1. למרות החזות הדתית של תשעה באב, לא מדובר בכפרה דתית (לזה מוקדש יום הכיפורים), אלא ביום זיכרון לאומי, בדומה ליום השואה וליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שריפת המקדש בשנת 70 היתה שיאו של תהליך שהביא לחורבן הארץ וירושלים, ולאובדן שאריות עצמאותנו לתקופה של כמעט 2,000 שנה.
2. הנה עדות ראייה של מה שאירע ביום הזה, לפני 1,953 שנים בירושלים, מאת יוסף בן מתתיהו: "בעוד המקדש בוער בזזו (החיילים) כל דבר שנפל לידיהם והרגו בהמוניהם את מי שתפסו. לא חמלו על קשישים ולא על עוללים ולא הדרו פני נכבדים, אלא המיתו זקנים וטף, כוהנים והדיוטות כאחד. המלחמה רדפה והקיפה את כל המעמדות והכריעה את כולם, בין שהגנו על עצמם ובין שהתחננו על נפשם".
עוד כתב: "רעש הלהבות המתפשטות למרחק רב ענה כהד לאנקות הנופלים, ומשום גובה הגבעה (הר הבית) וגודל הבית הבוער, נדמה היה כי העיר כולה עולה בלבות... נשמעו תרועות הקרב של הלגיונות הרומיים... צריחות המורדים היו מוקפים אש וחרב, וצווחות העם אשר נותר למעלה ובמנוסתו המבוהלת נפל היישר בידי האויב אל מותו. לזעקות האנשים שעל הגבעה הצטרף ההמון שבעיר; רבים אשר היו גוועים ברעב, חסרי אונים מלהשמיע קול, מצאו בעצמם כוחות מחודשים לקונן ולזעוק בראותם את האש שאחזה במקדש... שפעת הדם עלתה על שטף האש...".
זה לא תיאור של אירוע דתי, אלא מה שקרה לעמנו, לאבותינו ולאימהותינו הקדמונים, של כולנו, תומכי הרפורמה ומתנגדיה גם יחד.
תהליך החורבן לא הסתיים אז, אלא הגיע לשיאו לפני כ־80 שנה, בקצה ההיסטורי השני של אובדן עצמאותנו.
השואה יכולה היתה להתרחש בראש ובראשונה מכיוון שהיינו חסרי בית לאומי, מופקרים לגורלנו בידי כל זב ומצורע שחפץ לכלות בנו את זעמו ואת תסכוליו.
3. המסורת היהודית מצאה שורש תנ"כי קדום לימי החורבן.
היא קשרה את י"ז בתמוז עם חטא העגל. זה חטא דתי, עבודת אלילים:
"וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה (כלומר, מתכת), וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל...". לעומתו, את תשעה באב חיברו חכמינו עם חטא המרגלים. ראשי העם שנשלחו לאסוף מודיעין על הארץ, וכששבו, הוציאו דיבתה רעה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".
בזיכרונותיו של משה מסופר: "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר, עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם, וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". במאה ה־12 תיאר הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" את מצבו המנטלי של דור יוצאי מצרים: "שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום". לשם כך נדרש לקום במדבר דור חדש חסר פחד, דור כובשי כנען בסופה.
4. שורש החורבן הנורא נמצא, אפוא, במה שכינה משורר תהילים "מאיסת ארץ חמדה", ההיאחזות של חלקים מעמנו (עד היום!) בגלות, ההתעקשות לחיות במקומות מוכי אנטישמיות במקום לשוב הביתה לציון. הפחד מחיים לאומיים הדורשים התעסקות בצורכי המדינה ובפוליטיקה, בהפעלת כוח ובפיתוח החומר, ולא רק בחיי רוח ובלימוד.
דחיית החיים הלאומיים היא גם בריחה מפשרה בין קבוצות שונות בעם, ממש כמו במשפחה; בגלות אפשר לחיות בקהילות קטנות והומוגניות יותר.
האבל המתמיד על חורבן הארץ בתשעה באב, שנה אחר שנה, הבטיח את התקווה לאחריתנו הטובה. כשקמה התנועה הציונית, לא היה צריך להסביר מהי שיבת ציון. ביום האבל הלאומי, הזכרנו לעצמנו בכל הגלויות מהיכן גלינו ולאן אנו חולמים לשוב. וכדאי חורבן עמנו וארצו (פעמיים!) להתאבל עליו על כל פנים פעם אחת בשנה, אות לבני מרי שלא לחזור על טעותנו יותר. ובבניין ציון ננוחם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו