פתיחת מסעדות בתשעה באב: תפסיקו להוסיף שמן למדורה

בערב פסח, כשכל המדינה כבר בערה סביב השיח - שאפילו הוא עצמו מקיים אינטראקציה בשני דיאלקטים שונים: רפורמה או מהפכה משפטית - ישבנו יחד סביב שולחן החג שתי משפחות ישראליות שמגיעות מרקעים שונים לחלוטין. האחת, מקיבוץ של השומר הצעיר בצפון הארץ, דור שני ושלישי לניצולי שואה. השניה, דור שני ושלישי לעולים ממדינות ערב שהגיעו ארצה למעברות, וסליחה על הסטיגמטיות. כמעט כל מנעד המפה הפוליטית נכח סביב שולחן החג הזה, אבל אני באופן אישי, אני תמיד טוענת שאוכל מאחד.

הסכמה אחת הייתה בינינו לפני שהתיישבנו לחגוג יחד, מעין סטטוס קוו שנחתם בטרם התכנסנו לאירוע - ידענו מה מניחים ומה לא מניחים על השולחן, על מה מדברים ועל מה לא. אגב, גם עם המצות נזהרנו לטובת הצליאקים. יכולה לומר שאף אחד לא חזר עם כאב בטן, אלא רק עם תחושת סיפוק וחדווה בלב.

ואתמול (שלישי) שוב עולה שיח בנושא פתיחת מסעדות בתשעה באב. שוב, כי מדובר בשיח שעולה מדי שנה, אולי מאז שנת 2018. "השנה יותר מתמיד", "מרד תשעה באב", "המסעדנים מצטרפים למחאה" או "פרובוקציה". הכותרות צבעו את המסכים ולא הותירו מקום או ברירה. כך יותר ויותר גופי תקשורת הוסיפו עוד חומרי בעירה, נאלצו לבחור קו, לבחור צד, לנקוט בטקטיקה.

הן גם לא הותירו לציבור רגע לשקוע בתוך הימים הקשים האלה שפוקדים אותנו. ימים שלרבים מזכירים את חורבן הבית וחורבן מדינת העם היהודי על רקע שנאת חינם. ימים שלרבים לא נותנים מנוח, מעיבים מפאת התחושה הקשה שלקחו לנו את הבית, שמטו את הקרקע תחת רגלינו. כי אין לנו מקום אחר להיות בו, אבל עכשיו גם המקום הזה לא יכול להכיל את הווייתנו.

מסעדות רבות, בפרט בתל אביב, כבר פתחו את שעריהן בתשעה באב. בהן כל מסעדות קבוצת R2M בראשה עומדים רותי ומתי ברודו, מסעדותיו של השף חיים כהן, מסעדות קבוצת טאיזו של השף יובל בן נריה, ועוד ועוד. היו אף מסעדנים ששמם שורבב לכתבות שפורסמו אמש וטענו בפני כי הם פותחים השנה במועד הזה כי הוא נפל על יום רביעי השבוע והחודש היה קשה מאוד מבחינת כלכלית בגלל המצב. "מבחינתי לפחות, אין פה שום עניין של התרסה", הבהיר לי מסעדן מוכר שבחר לפתוח את עסקיו הערב.

פעם דתיים וחילונים ידעו להלך בין הטיפות

חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב הוא חוק שהיה כאן עוד משנת 1997 והוא חוק שעוסק בצביון הציבורי של ליל תשעה באב במדינת ישראל. חוק שהגדיר בכתב חלק מהסטטוס קוו שהחל כאן עוד מאז הקמתה של מדינת ישראל, כמו תורה שירדה לכתב מזו שבעל פה. כי אז, כשהוקמה המדינה, הייתה בינינו דתיים וחילונים, הבנה עמוקה וכבוד לפרות קדושות. ידענו להלך בין הטיפות כדי לחיות יחד. על זה הושתתה המדינה. אבל דברים הופרו עם השנים על ידי שני הצדדים.

ויש דברים שעדיף לא לדבר עליהם, יש דברים שעדיף לא לגעת בהם - כי ההלכה היהודית והדמוקרטיה, מה לעשות? סותרות זו את זו. מאידך, הן גם נושקות לעיתים ויכולות להתכתב זו עם זו בהרבה מובנים. אפילו המשפט בישראל שואב מההלכה.

יאמרו רבים, לבוא ולגעת בנושא המשפטי באופן בו זה נעשה מאז נבחרה הממשלה הנוכחית כבר התיר את הרסן. אולי זה נכון ויש לתת על כך את הדעת. לדעתי האישית - יפתחו, לא יפתחו, עוברים על החוק או לא, יחטפו או לא יחטפו קנסות - זה לא באמת משנה. על הכל צריך לדבר, אבל צריך לדעת גם איך ומתי - לא לנפח לשווא או לייצר מציאות בכוח הלשון והמקלדת. ואת הדברים הללו אני כותבת דווקא ממקום של אינטרוספקציה ומכוונת לגופי התקשורת - לדבר על נושא כה שנוי במחלוקת שהיה פה תמיד רק כדי לדבר על משהו, זה לא לעשות עיתונות. זה סתם ללבות עוד יותר את האווירה רגע לפני תאריך סמלי וכאוב כל כך, בתקופה בה מרחף איום פנימי על הבית של כולנו.