הבלדה על ח'אן אל־אחמר

באמצע השבוע לא הסתיר מאיר דויטש, מנכ"ל ארגון "רגבים", את התסכול והאכזבה שלו מהממשלה, שהפעם כוללים את מי שהקים איתו את רגבים - בצלאל סמוטריץ'. הכל בעקבות התגובה שהגישה הממשלה ביום שני לבג"ץ, בעתירה של רגבים נגד אי־פינוי הכפר הבדואי הבלתי חוקי ח'אן אל־אחמר. "זו התקפלות מבישה מצד הממשלה", אמר לי דויטש, "שוב היא גם אכלה את הדגים הסרוחים וגם גורשה מהעיר".

למרות השריר שעשה בצלאל סמוטריץ', שדרש ישיבה דחופה לפני תגובת המדינה, גם הוא התמוסס, ושר האוצר הפך שותף של נתניהו למדיניות האומללה. והנה, גם בתגובתה השבוע, הממשלה "נחושה" לפנות את הבנייה הבלתי חוקית, אבל לאור "מורכבותה ורגישותה" של הסוגיה היא תחליט מתי ואיך. זה מה שנטען בתגובות הקודמות, רובן מפי ממשלות ליכוד בראשות בנימין נתניהו, מאז העתירה הראשונה בנושא שהוגשה ב־2009. השבוע היתה זו התשובה התשיעית לעתירה השישית של רגבים בעניין ח'אן אל־אחמר.

הבלדה על ח'אן אל־אחמר עצובה במיוחד. המיקום על קרקע מדינה בצידי כביש מספר 1, ליד ירושלים ומעלה אדומים, הפך אותה לסמל של אוזלת יד, אפליה ואובדן דרך. אנדרטה להפקרות מול הפרת חוק ערבית, לצד "משילות" אכזרית מול היהודים. רק שהפעם מי ששותף לפחדנות ולריסוק שלטון החוק אלו גורמי הימין המובהקים ביותר. מה זה אומר לגבי יכולת הימין האידיאולוגי להגשים את מדיניותו? נא עיינו בהצלחת הרפורמה המשפטית של יריב לוין.

כישלון במבחן המנהיגות

למי שהחמיץ משהו מפרקי הבלדה, נזכיר שבימי אביגדור ליברמן כשר ביטחון כבר ניתנה פקודת פינוי, רק שברגע האחרון נבהל נתניהו מאיום של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל והורה לעצור. בד בבד, ב־2018 הוא טען כי ח'אן אל־אחמר "יפונה עם או בלי הסכמה. זה לא ייקח הרבה שבועות, זה יהיה הרבה יותר קצר".

ראשי הימין היו תקיפים במיוחד מול דפוס הקוממיות החוזר של נתניהו. בצלאל סמוטריץ' התריס כי "את עמונה נתניהו יפנה, אבל את ח'אן אל־אחמר לא. ביבי חלש מול ערבים וחזק נגד יהודים". בהמשך קבע שאי־פינוי מיידי יהיה "משום הודאה במקצת באשמה ההזויה של בית הדין האנטישמי בהאג. מה שחשוב זה לא מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים". בכירים בליכוד חזרו ושנו אותו הדבר, ובהם שר החוץ אלי כהן, שקבע כי "במדינת ישראל יש דין ואת הדין צריך לכבד, ולכן את מאחז ח'אן אל־אחמר צריך לפנות עוד לפני הבחירות".

הביקורת הזו היתה מוצדקת במיוחד, מכיוון שמעבר לפשיטת הרגל של מי שלא אוכף את החוק באפקטיביות ובשוויוניות, הכניעה ללחצים ולאיומים חמורה מכל. הרי אצלנו תמיד קיים חומר מודיעיני שניתן להציג כדי להפחיד שותפים קואליציוניים או כדי לתרץ חוסר מנהיגות. ומי שנכנע ללחץ אמריקני או גרמני, איראני או פלשתיני, תמיד יזמין את האיומים והסיכונים הבאים. נתניהו, סמוטריץ' וחבריהם יודעים זאת היטב, רק שבמבחן המנהיגות והאומץ הם נכשלים.

צלילי הבלדה צורמים גם לנוכח הביקורת החריפה שמותח דווקא בג"ץ על ההתנהלות של הממשלה. בתגובה לבקשה הקודמת לדחייה קבע בית המשפט המואשם בשמאלנות, כי "את מורת רוחנו מ'גרירת הרגליים' הבענו שוב ושוב, בשורה ארוכה של החלטות; אין צורך להרחיב יתר על המידה. די אם נאמר כי דעתנו אינה נוחה כלל מהתנהלות משיבי המדינה, שאף סותרת את עצמה מיניה וביה".

ומעניין במיוחד מה חשבה השבוע כת המאמינים של נתניהו. בעקבות הודעת הכניעה החדשה נשמעה מערוץ הבית של ביבי ביקורת על עצם העובדה שבג"ץ מעז לעסוק בנושא ח'אן אל־אחמר, "שנתון לשיקול דעת מדיני". וטרוניה על רגבים, שמעזים לערב את בג"ץ ולפגוע ביכולת התמרון של המנהיג הנערץ. לשמוע ולהתפלץ.

ח'אן אל־אחמר אמנם הפך סמל, אבל ההערכה היא שברחבי יו"ש יש קרוב לאלף ח'אן אל־אחמרים, בעוד הפלשתינים ותומכיהם עושים הכל כדי להשתלט על קרקעות המדינה ולחנוק את ההתיישבות היהודית. לצד האפליה הקיצונית באכיפה כלפי הפרות חוק ערביות, המאבק על הקרקע הוא מפתח לאסטרטגיה הציונית. נתניהו התעלם מכך מאז ומתמיד, ולכן הימין הכי אידיאולוגי הציב את האכיפה כדגל. דגל שדבק בו רבב השבוע.

בממשלה אמנם טוענים שמוקמת מִנהלת שתטפל בתופעה הכוללת של שטחי C, ושצריך לגלות סבלנות. גם אם זה נכון - העובדות מדברות בעד עצמן. בעוד האכיפה נגד יהודי יו"ש נמשכת בנחישות־יתר, הדגל הלבן השבוע מתחבר לכלל פעולות הממשלה ביו"ש, ובראשן ועידות עקבה ושארם א־שייח': מדיניות אוסלו נמשכת - שום דבר מהותי לא השתנה.

בעבר כבר הוקם צוות בראשות פנחס ולרשטיין, שנועד לעסוק בהסדרה ובאכיפה, אבל פעולתו טורפדה בידי נתניהו והמנגנון המנהלי. במקביל, אולץ נתניהו למנות את ועדת השופט אדמונד לוי, שפרסמה מסקנות חותכות לגבי נושאי ההתיישבות - רק שנתניהו מנע את יישום הדו"ח. כך מתנגנת לה הבלדה המלנכולית, כאשר הפעם מודבקת עליה חותמת הימין "המלא על מלא", ממש לא לתפארת מדינת ישראל.

כך מזייפים דה־לגיטימציה

עכשיו, אחרי שצלחנו את אירועי יום העצמאות והזיכרון, הגיע הזמן להיזכר במה שהובטח לנו יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, תוכנית אחר תוכנית. איימו שהטקסים בבתי הקברות יפוצצו, שהורים שכולים יסתערו על פוליטיקאים, שיהיה ביזיון בהר הרצל, שמירי רגב תפעיל את תרגולת צפון קוריאה. ומה קיבלנו - אירועים מכובדים ומוצלחים. פה ושם קריאות בודדות, אי־שם שלטים נידחים, ואפילו כמה מחיאות כפיים לבן גביר בבאר שבע. והכל אף על פי שמקדמי הדה־לגיטימציה של הממשלה הצליחו לנטוע את רעיונות המחאה במשך שבועות.

דלוּת תוצאת מסע השיסוי הזה מחדדת את המטרה של מי שהמציא וקידם אותו. מדובר בעוד קמפיין מזויף שנרקח במכוון - לא כדי לתקן רפורמה משפטית או למנוע שחיתות, אלא כדי לשלול את עצם הלגיטימיות של הקואליציה והממשלה הזו לשלוט. מובילי הפרובוקציות במחנה המחאה, יחד עם תקשורת מתמסרת ומקדמת, נרתמו למערכה נוספת מאותו בית היוצר. כי כאשר מטילים ספק בזכות של שרים וחברי כנסת להופיע ולנאום בבתי העלמין, או לנהל טקס משואות, נוגעים בבסיס הזכות להיות נציגי הממלכה. ועל הדרך ממשיכים בפירוק המדינה.

מדובר במסע שלישי במערכה לריסוק השלטון, שנועדה לבטל את תוצאות הבחירות. ראשון היה קמפיין ההסתה לסרבנות, שנדחף ותוזמר בדיוק לאותה מטרה. שני היה ועודנו ה־BDS הכלכלי, שהחל באיומי העברת הכספים לחו"ל והפך להוצאת דיבתנו בעולם בהקשר הכלכלי. עכשיו הסתיים הגל השלישי - הדה־לגיטימציה לגבי ניהול המדינה בשכול ובשמחות. מעניין לאן יוליך הגל הבא את כולנו.