בזיוף שבמוסדות האו"ם, כמו אונר"א ובית הדין בהאג.

הוא מתיימר לפקח עלינו כשאנחנו מתגוננים, ולמעשה מונע מאיתנו לעקור את הרוע הנאצי שצמח על גבולותינו בחסותה של "הקהילייה הבינלאומית". נכפיף עצמנו למרותו של החוק הבינלאומי, אבל לא נרשה פיקוח מושחת ומוטה של בית הדין הבינלאומי. יש סיכוי טוב שנוכל לגייס למרד כזה תמיכה בינלאומית.