זעקת משפחות החטופים הגיעה במוצ"ש עד קריית הממשלה. גם אם רה"מ בנימין נתניהו היה באותה עת ספון בבית חברו, שמשקיף על הנוף המופלא של העיר העתיקה בירושלים, הוא שמע אותם.
עשרות אלפים ליוו את המשפחות בצעדת חמשת הימים מירושלים לתל אביב. תביאו את כולם הביתה עכשיו, הם זעקו. הבהילות נובעת מכך שהקבינט אמור להחליט אם לקבל את הצעת חמאס לשחרר הרבה פחות ממה שהמשפחות מייחלות לו.
הזמן מתחיל להיות גורם מכריע. המשפחות מוטרדות מכך ששתיים מהחטופות, שהגיעו חיות לעזה, נרצחו בשבי וגופותיהן הוחזרו לישראל לאחר שלצה"ל נודע מקום הימצאן. החשש המוצדק הוא שרוצחי חמאס יפגעו בחטופים ככל שהמו"מ יתארך, והם יצטרכו להימלט בלי החטופים. הם גם חוששים, ובצדק, שבתרחישי המלחמה השונים הובא בחשבון שזה מה שיקרה ושזה המחיר שיצטרכו לספוג, כמו החיילים שנהרגים בקרבות.
תמיד עולה השאלה האם ללחוץ ולצעוק ולהרים את העולם כולו כדי לשחרר אותם, או שצריך לשבת בשקט כדי לא לגרום להעלאת מחיר החזרתם. כי יש את אלו שאומרים שככל שהמחאה מתרחבת - זה מעודד את חמאס להקשיח את עמדתו, בידיעה שדעת הקהל בישראל עוצמתית ומנהיגים מתקשים לעמוד מולה. וככל שהציבור יצעק חזק יותר, הם יוכלו לדרוש עוד ועוד.לפני יותר מעשור, בשיא הקמפיין הציבורי לשחרורו של גלעד שליט, שוחחתי עם גאולה כהן וביקשתי לשמוע את דעתה. היא אמרה שדעתה מוצקה עוד מהתקופה שבנה, צחי הנגבי, שירת כחייל קרבי בצנחנים במלחמת לבנון הראשונה ב־1982, ושכבר אז אמרה שאם הוא ייפול בשבי היא תצעק במלוא גרונה ותדרוש מראש הממשלה שיחזיר את בנה היחיד מייד, ולא משנה המחיר. ואז הוסיפה: ובאותה שנייה גם אדרוש ממנו שלא יקשיב לי.
גאולה כהן אמרה שאם צחי הנגבי ייפול בשבי היא תצעק במלוא גרונה ותדרוש מראש הממשלה שיחזיר את בנה היחיד מייד, ולא משנה המחיר. ואז הוסיפה: ובאותה שנייה גם אדרוש ממנו שלא יקשיב לי
לא כולנו גאולה כהן, וליבי עם משפחות החטופים שנאבקות להשבת יקיריהן, עכשיו. בעניין זה, התרגשתי עד מאוד מצילומים שהועלו ברשתות החברתיות: שני אחיו של החטוף אליקים ליבמן נלחמים בעזה, ובשעת רגיעה משאירים כתובות על הבתים: "אליקים בני האהוב, אמא מחכה לך בבית"; "אליאק, אנחנו בדרך"; "אליאק, עד שאטי הגענו. עוד קצת". ואחרי שהתרגשתי, והעברתי הלאה, ננזפתי. ממה את מתרגשת, נשאלתי, הרי גם חמאס קורא את הרשתות החברתיות, והם יתנקמו בחטוף. מודה שגופי כוסה בזיעה קרה. וזה היה רגע מזוקק שנותרתי בלי יכולת לחשוב באופן בהיר מה נכון ומה לא. האם לזעוק או לשתוק. האם להתרגש או לחשוש מהסכנה.
אמשיך ללכת לכיכר החטופים. אמשיך לסייע ככל יכולתי לאנשים שאיבדו את ביתם ואת משפחתם. שחייהם הטובים והיפים התהפכו עליהם מבלי שיש להם אפשרות אמיתית להשפיע על מהלך הדברים. גם אותה סבתא שביקשה ללכת לעזה ולהציע שייקחו אותה ויחזירו את נכדתה יודעת שזה בלתי אפשרי. זה יוכרע בהסכם, או שיקרה נס וכוחות צה"ל ימצאו אותם וישיבו את כולם הביתה. חודש כסלו זה הזמן לחזור ולהאמין בנסים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו