אם אברהם זרביב, שהשיא משואה השבוע, היה משטח את עזה מהאוויר באמצעות מטוס F-16 ולא באמצעות דחפור D9, ואם במקום תלבושת הדיין - מעיל פראק ומגבעת שחורה - זרביב היה עטוף בסרבל ובקסדת טייסים, ספק רב אם מישהו היה מקים מהומה על הכבוד שמדינת ישראל מעניקה לו ביום חגה.
אלא שזרביב, ממש כמו דוד זיני - שניהם סובלים מעוינות תקשורתית קשה - אינו באמת הסיפור כאן. בשורש העניין טמון פחד קמאי מה"זינים" וה"זרביבים" שצמחו בערוגה הלא נכונה, מעולם הערכים האחר שהם מביאים עימם ואפילו מחזותם השונה, ותיוג אוטומטי של כל מה שאינו "אנחנו" כאיום: ימנים, מזרחים, חרדים, מתנחלים, אמוניים ושומרי מצוות.
יש קווי דמיון בין הביוגרפיות האישיות של זיני וזרביב. שניהם גדלו בקריית משה בירושלים, ועברו דרך מוסדות ישיבתיים בהתנחלויות. שניהם הקימו משפחות ברוכות ילדים לתפארת: לזיני 11 ילדים ולזרביב עשרה. שניהם משלבים ספרא וסייפא, ובנים לרבנים מפורסמים, שנישאו לנשים מאצולת ההתיישבות ושניהם גדלו על ברכיו של הרב הלל פלסר ז"ל בת"ת מורשה בירושלים, שהיה בעבורם מודל לאומץ, נחישות, אמונה, צניעות וענווה.
את המודל הזה השניים אימצו לא רק כשהקימו משפחות, אלא גם כאשר בנו את זהותם ואמונתם היהודית והלאומית, ושילבו אותה כחלק בלתי נפרד משירותם הצבאי והביטחוני. הן זיני והן זרביב מעולם לא הצניעו את הזהות היהודית שלהם, ולא פעם אף החצינו אותה. לעיתים בתפילות ובתקיעת שופר לפני היציאה לקרב, ולעיתים בשיתוף דברי תורה על פרשת השבוע או הגעה לדיונים כשספר קודש מתחת לזרועם.
אבל במקום שהתקשורת והאליטות יזקפו זאת לטובתם, כמִקְדֶּמֶת זכות, הם מחשיבים להם זאת כנקודות חובה ועמדת פתיחה נחותה. היחס אליהם נעשה עוין אף יותר, כאשר הם מתעקשים על מוסריות יהודית אחרת; כזאת ששמה את מיגור האויב וחיסולו לפני מוסר לחימה אוניברסלי, שלא פעם מתאפיין באתיקה אנינה, תיאורטית ומתייפייפת. הזעם עליהם גובר עוד כשהם מעדיפים במוצהר את חיי חייליהם־חיילינו, על פני חיי "אוכלוסיית האויב".
סדום המודרנית
הפילוסופים הישראלים של מוסר הלחימה האוניברסלי בוחרים להתעלם מכך, שהרס ושיטוח של אזורים שלמים בעזה - ועכשיו גם של כפרים שיעיים כבינת ג'בייל בלבנון ששימשו אכסניה ובסיס לחמאס ולחיזבאללה - הוא הכרחי לא רק כדי שפחות משפחות של חיילים יישבו עליהם שבעה, אלא גם כדי לקבוע תג מחיר שירתיע לדורות מעוד מעשי טבח. ההתעקשות על מוסר לחימה כזה אינה מגיעה מהבטן המשיחית של מישהו. היא מגיעה מהראש. זו אסטרטגיה.
בשבועות הראשונים אחרי הטבח שמענו דברים ברוח דומה דווקא מאישים שאינם נמנים עם שורות הימין. נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' אריאל פורת, למשל, השתמש במושג של "מחיית זכר עמלק"; בן כספית דיבר על אפשרות של "מחיקת עזה"; ירון לונדון חושב ש"צריך לשטח את עזה גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע"; עידן רייכל הגדיר את מרבית תושבי הרצועה כ"מעורבים". אפילו נשיא המדינה יצחק הרצוג הבהיר שלא ניתן להתעלם מהתמיכה האזרחית הנרחבת בעזה בפשעים ובמעשי הזוועה של 7 באוקטובר.
