גנץ כבר החליט לפרוש, עכשיו רק נשאר למצוא את התירוץ

בליכוד מבינים כבר שזה נגמר. ממשלת האחדות, שהוקמה בעקבות הטבח הערבי בעיצומה של שבת שמחת תורה, תיפח בקרוב את נשמתה, כשבני גנץ ומפלגתו יפרשו מהממשלה ויצטרפו למתנגדיה בקריאה להקדמת הבחירות ולהדחת נתניהו. "זה עניין של ימים", אמר לקראת סוף השבוע בכיר בליכוד, "גג שבועות בודדים". בליכוד משוכנעים כי ההחלטה של גנץ כבר התקבלה, וכי כעת הוא רק מחפש את הטיימינג המדויק ובונה את התיק. כלומר, הסרת האשמה ממנו והשלכתה על נתניהו בכל הכוח.

בשיחות סגורות בשבועיים האחרונים דיברו בסביבתו של גנץ על פרישה סמוך ל־15 בינואר, במועד שבו סוכם עם האמריקנים כי מרבית הכוח הלוחם בצפון הרצועה ייסוג, מה שיוביל לשחרור מאסיבי של חיילי מילואים ויהיה כר נוח להכרזה כי סיומו של החלק העצים בלחימה מאחורינו, וכך גם מצב החירום שהצדיק את הקמת הממשלה. אבל 15 בחודש עבר, וגנץ נתקע בפנים. שחרור המילואים, משיקולים מבצעיים, נעשה תחת מעטה עמימות מסוים, ובדרום הרצועה הלחימה עדיין עזה. רק במוצ"ש האחרון הכריז נתניהו כי כיבוש רפיח וציר פילדלפי עדיין לפנינו, כך שהכרזה על סיום שלב א' של הלחימה או ניצול שחרור המילואים לטובת פרישה מהממשלה עשויים להיתפס כמעשה חסר אחריות, שלא לומר מנותק.

מה שאין כן לגבי תקציב המדינה, שיכול להיות תירוץ מעולה. ביום ראשון הגיע גנץ לישיבת הממשלה והתנהג בה כמו לפי תסריט מתוכנן. בשעה הראשונה ישב ושתק. הביט בנעשה סביבו, אולי הכין את עצמו למהלך הבא שתכף יגיע. ראש הממשלה הרהיב בשבח התקציב ואמר כי יש שינוי בתפיסה הכלכלית בעולם המודרני. בעבר מדינות שהיו משקיעות כסף רב בביטחון, היו משדרות בכך חוסר יציבות וחוסר ביטחון שהבריחו משקיעים, ואילו היום, אמר נתניהו, זה התהפך. מדינות שמשקיעות כסף רב בביטחון, הן שגורפות את אמון המשקיעים ומשדרות עוצמה ויציבות. וזה כמובן כולל את ישראל, הדגיש. לצד הגדלת תקציב הביטחון, ציין נתניהו, התקציב החדש ייתן תוספות משמעותיות לחיילי המילואים, לבני משפחותיהם, למנהלת תקומה שתשקם את יישובי עוטף עזה ולחיילינו.

זכות הדיבור עברה לבני גנץ. הוא פתח את הפולדר על השולחן, אמר כי הוא תומך בדבריו של ראש הממשלה על הצורך בהשקעה בביטחון, אבל, סייג, כשהוא מתבונן בתיקייה מולו, שהיה צריך לעשות דברים גם בשביל הנראות, כמו המשרדים המיותרים ולצמצם את מספר הח"כים הנורבגים. סיים את דבריו, סגר את הפולדר, נטל אותו בידו ויצא מהחדר, לעיניהם המשתוממות של שרי הממשלה. ככה לא נראה דיון או שיג ושיח, כך נראה קמפיין. בניגוד לגנץ, גדעון סער אמר את דברו, שהוא מתנגד לתקציב מכיוון שהיה צריך לדעתו לשקף קיצוץ משמעותי הרבה יותר במשרדי הממשלה, והמשיך לשבת בישיבה ולדון בסעיפי התקציב.

כך הפך סער מהאיום הכי גדול על נתניהו לתקווה החדשה שלו. שאחרי שגנץ יפרוש, סער יישאר. לנתניהו יש אמנם 64 מנדטים גם בלעדיו, אבל הישארותה של תקווה חדשה בקואליציה תשדר יציבות, כולל מול האמריקנים, וכן תמנע את המצב המביך של מפלגה שתוקפת את נתניהו מימין. מתקפות חזקות מהצד הימני של המפה עשויות לערער את ישיבתה של עוצמה יהודית, אפילו של הציונות הדתית, ולהביא לתסיסה משמעותית גם בליכוד.

סער עצמו משדר שהוא מתלבט, שהוא לא יודע מה עדיף. אין לו חיבה גדולה לנתניהו, ויש מחיר להיות זה שייתפס כמי שמאריך את כהונתו. מצד שני, עתידו במערכת הפוליטית הישראלית רחוק מלהיות מובטח. למעשה, נכון להיום אין שום פלטפורמה שתאפשר את חזרתו לכנסת הבאה. עם גנץ הוא גמר. להתמודד לבד אין לו סיכוי.

בינתיים, בזמן שגנץ מבדל את עצמו מנתניהו, מבדל סער את עצמו מגנץ. בימין יש חלל. מצביעים רבים מרגישים היום שאין להם למי להצביע. סער מעוניין להיכנס לחלל הזה ולהיות צלע מרכזית בהתארגנות ימנית חדשה, המנותקת מהמפלגות הקיימות ומהמחויבות לנתניהו. בעוד גנץ מתנגד לתקציב בדרישה לסגור משרדים מומצאים, סער מדגיש כי הוא מתנגד משום שאין מספיק קיצוץ במשרדים האמיתיים. בזמן שגנץ תובע דיון על היום שאחרי, מתייצב סער מולו וטוען כי אסור לקיים דיון כזה. "כל דיון על היום שאחרי הוא הסטת מרכז הכובד ממה שכן אמורים לעסוק בו כעת - מיטוט שלטון חמאס והשגת יעדי המלחמה", אמר. בעוד גנץ טען השבוע שהיום שאחרי כבר כאן, הדגיש סער כי היום שבו נצטרך לדבר על היום שאחרי עודנו רחוק, רחוק מאוד.

נושא נוסף הנתון במחלוקת קשה בימים אלה: הכנסת פועלים ערבים מיו"ש לעבודה ביישובים היהודיים בתוך הקו הירוק. גנץ בעמדה נחרצת בעד. סער התייצב השבוע חזק נגד. "אסור לתת לאלה שרוצים לרצוח אותנו להיכנס ליישובינו, רק בגלל שהם מתגוררים ביהודה ושומרון", אמר.

מי פנוי בניו יורק

אירוע התקציב עדיין לא מאחוריהם. בליכוד מבינים כי אף שהממשלה אישרה את התקציב, המשוכה בכנסת תהיה גבוהה יותר, ועוד יותר מזה - המשוכה הציבורית. לכן הולכת ומתגבשת הסכמה על סגירת משרדים מיותרים. ההצעה המדוברת הנדונה בצמרת הליכוד הוא סגירת המשרד לעניינים אסטרטגיים של רון דרמר, והשארת דרמר כשר ללא תיק. ממילא עיקר עיסוקו כרגע הוא חברותו בקבינט המלחמה והציר המרכזי בין ירושלים לוושינגטון. תיק נוסף הוא המשרד לשיתוף פעולה אזורי. הסכמי אברהם לא עומדים להתרחב בקרוב, ורק בנס לא הצטמצמו עד כה. דודי אמסלם הוא גם השר במשרד המשפטים, גם משקיף קבוע בקבינט וגם השר המקשר בין הממשלה לכנסת והממונה על החברות הממשלתיות. ההערכה היא כי יסכים לוותר על המשרד הנוסף כדי לסוגרו.

