הברית שלא נשברה: מה באמת קורה בין טראמפ לישראל?

למרות הדיווחים על התרחקות או זיגזגים בעמדות וושינגטון, בחינה של המהלכים האסטרטגיים מגלה תמונה אחרת: ברית עמוקה בין ישראל לממשל טראמפ, המבוססת על אינטרסים, תיאום ביטחוני ושורת הישגים מדיניים חסרי תקדים

עומק הקרע, עומק הקריסה. טראמפ ונתניהו, צילום: רויטרס, אי.אף.פי, אורן בן חקון

בשבועות האחרונים, אם להקשיב לפרשנים באולפני החדשות, נדמה שמערכת היחסים האסטרטגית בין וושינגטון לישראל עלתה על שרטון. כותרות דרמטיות מנתחות כל ציטוט או ציוץ, התקשורת חוגגת את מה שמצטייר כ"זיגזגים" בעמדותיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ויש מי שממהרים להזהיר מפני משבר עמוק או שבר בברית עם ארה"ב.

הבית הלבן

אך מי שמנתחים את מנהיגותו של טראמפ בכלים פוליטיים קלאסיים ומשתאים מול האקראיות לכאורה של מהלכיו - מנסים לקרוא מפת ניווט מודרנית באמצעות מצפן מהמאה הקודמת, ומפספסים את הדינמיקה של הממשל האמריקני. בעוד הפרשנים ממהרים להספיד את היחסים, המציאות בשטח מכתיבה קצב אחר, כפי שבא לידי ביטוי בדיווחים על פגישה קרובה וצפויה בין רה"מ בנימין נתניהו לבין הנשיא טראמפ. האמת היא אחת: הממשל בהובלת טראמפ היה ונותר הממשל הטוב והאפקטיבי ביותר שידעה מדינת ישראל בהיסטוריה שלה. כדי להבין את החיבור חסר התקדים הזה, יש לחדול מהנטייה הפשטנית לחפש עקביות רטורית, ולהתחיל לנתח את המערכת דרך האסטרטגיה של המגרש המפוצל.

הארכיטקטורה הניהולית של טראמפ פועלת תמיד בשני צירים מקבילים, המזינים זה את זה:

במגרש הראשון, היד הפוליטית של טראמפ עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - לייצר כותרות, לערבב את הקלפים, להפעיל לחצים ולדבר אל בייס הבוחרים בארה"ב, שחלקו שבע ממלחמות ארוכות מעבר לים, ומשם מגיעות ההצהרות שבתקשורת אוהבים לצבוע כ"משבר" או כ"התרחקות". המהלך הזה מובל בידי סגן הנשיא ואנס, ואת תוצאותיו רואים בחתימה על מזכר ההבנות עם איראן, שעשוי בסבירות נמוכה להוביל להסכם כולל, וסביר להניח שהרטוריקה עוד תקצין עד לבחירות האמצע בנובמבר.

במגרש השני, המדיני־ביטחוני, פועלת יד קרה, רציונלית, חותכת וממוקדת מטרה. שם מתקבלות ההחלטות האמיתיות. כשבוחנים את המעשים, ולא את הציוצים, מתגלה קו עקבי ויצוק: מהעברת השגרירות לירושלים וההכרה בריבונותנו בגולן, דרך הסכמי אברהם ששינו את פני המזרח התיכון, ועד לתיאום המודיעיני והמבצעי העמוק ביותר מול האיומים הנוכחיים. בעת הזו, את המהלכים מוביל מזכיר המדינה של ארה"ב, מרקו רוביו, והשיא של התהליך בא לידי ביטוי בהסכם המסגרת ההיסטורי בין ישראל ללבנון.

הברית של מדינת ישראל עם הממשל הרפובליקני הנוכחי לא נשענת על אהבה עיוורת או על ערכים משותפים מעורפלים, אלא על ריאליזם עסקי קשוח. כמי שמכיר את המערכת הרפובליקנית מקרוב, אני יכול להבטיח: בשורת הרווח המדינית אין מקום לאמוציות, יש שורה תחתונה. טראמפ רואה במדינת ישראל את "מניית הערך" היציבה ביותר במזרח התיכון, וקבלנית הביצוע האפקטיבית ביותר מול ציר הרשע. הסכמי אברהם לא נולדו מאלטרואיזם, אלא מתוך זיהוי מפוכח של התכנסות אינטרסים.

המשטר האיראני מבין היטב מי עומד מולו. הוא זוכר מי ריסק את הסכם הגרעין המקורי, מי הטיל את הסנקציות המשתקות ביותר על כלכלתו ומי חיסל את קאסם סולימאני. טראמפ לא ימכור את האינטרסים האסטרטגיים של המערב עבור הסכם מדף ריק מתוכן שיאפשר לאיראנים להתקדם לפצצה. הוא יגיע לשולחן המשא ומתן רק מעמדת כוח מוחלטת, והסכם תחתיו - אם ייחתם - לא יהיה הסכם כניעה מערבי, אלא כזה שיאלץ את איראן לקפל את זרועות התמנון שלה.

החוסן הלאומי של מדינת ישראל נמדד ביכולתה להפריד בין רעשי רקע חולפים לבין בריתות עומק מבניות. הברית עם הממשל הרפובליקני אינה מבוססת על מילים, אלא על ארכיטקטורה של אינטרסים משותפים, תפיסת עולם קשוחה מול ציר הרשע ומעשים מוכחים בשטח. כל השאר הוא רק האבק שמפזרת רכבת הבחירות בדרכה אל היעד.

הכותב הוא מנהל המפלגה הרפובליקנית בישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר