פסיקת בג"ץ בעניינו של דרעי הביאה לסופה את "תקופת ההמתנה", שכפו שופטי העליון על המערכת הפוליטית ועל הציבור הישראלי. לא היה מדובר בתקופה שגרמה לאיש לעצור את נשימתו. שום אזרח, נבחר ציבור או פרשן מדופלם לא החסיר פעימה מרוב מתח וציפייה לדעת מה יוכרע בעניינו של דרעי.
התוצאה היתה ברורה מראש, הנימוקים היו צפויים עוד יותר, ולרבים יש תחושה שהקשר בינם לבין חוק ומשפט חזק הרבה פחות מתפיסת העולם הפוליטית והערכית של עשרה שופטים, שכרגיל - חכמים יותר, שווים יותר ובעיקר סבירים יותר מהמוני בית ישראל, שהכירו את הנתונים ובחרו להביע בקלפי את עמדתם בשאלה מי פה באמת סביר.
בישראל לא מתקיימת מלחמת רשויות, ופסיקת דרעי היא לא שלב נוסף במאבק בין מחוקקים לשופטים. ככל שנוקפים הימים, כך מתברר עד כמה מדובר בקרב בין תנועות פוליטיות. בית המשפט העליון מתפקד כמפלגה שאמנם לא נבחרה על ידי איש, אך מבקשת להכריע בנוגע למתרחש בכנסת, בממשלה, בביטחון, והחל מהשבוע - גם בנוגע למתרחש בקלפי. כשהכרעה כזו ניתנת אחרי הבחירות והרכבת הממשלה, מאותת בית המשפט שלא מינוי דרעי חרג ממתחם הסבירות, אלא מצביעיו.
השופטים, סוכניהם בתקשורת והאיש שדבריו "דברי אלוקים חיים", כפי שכינה זאת פרשן מלומד, עסוקים בקמפיין. זה התחיל בצבר הראיונות התמוהים של הנשיא לשעבר אהרן ברק, נמשך בנאום השערורייתי של הנשיאה חיות, וממשיך ומתקיים כמעט על בסיס שעתי על ידי פרקליטים ומשפטנים מזדמנים, בתקשורת ובוועדות הכנסת.
מה הלאה?
משזו המציאות, ומכיוון שהחלב המשפטי כבר נשפך, עובר כעת המבט להשלכות הפוליטיות הבלתי נמנעות שיעצבו מחדש את מערכת היחסים בין הכנסת, הממשלה ובית המשפט.
מהצד המתנגד לרפורמת לוין, נטען ללא הרף כי מדובר בתוכנית לריסוק מערכת המשפט. בפועל, מערכת המשפט, כמו שנהוג לומר בשכונה, באה מרוסקת מהבית. פסיקת דרעי היא רק הדובדבן שבקצפת ההשתלטות הפוליטית שביצעה המערכת על הממשלה ועל הכנסת.
בליכוד ואצל יתר השותפות הקואליציוניות, כמובן, לא היו זקוקים לדרבון. רכבת הרפורמה יצאה לדרך, וחיות ושופטיה תרמו תרומה מכרעת להאצתה, אך לא שינו דבר בנוגע למוטיבציה לערוך את השינויים הנדרשים. ההבנה בקואליציה היא שאין מנוס מבנייה מחדש של המערכת המשפטית באמצעות חקיקה, שתחייב אותה לנטוש את שאיפותיה הפוליטיות ולהתמקד בפסיקה ובדיון שכפוף לחוק - ולא לעמדות האינדיבידואליות של השופטים ושל יתר אנשי המערכת. בנייה מחדש שתחלץ את אמון הציבור מהשפל שבו הוא נמצא. אם בג"ץ ואנשי צלאח א־דין הם כרגע מפלגה פוליטית - הפתרון היחיד הוא לבנות אותה מחדש מתוך המערכת הפוליטית.
זו רק חצי מהצרה שאליה דרדרה את עצמה מערכת המשפט. גם גורמים ימניים מהאופוזיציה עשויים לנסות להצטרף ולהשפיע על הרפורמה, או לפחות לגזור ממנה דיבידנדים לאחר שתעבור את מסכת החקיקה. גדעון סער מקפיד להביע את הסתייגותו מהרפורמה, אך יכריז על רפורמה משלו בקרוב. חברי הכנסת שלו וגורמים אחרים במחנה הממלכתי מכירים גם הם ביציאה המוקצנת מאיזון של מערכת המשפט הישראלית. במובן זה, תם עידן חיות וברק. לפיד, שניסה עד כה לנהל מערכה נגד הרפורמה בהתכתבות ומבלי לצאת לשטח, הזיע והתקפל, והודיע על השתתפותו בהפגנה הבאה במוצ"ש. אורח נטה לנאום. מתנגדי הרפורמות הם קולניים - אבל התנופה לשינוי היא גדולה, ולפיד עלול להיות המפסיד הגדול.
הגורם היחיד שבוחר כרגע לשבת על הגדר הוא אביגדור ליברמן, שמפגין פחדנות פוליטית. עמדתו של ליברמן לגבי מערכת המשפט ידועה, ורבים מעריכים שתפיסותיו זהות לאלה שמציעים יריב לוין ושמחה רוטמן, אם לא קיצוניות מהן. אך ליברמן נוקט טקטיקת "שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו", הולך עם ומקווה שיוכל להמשיך להרגיש בלי. בתודעת ליברמן נצרבה התקופה שבה היה אויב הציבור מספר אחת מטעם השמאל. הוא זוכר את החקירות, את ההשוואות לפשיסטים, את המערכונים עם מעילי העור וכלבי הזאב. הוא התמכר לחיבוק החמים, לחסינות המאתרגת שהוא זוכה לה מאז שהצטרף אל המחנה הנכון. ליברמן יבקש להרוויח זמן, אך לא נראה כרגע שיצטרף לנביאי הזעם, ובטח לא להפגנות ברחובות. השבוע הוא הבהיר כי אלו הפגנות שמאל, והוא איש ימין. כבר כמעט הספקנו לשכוח.
תלוי בדרעי
השאלה הגדולה היא, כמובן, מה יבחר לעשות אריה דרעי. במציאות הפוליטית, יו"ר ש"ס נקלע לסיטואציה אידיאלית. הפסיקה איחדה את כל מרכיבי הקואליציה סביבו ומאחוריו, ולא לחינם התאפיינו ההודעות והראיונות גם במישור האישי.
לא מן הנמנע שדרעי ייאלץ להיות במקרה זה הגפרור שנשרף והצית להבה. הנתיב לחזרתו ללשכת השר מסתמן כקשה במיוחד, גם אם לא בלתי אפשרי. לאחר כמעט ארבעה עשורים של קריירה פוליטית מהסוערות שנרשמו בימי הדמוקרטיה הישראלית, ייכפה על דרעי לקבל את הדין. הוא ייאלץ למצוא עמדה שממנה יוכל להמשיך להשפיע על המערכת ולאפשר למערכת הפוליטית להעביר את הרפורמה המשפטית, שתמנע את מקרי דרעי העתידיים.
מפלגת בג"ץ מנהלת את אחד הקמפיינים הפוליטיים האפקטיביים ביותר מאז קום המדינה. פסיקת דרעי היא רק שלב נוסף בהתנהלות הבלתי סבירה באופן קיצוני מול הציבור, נציגיו והחוק הישראלי. במערכה הבאה עשויים השופטים ואנשי מערכת המשפט להבין שזה היה השלב האחרון, שירת הברבור הפוליטית של הפרת האיזון בין הרשויות, של מערכת מסואבת ואטומה שהלכה כמה צעדים רחוק מדי.
בית המשפט אמר את דברו. כעת, כפי שניסח זאת יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, "הרשות המחוקקת תאמר את דברה", ותכריע את הקרב הפוליטי בשאלת מיהו הריבון ומי מקבל את ההחלטות בדמוקרטיה הישראלית. פסק הדין של הציבור פורסם ביום הראשון של נובמבר, והוא אמר בקול גדול שהמצב הנוכחי חורג בעיניו מכל אמת מידה של סבירות. הפעם יהיו אלו השופטים שייכפה עליהם לציית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו