מתברר שהציבור לא אוהב פקודות: גנץ ואיזנקוט איבדו את הדרך

עד לסוף השבוע שעבר נמנמו להם בעצלתיים בני גנץ וגדי איזנקוט. שני הרמטכ"לים לשעבר, שהוכו בהלם עם תוצאות הבחירות, החלו לעכל בהדרגה את העובדה כי ייאלצו לבלות את זמנם הקרוב בדיונים מתישים ובהצבעות מייגעות, כחברי כנסת אפרוריים באופוזיציה.

גם המטרה שאליה נכון או רצוי לכוון את החיצים לא הייתה ברורה להם. מצד אחד בנימין נתניהו והקואליציה הנרקמת, ומצד שני יאיר לפיד, ראש הממשלה היוצא והיריב האופוזיציוני - וייתכן שגם באופן כללי היריב הבולט ביותר של המחנה הממלכתי.

ואז הגיעה תקרית חיילי גבעתי בחברון, וכאילו נתנה להם זריקת מרץ. הם, כמו שאומרים, באלמנט שלהם. זה בדיוק מרחב המחיה הפוליטי האהוב והמוכר להם.

גנץ ואיזנקוט, כיתר אזרחי המדינה, מבינים שהסרטונים שהופצו בעקבות פרובוקציות מצד פעילים שמטרידים את לוחמי צה"ל, הם לא הסיפור המלא. יש גם הקשר. ויש גם לא מעט ניצול. יש גורמים במערכת הביטחון, ולא מעט מנציגיהם בתקשורת, שהדהדו נרטיב שקושר בין האירוע בחברון לאלימות ברחובות. כאילו החייל המתעמת בחברון נגוע באותו חולי תרבותי שבו נגוע הרוצח המתועב מחולון. היו מי שהתבטאו כך מפורשות, ואחרים רק רמזו: כך, לכאורה, נראית התפרקות. האלימים, הקיצונים ופורעי החוק מקבלים רוח גבית מהכוחות הפוליטיים שעומדים להיכנס להיכלי הכוח. הכל איכשהו נמזג לתוך אותה מסגרת סיפורית: הכל נעשה בהשראת השלטון החדש.

מגפיים גבוהים על השטיח

גנץ, איזנקוט ושאר גנרלים ובכירים ביטחוניים לשעבר, כמו בוגי יעלון, רם בן ברק ואחרים, הוסיפו כל אחד בתורו טלאי משלו לאריג. מצד אחד עומדים נציגי הממלכתיות, יפי הבלורית והטוהר. אנשי "הכוונות הטובות", אם להשתמש בביטוי שבו נקב רה"מ לשעבר בנט, כשתיאר את ממשלתו במאמר ב"ניו יורק טיימס". כוחות האור, בקיצור. מהעבר השני, לעומת זאת, ניצבים אזרחים אלימים הזוממים לכלות את הצבא ואת ערכי הרעות, ההקרבה ו"צבא העם" של מדינת ישראל, כפי שהכרנו אותם.

בפועל - המציאות הפוכה. מפלגת "הנעליים הגבוהות", אם להשתמש בביטוי שבו נקב הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, היא זו שפוגעת בצה"ל, היא זו שמפוררת את הממלכתיות והיא זו ששוחקת את מעמד מערכת הביטחון. מעולם לא ראינו פוליטיזציה של הצבא והמרת הון צבאי בהון פוליטי - כפי שנראו פה בשנתיים האחרונות.

גנץ, כאיזנקוט, קפץ כמוצא שלל רב על טעות שביצע לוחם בסיטואציה מבצעית, והאשים אחרים בכך שהם מכניסים את צה"ל אל הקלחת הפוליטית. אבל האם זה לא מה שהוא עושה בעצמו כשהוא נואם על "משחקים פוליטיים על גב הצבא", מזהיר כי הוא "חושש לקיומו של צה"ל כצבא העם" וקושר הכל ליריביו הפוליטיים המואשמים בהסתה? מעתה יודעים כל חיילת וחייל - מי הפוליטיקאים שאין לתת בהם אמון או להכיר בסמכותם.

גם איזנקוט ניפק אמירות אפוקליפטיות. "התנהגות הקואליציה העתידית מערערת את סמכות הפיקוד בצה"ל, פוגעת באמון הציבור ועשויה להביא לפירוק הצבא", טען בנאום מעל בימת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מגרש הבית של המחנה הממלכתי. בהמשך השבוע כבר איים בראיון ל"ידיעות אחרונות" להוציא מיליון איש לרחובות אם נתניהו יפגע באינטרס הלאומי. ומי קובע מהו האינטרס הלאומי? בטח לא 64 המנדטים שבחרו בו ובגוש.

איש אינו מפקפק בגבורתם הצבאית של איזנקוט, גנץ, אשכנזי, יעלון, מופז ואחרים. איש לא מערער על זכויותיהם הרבות. אך אומץ צבאי ואומץ אזרחי־פוליטי הם שני יקומים נפרדים. הציבור מסמן למפקדים שהיו לפוליטיקאים שהוא לא מעוניין במיוחד במנהיגותם האזרחית, ואולי אף נרתע ממנה.

הציבור רואה, לדוגמה, כיצד מתגייסים חברי הלובי הצבאי בממשלה ובכנסת להילחם ללא חת על הפנסיות התקציביות, ומזהה כיצד בפטרונות ובהתנשאות הם בזים לבחירתו הדמוקרטית ורואים בו המון נבער, ולעיתים נאצי בתהליך התהוות. ע"ע יאיר גולן, שלא נשפט לעשרה ימי מחבוש על דברי הבלע שלו נגד אזרחים בעודו לובש מדים.

הציבור גם ראה כיצד, בבהילות, התעקשה הקצונה הפוליטית להעביר את מינויו לרמטכ"ל של האלוף הרצי הלוי, הראוי בפני עצמו, בזמן ממשלת מעבר. בדרך נדרס כל נוהל תקין, עם מינויו של מני מזוז לוועדה למינוי בכירים. מפליא שכוכבי והלוי בעצמם לא ביקשו מהדרג הפוליטי להמתין עם המינוי הסופי עד להתבהרות המצב הפוליטי.

והציבור מעריך ומוקיר את קציניו כל עוד הם במדים - ולא מנסים לשגר אליו פקודות בחליפות. הציבור גם רואה את השכפול הרעיוני, את אחידות המחשבה ואת ההבנה הקלושה בדמוקרטיה, מצד מי שעברו את רוב שנותיהם המעצבות וחייהם הבוגרים במסגרת שאינה אזרחית.

בשמאל אוהבים להתרפק על חזונו של הרצל כי על הרבנים להישאר בבתי הכנסת. לעיתים נשכח מהם החלק שבו פילל כי גם הקצינים יישארו באוהלם, כבסיס לדמוקרטיה בריאה ומתפקדת. קצונת הפוליטיקה גורמת לשחיקה במעמד הצבא, בעצם הזיהוי ההולך ומתעצם בין הצמרת הצבאית לאגף פוליטי מסוים מאוד - ומשום שבמצב העניינים הנוכחי כבר אי אפשר לדעת אם קציני ישראל הבכירים פועלים מתוך מחשבה על צבירת ההון הפוליטי ליום שבו יפשטו את מדיהם.