שתיקתו - אמנותו

"אייכה!" - זעקה כותרת השבוע שעסקה בשאלה מדוע אין אמן מסוים, בלי שמות, מתבטא בנושאקונפליקט המחאה.

הכותב לא תקף ולא ביקר, הוא באמת חפץ לשמוע את דעתו של האמן ותהה מדוע אינו מתבטא.

התהייה הזו אינה חדשה. פה ושם נשמעים קולות כאלה, המצפים מאמנים "להשמיע את דעתם" ולא "להשתפן".

כאשר אמן נמנע מלהשמיע קול פוליטי, הוא מתויג לעיתים כפחדן וכמי שחושש לקריירה שלו, לקהלו או למצבת מכירת הכרטיסים להופעותיו.

אז דבר ראשון צריך לומר: נכון ומדויק ולגיטימי. מותר לאמן לחשוש לקריירה שלו, מותר לו לפחד לאבד את אהבתו של אפילו אוהד אחד, ומותר לו בהחלט לדאוג להכנסתו ולחשבון הבנק שלו.

צריך לומר ביושר שאמנם מותר לאמנים להשמיע קול פוליטי, ומחאה היא לעיתים לחם חוקם, אבל זה ברוב המקרים סר טעם, והקהל שמולם שואל את עצמו, מתי כבר יסתיים המונולוג ויחזרו הצלילים?

לא שאני חס וחלילה מפקפק ביכולת הבעת הדעות של מישהו או מישהי, אבל בואו נסכם שחנן בן אריימשיך לשיר, ושאמנון אברמוביץ'ימשיך להשמיע דעות. רגע, בעצם אני לא סגור לגבי הסיפא, אבל לא משנה. הרעיון הובן.

ובעניין הקונפליקט הנוכחי, הנושא הוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר רחב, והוא מצליח לשפוך אור על אופי המחלוקת כולה.

מהי הדרישה מהאמן? שישמיע את דעתו. שלא יישאר אדיש. איזו דעה על האמן להשמיע, על פי המבקרים? הוא אמור להשמיע את דעת המחאה, לא את דעת הקואליציה ותומכי הרפורמה. איך אני יודע שזה מה שנדרש ממנו? אולי התביעה הזו היא תמימה והיא בסך הכל רוצה אמנים מעורבים, אמנים שאכפת להם, אמנים שאינם אדישים?

התשובה על כך למדנית מעט, אבל אני משוכנע שהיא נכונה: אמן לא חייב להביע את דעתו בכל נושא.

מתי באה הדרישה מאמן שיביע את דעתו? כאשר הקונפליקט הוא קרדינלי.

כשיש אירוע קולוסאלי של פגיעה בזכויות אדם, של מעשי פשע כלפי עמים, של מלחמה מיותרת - אז קמה דרישה מאמנים שבין שיר לשיר גם ינצלו את מעמדם ואת האהדה כלפיהם ויגידו משהו.

האם זהו המקרה אצלנו? תלוי את מי שואלים. בעצם, על השאלה הזו בדיוק ניטש הוויכוח! האם מה שקורה כרגע מבחינת תוצאות הבחירות ויוזמות החקיקה הוא אירוע גדול ומסוכן, כדברי המוחים, או טבעי וחף מכוונות רעות כדברי המצדדים.

ברור שמבחינת המחזיקים בתפיסות ימין אין כרגע שום טירוף מסוכן, שבגינו צריך אמן שעוסק באהבה וברגשות להתבטא פוליטית.

זהו לגמרי מצב שבו אמן יכול פשוט להתעלם ממה שקורה מסביב. גם זו עמדה.

אלא מה? נקודת המוצא של המבקרים צבועה בצבע פוליטי אחיד להחריד. עצם הדרישה שלהם למעורבות של האמנים היא כבר אמירה פוליטית שיש בה, במובהק, נקיטת צד שאין ברורה ממנה.

במילים אחרות, הם לא רוצים אמנים מעורבים חברתית; הם רוצים אמנים מעורבים חברתית שתומכים בדעה שלהם. הידד למודעות העצמית.