מוכרחים להמשיך להילחם

הפסקת האש ושחרור החטופים מסממים. הם ממכרים באכזריותם כשמדי יום אנחנו כוססים ציפורניים ותוהים מי יחיה ומי ימות, מי ישפל ומי ירום. הם ממכרים באושר ובתקווה שלהם, כשמדי יום אנחנו דומעים מהסיפורים, מהחיבוקים, מהחיוכים. התרגשות רודפת אכזריות רודפת התרגשות ותקווה.

להתמכרות הזו אין תחתית כשהם מחזיקים באנשינו, בילדינו, בזקנינו, בחיילינו. זה טוב מדי ומפתה מדי, ורגעי האושר שלנו עם החטופים ששבו לזרועות משפחתם מסממים גם הם. יש סנטימנט בציבור שצובר תאוצה - להחזיר את החטופים, גם במחיר כבד וגם במחיר הפסקת אש ממושכת. הסנטימנט הזה אומר, בעצם, כך: תנו לי את ילדיי, הוריי, סביי, גם במחיר כבד. מדינת ישראל כבר הנחיתה מכה קשה על חמאס, בעיקר בצפון הרצועה, והיא חזקה דיה כדי להכות בעתיד אם תידרש לכך.

זו טעות נוראית. בתום עשרת ימי הפסקת האש חייבים לחזור ללחימה, אף שזה יהיה קשה הרבה יותר מאשר בהתחלה. לא רק המומנטום הצבאי נעצר - גם הזעם הציבורי היוקד שכך מעט. חלה ירידה בדריכות שלנו, כולל דילול כוחות. חלה ירידה במורל של כולנו כשאנחנו רואים את החגיגות של אנשי עזה סביב שחרור המחבלים, וחלה גם ירידה בלכידות שלנו - בעיקר סביב סוגיית עסקאות החטופים. מנגד, אצל האויב חלה דווקא התחזקות.

בחסות הפסקת האש, חמאס הצליח לחדש את הפיקוד ואת השליטה שלו בשטח סביב כוחותיו, ולגבש תמונת מצב עדכנית, כולל מודיעין על הכוחות שלנו. הוא חזר לשדר משילות כלפי התושבים בעזה - הן בהכנסת סחורות והן בעסקאות החטופים. הוא קיבל דלק בכמויות, ובעיקר - רוחו התחזקה והמורל עלה. גם הלגיטימציה הבינלאומית של פעולה צבאית עוצמתית נשחקת, והיא תהווה אתגר משמעותי להמשך הלחימה.

ועדיין, חייבים להמשיך להילחם.

עדויות התופת של 7 באוקטובר חייבות להדהד בראשינו ללא הפסקה. השמות והתמונות צריכים להיות לא רק מצבה, אלא כיוון דרך. למרות הקושי, למרות הזוועה, אנחנו חייבים לא רק לזכור את מה שעשה לנו עמלק, אלא למחות את זכרו מתחת השמיים.

אבל המשך הלחימה נדרש לא בגלל העבר, אלא בעיקר בשביל העתיד. אם אנחנו חפצי חיים, חייבים לזנוח את קונספציית ה"שקט כאן ועכשיו" שהביאה אותנו עד הלום. כל השנים אמרו לנו שחמאס לא מהווה איום אסטרטגי על ישראל, אלא רק זבוב מציק. ב־7 באוקטובר גילינו שחמאס העמיד את ישראל בפני איום קיומי. לא רק המודיעין וההגנה קרסו - גם ההרתעה הישראלית התרסקה באותה השבת.

אם לא ננצח עכשיו את הגורם הכי חלש באזור, חיזבאללה ואיראן ינצלו את זה בעוד חצי שנה-שנה. להם יש סבלנות. רק דבר אחד יכול למנוע את האיום הקיומי: תוצאות המלחמה. המלחמה בעזה חייבת להצליח לשקם את ההרתעה שלנו, תוך הישג היסטורי צבאי או מדיני. המלחמה הזו צריכה להדהד בכל המזרח התיכון: לא מתעסקים עם ישראל.

הזעם הציבורי היוקד שכך מעט. חלה ירידה בדריכות שלנו, כולל דילול כוחות. חלה ירידה במורל של כולנו כשאנחנו רואים את החגיגות של אנשי עזה סביב שחרור המחבלים, וחלה גם ירידה בלכידות שלנו - בעיקר סביב סוגיית עסקאות החטופים. מנגד, אצל האויב חלה דווקא התחזקות

ולכן, מוכרחים להמשיך להילחם. להניח שתהיה הפתעה מצד סינוואר, להכין תחבולות ותחכום מצידנו ולנהל לחימה עוצמתית, למרות הלחץ הבינלאומי והאמריקני, שישאף למתן את העוצמה. במו"מ הבא לשחרור החטופים נצטרך להציב תנאי: רק תחת אש - ורק על כולם. אחרי שחרור הילדים והאימהות, שחרור הומניטרי, לא נשאיר מישהו מאחור ולא נרקוד עוד לצלילי החליל האכזרי של סינוואר. כבונוס, יהיה נחמד לראות את המוסד משקם את יכולותיו ואת תדמיתו, כשראש המוסד יפסיק להתחנן לקטארים לטפטופי חטופים.

המלחמה צריכה להסתיים בהשמדת התשתית הביטחונית והמדינית של חמאס, ברצועת עזה חרבה, בתושבי כפר עזה ובארי חוזרים בנחת לשיקום חייהם בעוטף, בלי צבע אדום ובלי בלונים מתפוצצים. לא נחיה עוד ליד שכנים נאצים. נחזיר לא רק את תחושת הביטחון, אלא את הביטחון.