הרוח הזאת נשבה בכזאת עוצמה, מכיוון שעזה, מטרופולין הטרור הגדול בעולם, התנהלה כסדום המודרנית. אוכלוסייתה בחרה בחמאס, תמכה בו והזדהתה עימו. היא היתה מעורבת עד צוואר בטבח, בחטיפות או בפולחן של שאהידים, מוות ורצח. המוני עזתים נטלו חלק במנהור עזה ובמפעלי הברחות וייצור הנשק. הם התפרנסו ממפעל המוות הזה ושמרו על סודותיו. רבים מהם נטלו חלק בצעדות טרור ("שיבה"). כ־20 אלף עזתים "בלתי־מעורבים" הועסקו בעוטף קודם הטבח. רבים מהם סיפקו לחמאס את המודיעין המפורט שסייע לטבח. זו היתה חלק מתשתית הפוגרום, תרומת ה"בלתי מעורבים" לזוועה.
כך הפכה עזה לאירוע שבו ענישה קולקטיבית היא מוסרית, מכיוון שהקולקטיב עצמו תומך או עוסק בטרור וראוי להיענש. לכן לא צריך להתרגש יתר על המידה מ"זירבוב" (כפי שהדבר מכונה היום) של סביבה תומכת טרור, בין בעזה ובין בלבנון, בפרט אחרי טבח אוקטובר, וטבח דומה שכמעט יצא אל הפועל בגבול הצפון.
למען החיים
הרב זרביב, אפוא, אינו "פושע מלחמה", כפי שהתחלחלו כמה מהמזדעזעים השבוע, אלא בדיוק להפך: הוא מעניש פושעי מלחמה וסביבה שתומכת בהם. פלוגת הצמ"ה של מדליק המשואה אינה פועלת בניגוד למוסר, אלא מחזקת אותו במסגרת תפיסה רציונלית לגמרי של "החטא ועונשו", והקם להורגך - השכם לשטחו. דרך הפעולה הזאת, אגב, אושרה במהלך המלחמה, הן ע"י הרמטכ"ל והן ע"י הפצ"רית לשעבר, יפעת תומר־ירושלמי.
בזרביב ובזיני חובטים על הדרך, גם מכיוון שכביכול "האדמה קדושה עבורם יותר מחיי אדם". אלא שגם כאן, ההפך הוא הנכון: חיים קדושים ניצלים בזכות חרישת כפרים ומחנות פליטים עוינים ואחיזה באדמה. בעוד שצומוד יהודי באדמת ארץ ישראל, שזיני וזרביב מזוהים אף עימו, מתויג על ידי "הנאורות" כמשיחיות שקר חשוכה - צומוד פלסטיני, הפלא ופלא, מתקבל על ידה דווקא בכבוד ובהבנה.
הרב זרביב גם אינו שונא פלסטינים, כפי שהושמץ. הוא פשוט דבק בהיגיון היהודי: חיי אחיך וחיי אזרחי אויבך? - חיי אחיך קודמים, גם אם הפרוגרס הישראלי מעקם על כך את אפו. קודם המלחמה, התבלבלו בכך אפילו דמויות בעלות זכויות מלב הקונצנזוס כבני גנץ וגדי איזנקוט. גנץ סיפר שסיכן חיילים מגולני, כדי שלא לפגוע באוכלוסיית אויב בסג'עייה. איזנקוט תיאר נערה פלסטינית בת 13 שאוחזת בידה מספריים או סכין, והודה שלא היה רוצה ש"חייל ירוקן עליה מחסנית". היום, מותר להאמין, השניים כבר נמצאים במקום אחר.
ה"זרביבים" וה"זינים", כתופעה, מייצרים היום משוואה מוסרית מאוזנת בהרבה מ"אדמה, אדמתי - ארשתיך לי בדם" הפופולרי של אלכסנדר פן. גם הזהות היהודית הפומבית המוחצנת, שמאפיינת היום מעגלים הולכים ומתרחבים, שזיני וזרביב משקפים אותה, הרמונית פי כמה מזו שרואה סכנה בנרמול הפומביות היהודית.
"עת להרוג" ו"עת לבנות" ו"עת לפרוץ" (להרוס, נ"ש), אמר קהלת - ראשית לכל למען קדושת החיים וטובתם. הדיין זרביב (800 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה) מבין זאת. עלתה משואתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו