תעשו חיפוש פשוט בגוגל ותקבלו ויזואליזציה של הטענה שלי: אין מונח "שחיתות־ביורוקרטית". יש שחיתות שלטונית - שחיתות ציבורית של נבחרי ציבור או של עסקנים, המנסים לעקוף את נפתולי המנגנון הביורוקרטי. אבל שחיתות של הביורוקרטיה עצמה? אין. ואיך יהיה, אם בהגדרה היחס בין המושגים מוצג כהופכי: פחות ביורוקרטיה = יותר שחיתות (שלטונית)?
בזירות האקדמית והציבורית, השחיתות והביורוקרטיה ממוקמות זו מול זו. בעוד השחיתות מיוחסת לפעולה פרטית, המנוגדת לטובת הכלל, הביורוקרטיה היא מנגנון קולקטיבי המבוסס על רצון משותף, ותפקידו להגן על האינטרס הציבורי מפני שחיתות. זאת ועוד, בשם ביעור השחיתות של נבחרי ציבור, הביורוקרטיה לא רק מייצגת את המשותף הציבורי, אלא החלה לקבוע בעצמה את סדרי העדיפויות הלאומיים. "דמוקרטיה מהותית" היא רק ביטוי אחד לתפיסה הזאת.
מבחינה היסטורית, היה בעבר חיבור מובהק בין ביורוקרטיה ושחיתות. מפא"י המציאה שיטה שבה השתמשה בביורוקרטיה כדי לבסס את כוחה השלטוני. השתלטותה על כל חלקה ביורוקרטית טובה, והראייה בתפקידים הציבוריים המשך למאגר התפקידים הפוליטיים, יצרו "הלימה מושלמת" בין האינטרס המפלגתי הצר והמנגנון המדינתי.
ב־1977 חל שינוי. העובדה שהימין לא מיהר להחליף את המנגנון הביורוקרטי לאחר המהפך הפוליטי, הולידה פקידות שאינה מזוהה עם מפלגת השלטון, ויצרה "הזדמנות" להפריד בין השלטון ובין הביורוקרטיה. הפרדה נאיבית, שעד מהרה הפכה לכוח פוליטי בפני עצמו. הביורוקרטיה "הנקייה מן הפוליטיקה" זכתה לעדנה מיוחדת ככל ששלטון (הימין) הורחק ממנה. מספר "משרות האמון" התאיין. המלחמה בסכנת הזיהום הפוליטי הפכה לחשובה מיכולת הנבחרים לשלוט, ומנגד - התפיסה כי יש הלימה בין פוליטיקה ושחיתות גברה.
בשלב הבא, גם האקט הדמוקרטי שנקט שמיר, כשפתח את מוסדות המפלגה ומרכז הליכוד לכל פעיל, הוכתם. האפקט החשוב של השתתפות רחבה במשחק הפוליטי, ומתן הזדמנויות שוות לאוכלוסיות שונות לקחת חלק בעשייה הציבורית - הוצג כסיפור של דוכני נקניקיות ודילים פוליטיים. לאחרונה, גם סיקור הפריימריז בליכוד ממשיך את המגמה הזו, של הפיכת המערכת הפוליטית הדמוקרטית למקור גנאי ולבעלת תדמית עבריינית. אם פעם חברי המפלגה הוצגו במונחים של צ'חצ'חים לא מנומסים שמדברים עם הידיים, כעת אחרון המועמדים או ראשון הנבחרים מוצגים כמושחתים, או לפחות כבעלי פוטנציאל שכזה.
ולעדותו של משה סעדה, סגן ראש מח"ש - הסיפור הזה, כמו גם עדותו של גיא ניר (ראש חטיבת המודיעין), דבריה של הילה גרסטל (הנציבה על הערכאות המשפטיות), התבטאויותיו של ד"ר חן קוגל (מנהל המכון לרפואה משפטית), ומעל לכל, שלל פעולות שנעשו בתיקי נתניהו, כלפיו וכלפי הסובבים אותו - חושפים תפנית נוספת ומבעיתה על הקשר שבין שחיתות וביורוקרטיה. הכוח הביורוקרטי העצום שבנה עצמו על סמך ניתוק טוטאלי מהמערכת הפוליטית הנבחרת ומעיני הציבור, הוליד שחיתות חדשה: שחיתות ביורוקרטית. במקום הפנקס האדום ו"אתם רוצים ג'ובים?" של לימור לבנת בקדמת הבמה, נשמעות בחדרי־חדרים הצעקות של אלשיך והצעות העבודה הנדיבות לסעדה (כדי ש"ישתוק"). המנגנון הביורוקרטי עצמו הושחת.
ואולם, בעוד שחיתות פוליטית (החמורה בפני עצמה) נתונה לבסוף למשפט הציבור ולביקורת באמצעות הכרעה דמוקרטית, השחיתות הביורוקרטית שמתגלה לנגד עינינו מגייסת את כל מנגנוני הכוח העומדים לרשותה כדי למנוע את חשיפת מעשיה בפני הציבור. אם השחיתות של מפא"י נתנה עוד ג'וב ועוד תפקיד לאנשי שלומה כדי לבצר שלטון מפלגתי מסוים, השחיתות הביורוקרטית יכולה להפקיע את היכולת האמיתית לבחור באופן חופשי שלטון שאינו מציית לרצונותיה. וזה כבר היפוך של שיטת המשטר. החיבור החדש הממוקף של שחיתות־ביורוקרטית הוא לא פחות מאשר סכנה גדולה לדמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו