רבים מאזרחי ישראל גירדו השבוע במבוכה בפדחתם כשנודע דבר האיום החדש. עוד איום חדש. הפעם בגזרה המזרחית. השר המיועד סמוטריץ', כך דווח בנימה של אסון מתקרב, עומד לקבל לידיו את הסמכות בכל הנוגע למתאם פעולות הממשלה בשטחים - או בשמו המקוצר: המתפ"ש - והמינהל האזרחי. שוד ושבר; חפשו משקוף כי האדמה תרעד.
הדרת נשים או המרה מגדרית לילדים - אלה חומרי התססה שמובנים לכל אחד. אבל המתפ"ש? ספק אם גם האוהדים השרופים ביותר ביציע הרק־לא־ביבי יידעו להסביר מי הוא זה ואיזה הוא המתפ"ש הזה, ומדוע בעצם העובדה שהטיפול בו יועבר לידי הציונות הדתית היא גזירה כה נוראה.
אך המחסור בידע ובהיכרות אלמנטרית עם העובדות לא מנע את התקף השיעול הקולקטיבי - הוא אולי אפילו תרם לו. שוב עמדנו מול גל של "בכירים" עם עמדה שאין לערער עליה. כששר הביטחון היוצא אומר למי שצפוי להחליפו, יואב גלנט, "תהיה שר ביטחון סוג ב'" - מי אנחנו שנתווכח? "נתניהו מסר את צה"ל לידי החרד"לים", הוא הוסיף. גם בצה"ל הזדעזעו. גורמים אנונימיים בקרבת הרמטכ"ל תדרכו עיתונאים כי הצבא "לא יאפשר" את המהלך, ככל הנראה בציפייה שרובנו, האזרחים, נשכח כי בדמוקרטיה תפקיד הצבא אינו "לאפשר" דברים - אלא להוציא אותם לפועל בכפוף להוראות הממשלה.
עוד קונספציה קרסה
לזכות נביאי הזעם יש להודות כי אכן מדובר בשינוי דרמטי, אבל לא בטוח שתרצו לדחות אותו על הסף כל כך מהר. המתפ"ש, שבראשו עומד כיום האלוף המוערך רסאן עליאן, אחראי למרקם החיים ביהודה ושומרון מטעם ממשלת ישראל, ותחתיו פועל המינהל האזרחי, שמרכז כוח רב בכל הנוגע למרחב שמעבר לקו הירוק. לגנותם של מתנגדי השינויים ייאמר שהם אלו שגרמו לכך שגם בגזרה זו, שעליה הם היו מופקדים, נדרש שינוי עמוק; שינוי קונספציה שכשלה בקול רעש גדול.
שמו של המתפ"ש עלה לכותרות בהקשר אחר בנובמבר האחרון, סביב השבת גופתו של הצעיר הדרוזי טירן פרו שנהרג בג'נין. סרטון שהופק ביחידה, ושיועד לדוברי ערבית, אולי ניסה לשכנע ביתרונותיו הכלכליים של שקט ביטחוני, אבל הובן ככזה המעודד את ערביי ישראל להיכנס לג'נין, לערוך בה קניות ולבלות בה. זאת, אגב - בניגוד לחוק האוסר כניסת ישראלים לקן הטרור שבצפון השומרון.
קציני צה"ל במדים שימשו פרזנטורים במעין קמפיין מיתוג של ג'נין, שתכניו חשפו טפח מתפיסת ההפעלה המעוותת של המערכת הביטחונית, שלפיה אם רק נאפשר חיים של כלכלה ושלום - ייפסקו הפיגועים, ואיש יישב תחת גפנו ותחת תאנתו.
זו הרוח שהפעילה את המתפ"ש; זו היתה הקונספציה המובילה. האלוף עליאן דילג בין מנהיגים באזור לבין מנהיגים פלשתינים, קשרים כלכליים נרקמו, הכלה מול בנייה פלשתינית לא חוקית הפכה למדיניות כמעט רשמית, והרשות הפלשתינית ואנשיה הפכו יעד לחיזור.
אלא שבפועל, מול שיתופי הפעולה והצהרות הידידות בשטח, עלה לו גל טרור אימתני שבו לקחו חלק גם אנשי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. גם בזירה המדינית הוכח כי הושטת יד מלטפת לאבו מאזן ושלוחיו לא מנעה את הדרישה הפלשתינית באו"ם לפתוח בחקירה, או להוביל מהלכים נגד ישראל. המתפ"ש, המינהל האזרחי ושר הביטחון הובילו קונספציה של השגת ביטחון ואמון באמצעים כלכליים - כמו אישורי מעבר ועבודה או עצימת עיניים מול בנייה בלתי חוקית.
כעת מתחילה לחלחל ההבנה שהקונספציה כשלה. זה נכון שצה"ל מוביל מבצע שנחל הישגים רבים - "שובר גלים" שמו - אבל מלכתחילה מדוע ואיך נענו הקלות וצעדים בוני אמון בגל טרור?
אין ספק שלפלשתינים מגיעים חיים של שלווה, אך גם יהודים ביו"ש זכאים לביטחון ולשגשוג. אלא שביחס אליהם, דומה לפעמים שהמערכת עושה ככל האפשר כדי לייצר אווירה הפוכה: איפה הגאווה ביצירת מקומות עבודה, מקורות פרנסה, מסחר - שלא לדבר על האפשרות להתרחב, להתיישב, לבנות?
סדר היום שניצח
השר גנץ והממשלה שבה פעל הובילו מדיניות מסוג מסוים. לדעת רבים, כאמור, היא הוכחה כשגויה, ונכשלה בהשגת ביטחון. אפשר גם להתווכח על כך. זו מהותה של דמוקרטיה. אבל גם לממשלה הנכנסת מותר להגדיר מדיניות וסדרי עדיפויות - ויתרה מכך, מותר לה גם לאותת על שינוי המדיניות, באמצעות העברת סמכות לשר שמזוהה באופן מובהק עם סדר היום שניצח בבחירות: התיישבות.
ובמידה רבה מדובר גם באמירה משילותית, שכוללת החלטה על "אזרוח" מכוון של תחום פעילות ושליטה שמלכתחילה נוגע להיבטי החיים האזרחיים בשטח. במתפ"ש ובצה"ל ייאלצו לבלוע את הגלולה, להיות קשובים יותר לצרכים האזרחיים של התושבים - לרבות היהודים ביו"ש - ולאשר עבורם פרויקטים ומהלכים של התפתחות.
כמה מוזר שהמציאות הטבעית, שבה הדרג המדיני מחליט על מדיניות בעוד יחידה צבאית מיישמת אותה, היא דבר חריג וראוי לציון. בשמאל ייאלצו להתרגל למציאות הזו שנקראת "דמוקרטיה", שבה שלטון נבחר פועל להגשים את המדיניות שבשמה נבחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו