תבוסתה של ארה"ב באפגניסטן לא החלה בשבוע שעבר. היא הפכה בלתי נמנעת כאשר האמריקנים הציבו לעצמם יעד שהוא מעבר להענשה ולהרתעה של טרוריסטים. מדובר בניסיון נואל לחולל תהליך שישפר באופן בולט את התנאים במדינה המפגרת הזו, יפתח את החברה הפגומה הזו, ויקים בה משטר העונה לצורכי עמו.
קשה לאמריקנים להשלים עם העובדה שיש חברות שאין להן תקנה, כל עוד אינן מוכנות להתנתק ביוזמתן מן התרבות הפוליטית השבטית והאלימה שלהן. אם אין הכרח למנוע את נזקן, מוטב להניח להן להתבוסס בכישלונן. אם חברה כזו זקוקה לעזרה במאמץ כן, הנישא בעיקרו על כתפיה שלה, ניתן לסייע לה בשוליים. אם אין ברירה אלא לפעול נגדן, רצוי לעשות זאת באמצעות חיזוק אויביהן האזוריים, לחץ כלכלי או צבאי ממוקד, הפעלת שלוחים תת-מדינתיים ובמגוון כלים חשאיים. רק לא לנסות לתקן את המעוות. לא בכוח בלתי יעיל ולא בדרכי נועם נאיביות.
אפגניסטן ודומותיה אבודות. מדובר בחברה כושלת ובמנהיגות ברברית. היא אינה "שונה", במובן המצדיק הכללתה בגישה רב-תרבותית. היא נחותה, כיוון שיחסה הברוטאלי והמרושע לבניה שלה, בעיקר לבנותיה, מוציא אותה מכלל החברות בנות התרבות. כשהיא נותנת מחסה לטרור ומפיצה אלימות וסמים בזירות ובהיקפים בלתי נסבלים, ייתכן שיש צורך להפציץ בתחומיה, לחסל במערכה מתמשכת את מנהיגיה ואת מחליפיהם, להטיל עליה מצור, לתמוך בגורמים מקומיים הנלחמים בה ולהעניש גורמים המסייעים לה. כל אלה לא יפתרו את הבעיה, משום שהבעיה חסרת פתרון. הגישה המתאימה היא בקרת נזקים. לאמצעים אלה יש מחיר בפגיעה אגבית באזרחים תמימים, אך עלותם, גם בתחום ההומניטרי, נמוכה באופן דרמטי ממספר האזרחים שנפגעו במהלך שני העשורים של הניסיון המטופש לשנות בקאבול את החברה הכושלת והאלימה, וכמובן נמוכה מהתסריט שבו מניחים לטרור לפעול באין מפריע.
כאשר תיפגע מן האמצעים הכוחניים שיופעלו נגדה, צפויה הנהגה ברברית כזו, בשלב הראשון, דווקא להגביר את תוקפנותה. היא תנהג כך, משום שרק זאת היא יודעת לעשות, וכדי לעודד בחברות המערביות גורמים מזיקים והזויים בתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה, בטענתם שהאמצעים הכוחניים משיגים את ההפך הגמור ממטרתם. לשיטתם, עדיף לאמץ מדיניות של כניעה ופרוטקשן (הקרויה בפיהם "לעזור לגורמים המתונים"; "לפתוח אפיקי הידברות"; "להציע אופק מדיני"; "לתת להם מה להפסיד").
אל מול התגברות התוקפנות, ראוי לאמץ את המלצת הפילוסוף החטיבתי של גולני: "מה שלא הולך בכוח - הולך ביותר כוח". מדיניות זו אינה אוניברסלית, המתאימה לכל מקרה ולכל זמן. מובן שלא התאימה, למשל, כלפי בריה"מ בימי המלחמה הקרה ובצורתה המובהקת אפילו לא כלפי מצרים בשנות ה-60 וה-70; ודאי שאינה מועילה כלפי סין היום. היא מתבקשת מול אויב חלש, ברברי ואלים - הדוחה פשרה. כוחם של גורמים חלשים אלה נובע אך ורק מקיצוניותם, מאדישותם לחיי אנשיהם ולסבל חברתם ומן הרתיעה של חברות דמוקרטיות מפותחות מפני עימותים אלימים עימם. ניתן להרתיעם, וגם אז לא לתמיד, רק כאשר הדמוקרטיות מוכיחות את יכולתן ובעיקר את נחישותן לפגוע שוב ושוב בדרך הכואבת להם ביותר.
ארה"ב נכשלת לעיתים קרובות, בשל התמכרותה הבלתי סלקטיבית לאתוס בדבר שיפור חייהם של בני חברות אחרות. האמריקנים אכן תרמו הרבה לחירות האדם ולרווחתו, אך התנאי המוקדם להצלחות האלה היה נכונותה של החברה הנתמכת לשאת על כתפיה שלה את עיקר הנטל ולפתח אתוס פלורליסטי פתוח, המתרחק מדורסנות כלפי פנים ומתוקפנות כלפי חוץ. חברה הדוחה את כל אלה, אינה ראויה לעזרה וממילא תיכשל. כמו באפגניסטן, כמו בעיראק, כמו בעזה. כמו המשטרים הברבריים באיראן, בצפון קוריאה ובוונצואלה. חבל להשחית עליהם רצון טוב, הדרוש במקומות אחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו