ציוציו של טראמפ, הנוגדים וסותרים לא פעם - לפעמים הציוץ את זה שקדם לו, ולעיתים הסתירה והניגוד מצויים באותו ציוץ ממש - מקשים להעריך לאן מועדות פניו: האם לעסקה עם איראן, שפירושה קבלת דרישותיה של טהרן, שלא לומר כניעה לתכתיביה? או שמא הכל הצגה וטראמפ מושך זמן עד שייגמרו המונדיאל וחגיגות יום הולדתו ה־80 ויום העצמאות ה־250 של ארה"ב, אז ישוב במלוא הכוח להכות באיראנים? ואולי טראמפ משחק על זמן, בהנחה שהחנק הכלכלי שהטיל על איראן יביא להתמוטטותו של המשטר האיראני, או לכל הפחות יאלץ אותו להיכנע לתביעותיה של ארה"ב.
טראמפ מאשר שכינה את נתניהו "משוגע", אך טוען: "אנחנו עובדים טוב יחד" // New York Post
הבעיה היא שבינתיים האיראנים הם שמצליחים לשדר מצג של ניצחון, כאילו ידם על העליונה בעימות בינם לבין ארה"ב וישראל. אמנם מדובר במצג תקשורתי שאפשר שאין קשר בינו לבין המציאות, אבל להבדיל מהציבור האמריקני, שקונה את הכרזותיו של טראמפ על ניצחון ושחלקו הגדול אינו יודע אפילו היכן שוכנת איראן - הרי באזורנו שלנו לסיפור האיראני דווקא יש קונים רבים יותר. וכך מצליחים האיראנים לחולל דינמיקה היוצרת את הרושם שהכדור בידם, ושהם שמכתיבים את מהלך האירועים, ולא טראמפ.
אם מול האיראנים טראמפ נזהר לא למתוח מדי את החבל, לא להעליב אותם ולא לפגוע בכבודם וגם לא להכות בהם חזק מדי, פן יפסיקו את המשא ומתן עימו - הרי בישראל ובראש ממשלתה טראמפ נהנה לחבוט בלא הפסקה. אפשר, כאמור, שהכל הוא חלק ממשחק גדול ומערפל מכוון שיוצר טראמפ, ושבפועל התמונה חיובית הרבה יותר מבחינתנו; אבל האופן שבו נתפסים הדברים בארה"ב, בישראל ובאזור הוא שישראל והעומד בראשה הפכו לשק החבטות של טראמפ, ועליהם הוא מוציא את זעמו ואת תסכוליו.
ומה שחמור יותר הוא שנוצר כאן הרושם שטראמפ אינו סופר אותנו. ובעצם אין מדובר ברושם, אלא באמירות בוטות וחסרות תקדים שמרשה לעצמו נשיא אמריקני להטיח בבעלת ברית, שלחמה לצידו רק לפני כמה חודשים.
ליחס המזלזל הזה של טראמפ כלפינו יש תרגום בשטח: ישראל עצרה את מתקפת הנגד שלה באיראן, ובכך העניקה לאיראנים תחושה שעלה בידיהם לקשור את ידינו בכל האמור בעומק הלבנוני ובדאחייה. ואילו נגד חיזבאללה אנו נמנעים מלפעול כדי להכריע את הארגון, ומסתפקים, בהתאם למה שטראמפ התיר לנו, בניהול קרב התשה נגדו לאורך קו המגע בדרום לבנון.
סגן הנשיא ג'יי.די ואנס הודה בפשטות כי לאמריקנים יש אינטרסים משלהם השונים מאלו של ישראל, ולכן זו אולי לא תאהב את ההסכם שעל גיבושו הוא עמל מול האיראנים, אבל היא תאלץ להשלים עימו.
אי אפשר להשתחרר מהרושם שאובדן העצמאות וההתבטלות שלנו מול האמריקנים הפתיעו גם אותם. הרי הם לא ציפו לישראל כה צייתנית וכנועה. אך צריך לזכור ולהזכיר כי ביסוד הידידות שבין ישראל לארה"ב עמדו לאורך שנים שתי אמיתות שעליהן איש לא ערער: האחת - ישראל היא מדינה עצמאית היודעת לעמוד על שלה ופועלת על פי האינטרסים שלה, גם אם אינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים האמריקניים. השנייה - ישראל היא מדינה חזקה היכולה להגן על עצמה בכוחות עצמה, ואינה זקוקה לחיילים אמריקנים שיילחמו עבורה את מלחמותיה. האמריקנים כיבדו אותנו בשל כך, ראו בנו נכס אסטרטגי וספרו אותנו בכל דבר. אך היום המציאות שונה.
אם אנחנו מעוניינים להציב את יחסינו עם ארה"ב על בסיס יציב, עלינו לחזור אל היסודות. לעמוד על שלנו בתקיפות גם במחיר של מתח ביחסים עם ארה"ב, ולהינתק מהחיבוק האמריקני ההופך אותנו למדינה וסלית הלוחמת את מלחמותיה של ארה"ב וזקוקה להגנתה נגד אויביה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו