ד-מו-קרט… לא! – המדינות שקוראות לעצמן דמוקרטיות, למרות שהן ממש לא

מכירים את הרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה? מה עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו? והרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס? – למדינות הללו יש מכנה משותף מפתיע – והוא לא הבחירה המוזרה לקרוא לעצמן בשמות ארוכים רק כדי שהמילה "דמוקרטית" תיכלל בהן. למעשה, המכנה המשותף להן הוא ההיפך הגמור: אף אחת מהן לא באמת דמוקרטית.

נראה שככל ששם המדינה ארוך יותר ומדגיש יותר את הדמוקרטיה שלה, כך גדל הסיכוי שהיא בעצם דיקטטורה אכזרית. התופעה של משטרים טוטליטריים שמכנים את עצמם דמוקרטיות איננה מקרית – היא כלי תעמולה מתוחכם.

המקרה המוכר והבולט ביותר הוא קוריאה הצפונית, שה"דמוקרטיה" שלה כוללת שלושה דורות של שלטון עריצות ע"י משפחת קים. אין בחירות חופשיות (יש בחירות למפלגה אחת), אין עיתונות חופשית, והאזרחים לא יכולים לעזוב את המדינה. מחנות עבודה מכילים כ-200,000 אסירים פוליטיים. אך במסמכים הרשמיים, צפון קוריאה מוגדרת כ"רפובליקה דמוקרטית".

הדוגמה המוכרת ביותר כאן בישראל היא השכנה הרחוקה והעוינת שלנו, הרפובליקה האיסלאמית של איראן, שמקיימת בחירות לנשיאות, אך רק לאחר שכל המועמדים הלא מקובלים על האייתולה נפסלים.

התופעה נפוצה במיוחד במדינות שעברו דה-קולוניזציה. מנהיגים רבים אימצו רטוריקה דמוקרטית כדי להשיג לגיטימציה בינלאומית ותמיכה כספית, אך בפועל הקימו משטרים אותוריטריים. בחלק ממדינות אלו אף מתקיימות בחירות, אך הן אינן חופשיות. כבר הזכרנו את הבחירות למפלגה האחת בקוריאה, ובמדינות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (ולמעשה, גם ברפובליקה של קונגו, השכנה הפחות יומרנית) נהוג לערוך בחירות לאחר שרוב מועמדי האופוזיציה נפסלים מסיבות מפוקפקות. גם ולדימיר פוטין משתמש בשיטה זו כדי לנצח בבחירות ברוסיה ברוב עצום, ורג’פ טאיפ ארדואן הטורקי למד ממנו את הטקטיקה הזו.

הטריק הלשוני משרת מספר מטרות: ראשית, הוא מספק כיסוי דיפלומטי. קשה למדינות מערביות להצדיק סחר עם "דיקטטורה", אך "רפובליקה דמוקרטית" נשמעת לגיטימית יותר; שנית, הוא יוצר אשליה פנימית. האזרחים מקבלים נרטיב שהם חיים במדינה מתוקנת, ושהבעיות נובעות מ"אויבים חיצוניים" ולא מהמשטר.

דוגמה נוספת היא סוריה, שנקראת באופן רשמי "הרפובליקה הערבית הסורית", למרות שבפועל היא נשלטה בידי משפחת אסד מאז 1971 ועד לפני עשור וחצי. "בחירות" התקיימו בה באופן קבוע, אך המועמדים האופוזיציוניים היו דמויות קש, והתוצאה ידועה מראש – בשאר אסד "זכה" ב-2014 ב-88.7% מהקולות. במקביל, המשטר רצח מאות אלפים מאזרחיו במלחמת האזרחים שהחלה לפני עשור וחצי, ולאחרונה הביאה לעליית שלטון חדש וחריג מאוד – איש אל קאעידה שמדבר על נורמליזציה עם ישראל והמערב במקביל לביצוע טיהור אתני נגד הדרוזים.

בלארוס של אלכסנדר לוקשנקו מציגה דוגמה אירופאית לדמוקרטיה מדומה. למרות שהיא מכנה את עצמה רפובליקה, לוקשנקו נמצא בשלטון מ-1994, מעצר מפגינים הוא שגרתי, והבחירות מזויפות באופן גלוי. האיחוד האירופי מכנה את לוקשנקו "הדיקטטור האחרון של אירופה", והמדינה אף הורחקה בשל כך מהאירוויזיון עוד לפני התמיכה בפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022.

המודל הקלאסי הוא ברית המועצות לשעבר – "אגודת הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות". המילים "רפובליקה" ו"סובייטים" (מועצות) אמורות היו לרמז על שלטון עממי, אך בפועל המפלגה הקומוניסטית שלטה במדינות הללו באגרוף ברזל, עם מיליוני מתים בגולאגים.

למה משטרים אלה מקפידים על שילוב המילים רפובליקה ודמוקרטיה בשם? כי במאה ה-21, דמוקרטיה היא המטבע הבינלאומי היחידי של לגיטימציה. כל משטר רוצה להיראות דמוקרטי, גם אם זה רק במילים. הכינוי "דמוקרטיה" או "רפובליקה" (מדינה שבה העם יכול לשנות את שיטת השלטון) פותח דלתות למימון בינלאומי, לחברות באו"ם (ואגב כך לגינויים שוטפים נגד המדינה היחידה ששמה לא כולל את המילה דמוקרטיה אך העם בה באמת בוחר את נציגיו) ולסחר עולמי.

באופן אירוני, דמוקרטיות אמיתיות כמעט אף פעם לא מציינות את העובדה הזו בשמן. ארה"ב, בריטניה (שרשמית אף אינה מוגדרת כדמוקרטיה כלל, למרות היותה אחת הדמוקרטיות המופתיות בעולם), יפן וכמובן ישראל – אף אחת מהן לא טורחת להכריז "אנחנו דמוקרטיה!" בשם הרשמי (אם כי גרמניה, למשל, כן). כשמדינה צריכה להכריז בקול רם שהיא דמוקרטית – זו בחירה שאומרת דרשני.