המשחק הכפול בהר הבית - והניסיון לגלגל את הכל על בן גביר

ללעומתיות שמאפיינת את התנהלותה של גלי בהרב-מיארה מול הממשלה חברה השבוע גם בורות. הייעוץ המשפטי טועה: איתמר בן גביר לא שינה את הסטטוס-קוו בהר הבית. אחרים עשו זאת לפניו.

לפחות העניין הזה של תפילת יהודים בהר, שהוצג על ידי נציגי היועמ"שית בישיבת הממשלה האחרונה כעילה מרכזית לפיטוריו הנדרשים, אינו מחזיק מים. העובדה שבהרב-מיארה נתלית במידע כה לא מדויק וקל להפרכה, שאף זכה לפרסום תקשורתי רחב, צובעת בעוד גוון מדכדך את התנהלותה. יהודים מתפללים בהר, ברשות, הרבה לפני שכף רגלו של בן גביר דרכה במשרד לביטחון לאומי.

אלא שקודם לכן, וחשוב אף יותר - הר הבית הוא סוגיה דתית ומדינית מובהקת שכלל אינה מעניינו של הייעוץ המשפטי, ומכיוון שכך, בוודאי אינו מדד הולם לאופן שבו בן גביר מבצע את תפקידו. הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הוא ראשית לכל עניין חוצה מחנות ומגזרים. תודעת ההר והקורות אותו, גם כיום, הם חלק מהזהות היהודית של חלקים נרחבים בציבור. כשהכבוד היהודי נרמס על ההר, ובששת העשורים האחרונים היו אינספור רגעים כאלה, נחמץ ליבם של יהודים רבים. כשהכבוד היהודי שב לשם, ליבם מתרחב מחדש.

בן גביר "חטא" לכאורה בכך שביסס שינוי, שאביו מולידו הוא גלעד ארדן. ארדן, כשר לביטחון הפנים, עשה זאת בהבנה ובתיאום עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחריו דבקו בשינוי הזה עוד שני שרים לביטחון הפנים - אמיר אוחנה שתמך בתפילת יהודים בהר, ועמר בר-לב שהתנגד לה. אביחי מנדלבליט, קודמה של בהרב-מיארה בתפקיד, כלל לא העלה על דעתו להתערב.

ארדן ואוחנה ובר-לב, במודע או שלא במודע, שיחקו את המשחק שבן גביר רק שכלל, משחק שבו רה"מ והמשטרה מחלקים ביניהם את התפקידים: ראש הממשלה אמר, ואומר, ויאמר, שהסטטוס-קוו לא השתנה. המשטרה, לעומת זאת, מיישמת בשטח שינוי שמאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית. אל משחק התפקידים הזה נלווים מאחורי הקלעים תיאום והבנות בין בן גביר וקודמיו לבין רה"מ. כך שבו היהודים להתפלל בהר. התקשורת תיעדה זאת פעמים רבות.

"זה בתיאום איתי"

חלק מהשינוי הוא תולדה של הגידול העצום במספר המבקרים היהודים בהר - כ-600% בעשור האחרון, ו-23% בשנה שחלפה. ב-2025 ביקרו והתפללו בהר 62,853 יהודים דתיים. גם מעגלי הרבנים שמתירים הלכתית כניסת יהודים להר, וממילא תפילה שם, התרחבו מאוד. ב-1967 הם היו רבנים בודדים בלבד. כיום יש לפחות 700 כאלה. השינויים הללו הולידו הבנה משטרתית שלא ניתן עוד לעמוד בפני הלחץ הציבורי לממש את הזכות שמשה דיין והסטטוס-קוו שלו גזלו מהיהודים בארבעת העשורים הראשונים אחרי מלחמת ששת הימים.

מי שהודה בכך לראשונה בפה מלא לפני כארבעה חודשים, וסיפר לי על כך רגע לפני שהפך לאלוף במטה הכללי ולראש מתפ"ש, היה ניצב בדימוס יורם הלוי, לשעבר מפקד מחוז ירושלים של המשטרה. כדאי להיזכר בדבריו, בעיקר מי שעדיין סבורים שאת ה"גלגל" הזה המציא בן גביר: "באו ואמרו לנו: 'תפילת יהודים בהר הבית מפריעה'.

זה צרם לי. מה זה מפריע? כשהמסגדים והמואזינים צועקים תפילות לשמיים בקול גדול, זה לא מפריע? מפריע לרבים, אבל מקבלים זאת. באותה מידה אני מקבל את תפילות הצד היהודי, גם הוא מפריע לחלק, אבל גם הוא חלק מהמציאות בירושלים ובהר".

תפילת יהודים כתפילה, הדגיש הלוי, גם בהר הבית, כל עוד אינה פרובוקציה, מקובלת עליו. הוא הבהיר שכאשר הגיע למחוז והבין שעוצרים יהודים שמלמלו תפילה בשפתיהם, קטע זאת: "הייתי מזועזע, בשוק, עוצרים יהודים על מלמול?... לפעמים זו תפילה אישית, לפעמים תפילה שמוכרת מהסידור. מי אני שאתערב? זה היה אבסורד. גייסנו את האומץ הדרוש ושינינו זאת".

גם בן גביר גייס את האומץ הדרוש, ומתח עוד את השינוי, עם גבולות משלו: "חלק מההצעות-בקשות שלי מתקבל", אמר לנו לאחרונה, "חלק אחר נדחה. זמנית, אני מקווה. למדתי בכהונה שלי שבהר השינויים נעשים בהדרגה ולא בבת-אחת". "זה בתיאום איתי", הבהיר השבוע גם רה"מ נתניהו לגיל לימון, המשנה ליועמ"שית.

משני צידי הגלגל

הבעיה עם בן גביר היתה שדיבר יותר מדי, שנופף בהר כבדגל, שלא הסתפק בשינויים שהתחוללו שם: תפילות במניין פעמיים ביום, שירה, ריקודים, השתחוויות, עמידת דום ב"התקווה", ועוד. והכל לראשונה בהיתר, על השולחן, ולא בגניבה ובסתר.

ויש עוד תובנה רלוונטית אשר חשוב שהייעוץ המשפטי לממשלה ושופטי בג"ץ ירשמו לפניהם: תפילות היהודים בהר עברו בשלום. השמיים לא נפלו, וזאת בניגוד מוחלט לחששות ול"מידע הסודי" ששב"כ והמשטרה הלעיטו בהם את השופטים לאורך השנים, תמיד "בדלתיים סגורות".

יתרה מכך: חלק מהשחקנים המוסלמים (ירדן, הרש"פ והוואקף) השלימו (גם אם לא הסכימו) עם השינוי. ייתכן שהבינו כי אם יתנגדו ויתעקשו להחזיר את הגלגל לאחור, גם הם עלולים להפסיד; גם ישראל עלולה לסובב לאחור את הגלגל, בשורה של שינויים מאז'וריים שהצד המוסלמי ביצע בסטטוס-קוו בהר הבית מאז 1967: הקמת שלושה מסגדים חדשים, פגיעה בעתיקות הר הבית, צמצום בשעות ובאזורי הביקור של יהודים בהר, והגבלת הכניסה שלהם למתחם דרך שער אחד בלבד.

וזה, עוד לפני שהזכרנו את עלילת הדם המודרנית "אל-אקצא בסכנה", שהפלשתינים הפכו אותה לפונדקאית טרור ולמחוללת סדרתית של הסתה, אלימות ופיגועים.

הסטטוס-קוו בהר התמוסס ומת מזמן - תחילה בסדרה של שינויים שביצע בו הצד המוסלמי, ואחר כך בשינוי שחולל שם הציבור היהודי. החייאה מלאכותית של הסטטוס־קוו משולה לניסיון להפיח רוח חיים בגווייה. גם רה"מ נתניהו, אם יהיה ישר עם עצמו, ייטיב לעשות אם יחדל מהמשחק הכפול הזה, ויצהיר קבל עם ועולם שהמציאות בהר, שהצד המוסלמי הפך אותה על פיה, השתנתה גם על ידי הצד היהודי.