ביהירות ובאדישות: מה קרה עם ידיעת הזהב על תוכנית חמאס?

כאשר נכנס לתפקידו כמפקד 8200 בפברואר 2021, קבע תא"ל י' כי הסיסמה החדשה של היחידה תהיה "לאחריות אין גבול". מילים יפות וחשובות, שנועדו לומר את המובן מאליו: שהאחריות של היחידה, בדיוק כמו היכולות שלה, היא אינסופית.

אחרי שנתיים וחצי מתברר שהאחריות של 8200 היא אולי נטולת גבולות, אבל האחריות של מפקדה אינה קיימת. חודשיים כמעט לתוך האסון הגדול בתולדות המדינה, ומפקד יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין ושל מדינת ישראל מסרב עדיין לומר "אני אחראי", או אפילו את הווריאציה הקולקטיבית - "אנחנו אחראים".

בשבוע שעבר חשפנו כאן את הכשל המודיעיני המהדהד של יחידה 8200, כחלק מקריסת המערך המודיעיני כולו. מאז הפרסום הצטברו פרטים רבים נוספים, שמגלים תמונה מדאיגה פי כמה מכפי שהיה ידוע עד כה. במידה רבה, זה סיפור של טרגדיה ידועה מראש, שבסיסה בחטא היוהרה: של ההנהגה המדינית, של הצמרת הביטחונית, של גופי המודיעין, של הפיקוד בשטח.

נאמר מראש שגם היום אפשר לספר רק חלק קטן. מה שמתפרסם כאן מובא באישור הצנזורה הצבאית ובהשמטות נדרשות בסוגיות שהן קריטיות לביטחון המדינה. ההחלטה לפרסם את הדברים כעת, במהלך המלחמה, לא נועדה להטיל אשמה אלא להבטיח שהדברים מטופלים - גם אחורה, ובעיקר קדימה - כדי לוודא שישראל לא תופתע שוב במערכה המורכבת שהיא מנהלת כעת.

לפרסום יש סיבה נוספת. הרמטכ"ל הרצי הלוי קבע כי צה"ל לא יעסוק בתחקור של מה שקרה עד למלחמה, כדי שיוכל להתרכז במלחמה עצמה. "קודם ננצח, אחר כך נחקור", אמר, במה שירד כהנחיה לכל יחידות הצבא. אבל מתברר ש־8200 עשתה דין לעצמה. תא"ל י' מינה שני מפקדי עבר בכירים לחקור את מה שקרה, וחיזק אותם באנשי מודיעין סדירים מהיחידה. 

הפעילות הזאת בעייתית פעמיים. פעם אחת כי הרמטכ"ל אסר עליה מפורשות. פעם שנייה כי יש כאן אפשרות ממשית לקיבוע גרסה. מאחר שהדברים עתידים להתברר בוועדת חקירה בעתיד, קיים חשש כי תא"ל י' מבקש לעצב את הנרטיב היחידתי ליום שאחרי. אמנם הליך התחקיר נפרד מהליך החקירה, אולם במצב הדברים שנוצר מתחייב לכל הפחות לקבל את אישורה של הפרקליטות הצבאית ואת ליוויה לתהליך. זאת ועוד: טענה אפשרית של תא"ל י' שהתחקיר נועד לצורכי למידה פנימית היא בעייתית, מאחר שהוא לא קיבל על עצמו אחריות כלשהי לכשל.

לא הפכו עולמות

יחיא סינוואר שינה את דרכו לאחר מבצע שומר החומות במאי 2021. הוא סיים אותו עם מעט מאוד הישגים, ועם הרבה מאוד נזק לעזה. התוצאה היתה הליכה בנתיב כפול: האחד, מסלול של הידברות עקיפה מול ישראל לטובת שיפור התנאים ברצועת עזה באמצעות הזרמת כספים (מקטאר) והוצאת פועלים לעבודה (בישראל), והשני - האצת המוכנות הצבאית למלחמה.

ב־2022 הגיעה לישראל ידיעת זהב מודיעינית שחיבר חמאס, שכותרתה "תוכנית ההכרעה של אוגדת עזה". בידיעת הזהב הזאת, שהביאה יחידה 8200, היה הכל: ההיערכות של צה"ל (בפירוט מצמרר) והדרכים להתמודד איתה, אופן פריצת המכשול וביצוע המתקפה, והמטרות והיעדים במהלך ההתקפה ולאחר סיומה. הידיעה הופצה לכולם. איש בצה"ל ומחוצה לו, כולל בדרג המדיני, לא יכול לטעון שלא הכיר אותה. ואם לא הכיר, התרשל בתפקידו, כי מדובר בידיעת זהב מכוננת, שהיתה חייבת להוביל לאחת משתיים: לשינוי מחשבתי עמוק שיבטל את התפיסה השלטת שחמאס מורתע ורוצה בשקט, או לשורת צעדים שיפריכו את ידיעת הזהב כדי שאפשר יהיה להמשיך בקונספציה הקיימת.

זה לא קרה.

8200 לא עשתה זאת מתוכה, כנדרש. מפקדה, תא"ל י', הסתפק בכך שהביא את ידיעת הזהב, אבל לא הפך עולמות בבית ובחוץ כדי לוודא שעושים איתה מה שצריך. הוא לא בנה מודל איסופי מלא למעקב אחר תוכנית חמאס, שיבושה או מתן התרעה מספקת שתאפשר לצה"ל להיערך להפעלתה. הוא גם לא הוביל את היחידה להיערכות כזאת, לא שינה סדרי עדיפויות באיסוף המידע הרגיש, לא העמיק בנושא עם המפקדים בצה"ל, ובעיקר לא החזיר לכשירות מערכים שהודממו בתקופתו. מדובר במערכים שיכלו לסייע במתן התרעה, כמו מערך התקשורת הטקטית (ווקי־טוקי) ומערך המודיעין הגלוי (אוסינט).

תא"ל י' גם לא דאג שבכירים בצה"ל ישמעו באופן בלתי אמצעי את הקולות ביחידתו שזעקו בימים ובשבועות שקדמו לשבת השחורה כי התוכנית של חמאס מתממשת הלכה למעשה. גם בשעות שקדמו לאירוע, כשנערכו התייעצויות קדחתניות בטלפון לנוכח סימנים מטרידים שהגיעו מעזה, הוא לא העריך או ציין כי יש אפשרות שהסימנים האלה קשורים באותה התוכנית ובאותן הדאגות שנשמעו מפי גורמים ביחידתו.

מפקד 8200 לא לבד. גם ראש חטיבת ההפעלה באמ"ן, תא"ל ג', לא טרח ליזום מהלך מתבקש שיברר מה בדיוק קורה בעזה. חטיבת ההפעלה הוקמה כלקח ממלחמת לבנון השנייה, במטרה לסנכרן את כל הפעילות המודיעינית אל מול מטרתו העיקרית של אגף המודיעין - התרעה למלחמה. ג' ואנשיו הכירו את ידיעת הזהב של חמאס, אבל לא הפכו אותה לתוכנית עבודה: בדיוק כמו 8200, הם לא פעלו לאשש או להפריך אותה, ובכך התרשלו בתפקידם. בדיוק כמו תא"ל י', גם תא"ל ג' משוכנע שפעל ללא דופי. בסביבתו אף משוכנעים שעם סיום המלחמה הוא ימונה למפקד הבא של 8200.

גם ראש חטיבת המחקר, תא"ל עמית סער, שעזה והפלשתינים הם ליבת המומחיות שלו, לא דרש להפעיל את כל אמצעי האיסוף כדי לוודא שעזה לא מפתיעה אותנו. כמוהו גם קציני המודיעין של פיקוד הדרום ושל אוגדה עזה - מי שאמורים לקום בכל בוקר עם מלחמה מול העיניים - שהיו שבויים באותה הקונספציה, וסירבו לכל ניסיון שנעשה לאתגר אותם מחשבתית.

"דמיון" שהפך למציאות

ראש אמ"ן, אהרון חליוה, הגיע ב־3 באוקטובר לביקור בבסיס האיסוף המרכזי של 8200 בדרום. זה היה באמצע חול המועד סוכות, וחליוה היה ביום עבודה עמוס. הוא התחיל בפגישות באוגדה 91 שחולשת על הגליל כדי לוודא מוכנות מודיעינית מול חיזבאללה, המשיך לאוגדה 210 ברמת הגולן כדי לראות שהכל בסדר בגזרה הסורית, וטס משם לנגב כדי לבדוק דופק בגזרת עזה.

בבסיס שאליו הגיע משרתת הנגדת שהתריעה במשך תקופה ארוכה שבעזה קורה משהו מוזר, אחר מכפי שחושבים כולם, שכל התרגילים וההונאות על הגדר הם חלק מתוכנית גדולה שסופה במתקפה. הנגדת, ו', השוותה את התוכנית למה שקורה בשטח, וניסתה לזעוק. היא שלחה שלושה מיילים מפורטים בעניין, אבל נופנפה בטענה שהתרחיש שהיא מציירת דמיוני.

היחידים ששמעו לה, וצידדו בדעתה, היו מי שעבדו איתה בצמידות. מפקדה הישיר, פ', אף קטע חופשה כדי להגיע לפגישה שהתקיימה באותו יום עם ראש אמ"ן. הוא ניסה להזהיר אותו, אבל חליוה ביטל את דבריו. בלשכתו של ראש אמ"ן טוענים שהדברים לא קרו: שאזהרה כזאת, במועד הזה, לא נמסרה. מאחר שמדובר היה בפגישה רבת־משתתפים, סביר להניח שיש מספיק גורמים שיעידו מה היה בה.

הכישלון המודיעיני לא עוצר באמ"ן. האחריות לעזה נחלקת בינו לבין השב"כ. זה מבנה מוזר, שדורש כעת בחינה ואולי גם הסדרה מחדש. היתרון המובהק של המודיעין הצבאי הוא בסייבר ובחוזי לסוגיו (מלוויינים ועד מל"טים, בלונים ותצפיות), ואילו היתרון המובהק של השב"כ אמור להיות במודיעין אנושי, שיביא לו ידיעות זהב בזמן אמת. זה לא קרה.

סינוואר שיתף בנוגע לכוונותיו המדויקות רק קומץ אנשים סביבו, ודרגי השטח ידעו עליהן רק בזמן אמת בשבת לפנות בוקר. לא בטוח, לפיכך, שמקורות טובים בחמאס היו מצליחים להביא את הידיעה מבעוד מועד, אבל הם היו מצליחים לתת למערכת התרעה מינימלית שהיתה מאפשרת לעשות כמה פעולות מהירות - הקפצת כוחות וכיתות כוננות וקידום כלים אוויריים - שהיו מצמצמות את הנזק.

בשבת לפנות בוקר קיבל השב"כ כמה סימנים מעידים, שהובילו להתייעצויות בצמרת הארגון ובינו לבין צה"ל. המסקנה של כל המשתתפים היתה שמדובר בתרגיל, כפי שעשה חמאס כמה פעמים בשנה החולפת. בשב"כ חשדו שבכל זאת משהו עלול לקרות, אולי חטיפה, והורידו לדרום צוות טקילה (שמורכב מלוחמים של השב"כ ושל הימ"מ). גם כאן, מדובר בתקלה מחשבתית: חטיפה בעזה אינה עניין טקטי, אלא אירוע אסטרטגי. אם היתה סכנה שהוא מתממש, חובה היה לנקוט צעדים משמעותיים בהרבה מאלה שננקטו.

כמה מהבכירים שהוזכרו כאן כבר קיבלו על עצמם אחריות לכישלון המודיעיני במניעת המתקפה. בולטים ביניהם ראש השב"כ רונן בר, ראש אמ"ן חליוה ורח"ט מחקר סער. תא"ל י' מ־8200 ותא"ל ג' מחטיבת ההפעלה מתנהלים כאילו האירוע לא נוגע להם. לעומתם, בשב"כ כבר הבהירו ראש המרחב הדרומי, א', וראש חטיבת עזה במרחב, מ', שהאחריות על כתפיהם. מ' היה אמור לסיים את תפקידו שבוע לאחר המתקפה; הוא נשאר כמובן, ויפרוש לאחר המלחמה.

כל מי שהוזכרו כאן צריכים ללכת הביתה כחלק מהתיקון שאחרי המלחמה. ולא רק הם: אלוף פיקוד הדרום הנוכחי ירון פינקלמן וקודמו אליעזר טולדנו, שהיה שותף־הוגה־מייסד של הקונספציה ושל הכשל ההגנתי שהתלווה אליה בכהונתו כמפקד אוגדת עזה ואחר כך כאלוף הפיקוד, וגם מפקד אוגדת עזה אבי רוזנפלד ומפקדי החטיבות שכפופים לו, שכשלו במשימה הבסיסית ביותר שלהם - שמירה על תושבי העוטף - כאשר כל תפיסת הביטחון וההגנה התנפצה לרסיסים בשבת השחורה.

כל אלה לא מסירים גרם של אחריות מהדרג המדיני, ובעיקר של ראש הממשלה. בנימין נתניהו הוא אבי אבות הכשל בעזה, האיש שבנה וחיזק ובעיקר אתרג את חמאס, ובלם כל הצעה או ניסיון לחסל את ראשיו (והיו כמה כאלה, מפורטות, שהונחו בפניו בשנים האחרונות על ידי ראשי השב"כ). חובתו של נתניהו היתה לדעת, לשאול, להציק ולדרוש. הוא לא עשה שום דבר מאלה, נהפוך הוא: הוא קידם וקיבע את הקונספציה. האיש ששלח את ראש המוסד לסגור את הסכם מזוודות הכסף עם קטאר, שתעדף את חמאס על הרשות הפלשתינית, שהחליף פתקים עם סינוואר, שהתמקד בשלום עם סעודיה ושכנע את עצמו שהבעיה הפלשתינית נפתרה, ושהתעלם מכל האזהרות האסטרטגיות שניתנו לו בשנה החולפת על כך שצה"ל נחלש ואויבי ישראל מזהים זאת כהזדמנות להלום בה.

לא ברור מה סינוואר היה עושה אם ישראל היתה חזקה יותר. אולי הוא היה תוקף, ואולי לא. אבל העובדה שנתניהו בחר שלא להקשיב היא מקפיאת דם לא פחות מהעובדה שבצה"ל לא הקשיבו לדרגי השטח במודיעין או לתצפיתניות. לו בכל השרשרת הזאת היה קצת פחות ביטחון עצמי, וקצת יותר קשב לאחרים, ייתכן שלא היינו נקלעים לאסון שפקד אותנו ב־7 באוקטובר.

בין עזה לכפר עזה

רבים סבורים שלא צריך לפרסם את הפרטים האלה בעת מלחמה בטענה ש"שקט יורים", כלומר עכשיו נלחמים ואחריה יהיה זמן לחקירות. אני סבור אחרת. תפקידה של התקשורת הוא להאיר פינות אפלות: בשביל העבר, ובעיקר בשביל העתיד, כדי שתקלות דומות לא יחזרו. מאחר שישראל עומדת על סף מלחמה בחזיתות נוספות, חייבים לוודא שמה שקרה לא קורה שוב - לא במודיעין, לא בצה"ל ובשב"כ, ולא בצמרת המדינית.

לרוע המזל, יש מי שמנסה לנצל את הפרסומים האלה כדי להדביק את האחריות למודיעין ולמערכת הביטחון ולנקות את עצמו. נתניהו וסביבתו עסוקים בכך מאז 7 באוקטובר, וביתר שאת בימים האחרונים. לא צריך מודיעין כדי לדעת את זה: הרשתות החברתיות מלאות בטביעות אצבעות.

מכונת הרעל הזאת לא מהססת להדביק שקרים לאמת. נטען, למשל, שהנגדת ו' פגשה את חליוה והזהירה אותו אישית: זה לא קרה מעולם. המכונה גם שופעת מניפולציות מגמתיות, שנועדו להצביע על רשלנות מכוונת. כך, העובדה שראש אמ"ן היה בחופשה באילת בסוף השבוע של המתקפה. זה נכון, אבל גם נתניהו היה בחופשה ואיש לא תוקף אותו על כך.

למערכת הביטחון יש לא מעט חמאה על הראש כפי שתואר כאן (וזה מבלי להיכנס לפרטי הפרטים של הכשל בהיערכות המגננתית), אבל לנתניהו יש מפעל של חמאה על הראש לא רק בגלל מה שקרה לפני 7 באוקטובר, אלא בעיקר לנוכח התנהלותו אחרי המתקפה: הטיפול הכושל במפונים וביישובים, ההתנהלות השערורייתית של משרד האוצר והכספים הקואליציוניים, המשך התחזוקה של ממשלה מנופחת ושרים ומשרדים מיותרים, הפוליטיקה הקטנה בזמן מלחמה, ומעל לכל - הפחדנות.

זאת חוכמה קטנה להיכנס מלווה בצבא ובשב"כ לעזה. חצי עולם היה שם לפניו. זאת חוכמה הרבה יותר גדולה להיפגש עם המפונים מהעוטף שבתיהם וחייהם נחרבו, ויקיריהם נרצחו ונחטפו. לפני שנתניהו מבקר בעזה, שייפגש עם תושבי כפר עזה.

ביום שני השבוע הוא הגיע עם אילון מאסק לכפר עזה ולקח אותו לביתו של איתמר כהן, שבמשך 27 שעות התבצר בממ"ד עם אשתו דורין ועם בנם בן ה־3 ותינוק בן 4 חודשים. לסיור המתוקשר הזה, בבית ההרוס שלו, איש לא הזמין את כהן. נתניהו גם מעולם לא טרח להיפגש איתו, או עם שאר תושבי הקיבוץ. וגם לא עם תושבי בארי וניר עוז. להקשיב להם, לאלה שהוא לא טרח לבקר אפילו פעם אחת בשנות כהונתו הארוכות עד לאסון, כי הם לא נמנים עם האלקטורט שלו. להסתכל להם בעיניים: העיניים של מי ששילמו את המחיר היקר ביותר על התפקוד הכושל של כל הגורמים בפירמידה שהוא עומד בראשה.