מי כאן המכחיש האמיתי? סמוטריץ' הזהיר מפני הטבח - ולעגו לו

אני לא כותב את הדברים הבאים כדי לסנגר על בצלאל סמוטריץ'. מי שראה אותו פעם מתפלמס עם בני פלוגתא, יודע שהוא האחרון שזקוק לעזרה או להגנה. אני כותב את הדברים האלה מתוך תקווה שאולי, אולי, יש עוד משמעות לדיון הפתוח והחופשי בציבוריות הישראלית. כי מה שקרה השבוע, מאז נפל שר האוצר למלכודת הרטורית, הוא שיבוש מוחלט ופופוליסטי של דיון ציבורי רציונלי ואחראי.

שטף הגינויים והקטילות בעקבות אותו ראיון ב־103fm, שבו לכאורה קבע סמוטריץ' שטבח 7 באוקטובר הוא אירוע פחות חמור מהקמת ממשלת השינוי, הוא אחד הלינצ'ים התקשורתיים המניפולטיביים שהיו פה. זה הגיע לשיא כמובן במונולוג שטוף השנאה של אריה גולן ביומן הבוקר של רשת ב'. נפוח ושחצני, גולן הציג את סמוטריץ' כאדם חסר לב, ורמז שהוא מבחין בין דם קיבוצניקים לדם מתנחלים.

זה עוד מאותו רעל דוחה שמופץ פה מאז 7 באוקטובר, שמתייג כ"אוכל מוות" את כל מי שלא מתיישר עם הקו המפלגתי שנקבע על הציר שבין מטה קפלן למטה החטופים. וזה עוד מופע של שנאת מתנחלים ושנאת דתיים שהפך לנורמה מקובלת, ואף רצויה, בתקשורת השמאל בישראל. מעל לכל, זו עוד דרך לנטרל את האפשרות לדון ברצינות בחלופות אסטרטגיות בכל צומת של הכרעה לאומית. כי מה הטעם לדבר עם "קבינט המוות", ואיזה מכנה משותף יכול להיות עם כל המשיחיים וההזויים האלה?

סליחה שהזהרנו

אבל זה לא רק אריה גולן. זה בכל מקום. בכל תוכנית טלוויזיה, בכל מונולוג של מגיש, בכל אתר חדשות, ובכל עיתון. כן, כולל בעיתון זה, בטקסט שכתב עמיתי וחברי שי גולדן. מעל דברי התוכחה של רבים מהם, ריחפה בכל זאת שאלה מטרידה אחת: כמה מהם האזינו בתשומת לב לראיון המלא, וכמה מהם הסתפקו בציטוט הפרובוקטיבי? איך פספסו את הרגע ההוא שבו שר האוצר עוצר כדי להבהיר שאנחנו לא מדברים על חומרת האירועים עצמם, אלא על חומרת המשמעות הפוליטית שלהם, או את הרגעים שבהם הוא הדגיש שגם נתניהו והממשלה שבה הוא חבר צריכים לתת דין וחשבון על הקונספציה שהביאה לאסון הכבד בתולדותינו?

הביטוי "מחדל טקטי" אכן צורם ונוגע בעצב חשוף. אני גם לא בטוח שסמוטריץ' העמיד טיעון משכנע ביחס להבדל שבין אחריות קולקטיבית רבת שנים לקונספציה שגויה שהולידה מחדל אסוני - לבין הקמת קואליציה עם מפלגה ערבית מתנועת האחים המוסלמים ביודעין ובכוונה מלאה. אבל דבר אחד ברור: סמוטריץ' לא פקפק בחומרת הטבח, לא זלזל במשמעותו, וודאי שלא "הכחיש את 7 באוקטובר" כפי שייחסו לו מבקריו.

ההקשר המלא שבו נאמר הציטוט מושך האש, הוא לא הסיבה היחידה שבגללה כדאי להקשיב לראיון שברובו, אגב, היה מעניין ומחכים. מומלץ להקשיב לו כי הוא מזכיר לנו משהו שרוב קוטליו של סמוטריץ' מקפידים לשכוח ולהשכיח, או ליתר דיוק - להכחיש: מי באמת הכחיש את המציאות ביחס לעזה ולחמאס במשך שנים, ומי מרח אותנו בקונספציה כוזבת שהתפוצצה בפרצוף.

קחו, למשל, את הראיון שנתן סמוטריץ' לאותה תחנה, "רדיו ללא הפסקה", באוגוסט 2022. אלה היו ימי אופוריה במערכת הביטחון ובממשלת השינוי: ישראל זה עתה סיימה מבצע בעזה, שהממסד הביטחוני והתקשורתי הכתיר כאחד המוצלחים, המזהירים והיעילים בתולדות הסבבים ברצועה. הכוונה למבצע "עלות השחר", שכזכור, התמקד אך ורק בג'יהאד האסלאמי - והצליח להשאיר את חמאס מחוץ לתמונה.

סמוטריץ' הצטרף למחמאות על גורם ההפתעה ועל הכירורגיה המבצעית המרשימה, אבל חזר על טענה עקבית שלו: "בסוף, נצטרך לחזור לעזה ולקחת עליה אחריות". הוא הסביר שחמאס מתחמש ומתארגן, מתאמן לקראת הסיבוב הבא, שצפוי להיות אפילו קשה יותר, ושמוכרחים לשבור את הפרדיגמה של סבבים וקניית שקט ואשליה של רגיעה.

"לחזור לעזה", זה כמובן טאבו איום ונורא במשטר השיח הישראלי, ולכן סמוטריץ' תויג עוד מימי התנגדותו העזה להתנתקות ועד ימים אלה כהזוי, קיצוני ומשיחי. בטח כשהעז לצאת בקול רם נגד הבון טון התקשורתי והביטחוני, שהטיף ל"רגיעה" באמצעות "הקלות" ו"תעסוקה", או כשהעריך שחמאס יפרוץ יום אחד בהמוניו לשטח ישראל לבצע את פיגוע הראווה הגדול בתולדותיו, כולל "מאות הרוגים וחטופים".

סליחה שצדקנו

איך אפשר לטעון ברצינות שסמוטריץ' "מפקפק" או "מזלזל" או "מקטין" או "מכחיש" את חומרת הטבח, שהוא עצמו הזהיר מפניו בזמן שכולם לעגו לו? איך יכולים אנשים שבמשך שנים פקפקו, זלזלו, הקטינו או הכחישו בעצמם את האיום האמיתי שנשקף מעזה, להאשים דווקא אותו ב"הכחשה"?

במשך עשורים המשיכו הממסד הישראלי והמערכות מעצבות התודעה לספר לנו שחמאס מורתע, שהקלות כלכליות יחוללו רגיעה, שצריך לרסן את בן גביר בהר הבית כדי לצנן את המתיחות, שההפגנות על הגדר הן סמליות בלבד, שהאימונים על מבצעי פשיטה שתועדו בשטחי הרצועה הם מופעי ראווה, שהגדר בלתי עבירה, שהעליונות המודיעינית של ישראל בלתי מעורערת ושכניסת פועלים ורווחת התושבים בעזה הן ערובה לשקט וליציבות.

ובמשך שנים התייצבו "הזויים" ו"משיחיים" כמו סמוטריץ' ואמרו בדיוק ההפך. לא סתם: הם כפרו בכל הנחות היסוד המודיעיניות והביטחוניות ביחס לחמאס, ביחס לרצועת עזה וגם ביחס לרשות הפלסטינית. הם התנגדו למדיניות שהובילו כל הממשלות בסוגיה, בין שעמד בראשן בנימין נתניהו, ובין שעמדו בראשה נפתלי בנט ויאיר לפיד. הם שילמו מחיר ציבורי, הוקעו כ"מחרחרי מלחמה", כ"פיגוע מדיני". ברור שהם צדקו בקריאת המציאות לפני 7 באוקטובר יותר מכל מבקריהם. וזה, באקלים הישראלי, כנראה זה חטא בלתי נסלח.