צמצום משרדים נוסף עשוי לבוא על ידי מינוי שרים לתפקידים דיפלומטיים: קונסול בניו יורק, שגריר בצרפת, ובעוד כמה חודשים שגריר באנגליה, באו"ם ובוושינגטון. אם בליכוד יצמצמו את המשרדים, יבואו במפלגת השלטון בדרישה גם מהמפלגות השותפות, בעיקר הציונות הדתית ויהדות התורה, המחזיקות במשרדים כמו המורשת, המסורת, ההתיישבות ועוד, להירתם גם הן ולסגור משרדים מיותרים.

לפני היום שאחרי

היריבות בין גלנט לנתניהו שברה שיאים השבוע בשורה של אירועים, שהמחישו את גודל הנתק ביניהם: הנטישה של גלנט את ישיבת הקבינט, מסיבת העיתונאים הנפרדת, וגם הדרישה לקיים דיון על היום שאחרי ואת הכנסתם של הפועלים הערבים - בניגוד לעמדת נתניהו.

ראש הממשלה שומר על עמימות בנושאים רבים שעל הפרק. האמריקנים שומעים, העולם הערבי שומע. לכן הוא מעדיף לשתוק. כשהוא נשאל מדוע הוא מסרב לקיים דיון על היום שאחרי ברצועת עזה, משיב נתניהו כי מתקיימים דיונים בנושא במל"ל. בפורומים הסגורים הוא מסביר כי אי אפשר לקיים שיחות על השליטה האזרחית הבאה ברצועה, מכיוון שכל גורם כזה, יהיה מי שיהיה, יתפוס מרחק כשיתברר שזו כוונת ישראל. איחוד האמירויות למשל, כנראה יסכימו לקחת חלק בשיקום עזה, אבל יעשו זאת רק בעקבות רצון או פנייה של האוכלוסייה העזתית, לא כדי לשרת את ישראל. אם שיקום עזה על ידיהם או על ידי גורמים ערביים אחרים יהיה יוזמה ישראלית גלויה, זו בדיוק הערובה לכך שזה לא יקרה, מסביר נתניהו.

אבל גם זו לא באמת הסיבה. ההתנגדות של נתניהו לדיון על היום שאחרי, אף שהוא סופג ביקורת ציבורית ולחץ אמריקני בלתי פוסק, נעוצה בשלילת דעתם של אלה שכן רוצים לקיים דיון כזה כאן ועכשיו. כי מה עומד מאחורי הדרישה והלחץ להחליט כבר עכשיו מה יהיה אחרי הלחימה בעזה, אם לא רצון עז להקים בעזה מדינה ערבית שתשלים את חזון שתי המדינות, כך שבעזה וביו"ש יהיו אותו שלטון, אותה רשות, אותה גברת, מקסימום בשינוי אדרת? הרי כל הגורמים הלוחצים והמתדרכים - כולם בעד פתרון שתי המדינות, מי בגלוי ומי מאחורי הקלעים: בני גנץ, איזנקוט, כל צמרת צה"ל, ואפילו שר הביטחון שרק השבוע דיבר בכמה פורומים באופן גלוי על הצורך המיידי "לחזק את הרשות". מה יותר יחזק את הרשות מאשר להעניק לה את רצועת עזה, על מיליוני תושביה, שאותה איבדה ב־2007.

נתניהו נגד. לכן הוא עוצר זאת, אף שהלחץ האמריקני כבר הפסיק להצחיק. בהתחלה דיברו על החיבוק. אחר כך על הדרישות שיש להיענות להן, כמו הכנסת סיוע הומניטרי ובהמשך גם דלק. היום זה כבר ברור שביידן רוצה לסגור את האירוע. לחזל"ש את הכוחות. שוב מוצא נתניהו את עצמו מול ממשל דמוקרטי אגרסיבי, שלא מפסיק לתדרך נגדו, ללחוץ לוויתורים ולכניעה, כפי שהיה בממשל אובמה. ההבדל הוא שאובמה נתפס מהרגע הראשון כעוין את ישראל, ביידן הצליח בשלושת החודשים האחרונים להצטייר כידיד הכי גדול שלה. כשבבית הלבן מתדרכים שהנשיא לא התקשר לנתניהו כבר שלושה שבועות ושנתניהו הוא כפוי טובה, בציבור הישראלי נתפס נתניהו כלא בסדר. אם היו יודעים את עוצמת הלחץ לסגת מצפון הרצועה ולאפשר לעזתים לשוב לבתיהם ולשקם אותם, היו חושבים אולי אחרת.

אם רוצים לתפוס קצת אחרת את שורש המתיחות בין הממשל האמריקני לנתניהו, כדאי להקשיב לדבריו של אנתוני בלינקן בראיון לתומס פרידמן השבוע בוועידה הכלכלית בדאבוס: "חיי יהודים אינם חשובים יותר מחיי ערבים. מה שקורה בעזה הופך קרביים ושובר את ליבי. ננקטו צעדים שכנראה אילולא מעורבות ארה"ב מול ישראל - לא היו מתרחשים". לדבריו, "יש נחישות מלאה, ואנו שותפים לה, שזה חייב לכלול מדינה ערבית. ישראל לא תקבל את הערבויות האמיתיות והכנות לביטחון בלי זה", אמר בלינקן ותמצת את הוויכוח בין הדוגלים בדיון על היום שאחרי למתנגדים. אם מעורבים במלחמה בעזה שיקולי בחירות, לא צריך לחפש אותם בירושלים, אלא דווקא בוושינגטון.

מתחממים על הקווים

החלל הפוליטי המרכזי שנפער כתוצאה מהטבח ומהמלחמה, נפער בעיקר בימין. בסקרים זוכה הקואליציה הנוכחית למספר מועט של מנדטים, ומי שזוכה בכל הקופה הוא לפי שעה גנץ, שנמצא דווקא בצד השני של המתרס. ההבנה כי המפלגות הקיימות בימין לא נותנות מענה לכלל מצביעי הימין, כולל המתפכחים החדשים שעברו לימין אחרי 7 באוקטובר, מביאה לתזזית במחנה הלאומי, בעיקר בקרב אלה שלא נמצאים כעת בכנסת. בשבועות האחרונים מתקיימות אינספור שיחות, התייעצויות ואפילו מעבר לכך - שכירת יועצים ועריכת סקרים, בקרב גורמים רבים שמעוניינים לכבוש את המשבצת הפנויה בימין. על נפתלי בנט ויוסי כהן כבר שמעו כולם, והם חלק מכל תרחיש אפשרי בבחירות הבאות. אבל יש עוד: משה פייגלין שכבר החל בקמפיין ובשכירת יועצים להחזיר את מפלגתו שאותה נטש כשעבר לליכוד - זהות.

התארגנות נוספת מכונה ליודעיה "כוח 14" ומבוססת על כמה שמות בולטים בערוץ הימני הפופולרי. בין השמות שהוזכרו, שמו של אחד העיתונאים הבכירים והבולטים בערוץ, וכן כמה שמות מקרב הפאנליסטים הקבועים בו, מומחים למדינאות ולביטחון. נוסף עליהם, גם "הביטחוניסטים" נערכים להקמת מפלגה, ככל הנראה בראשותו של מנכ"ל הארגון תא"ל (מיל') אמיר אביבי.

שם נוסף שמתלבט ומתייעץ הוא תא"ל (מיל') אפי איתם. איתם כבר שימש חבר כנסת ושר והוביל את המפד"ל בראשותו לשישה מנדטים. לאחרונה הגביר איתם את הופעותיו הציבוריות ומתראיין כמומחה ביטחון, אחרי שנים רבות שבהן העדיף להישאר בקנאות מאחורי הקלעים.