גנץ נואם באירוע השקת הקמפיין | צילום: גדעון מרקוביץ'

גנץ דורש שנלך "אחריו" בלי לשאול שאלות

יו"ר המחנה הממלכתי ממשיך לקבל פטור מהחזקה בהשקפת עולם בחסות התנועה למיגור הביביזם • כל מה שאנחנו מקבלים ממנו אלו סיסמאות כמו "יהיה טוב", עם כפית או שתיים של "נדאג לביטחון" ו"נעזור לחלשים" • בגנצית מדוברת, קוראים לזה "סמכו עלי" - כדי שיהיה ברור ביחסים האלה מי זה מי: הוא מפקד, ואתם החיילים

לפני כמה שנים, כשבני גנץ החזיק אומה שלמה בדום מתוח לקראת כניסתו הדרמטית לפוליטיקה (זוכרים שכולנו חיכינו ש"גנץ ישבור שתיקה"?), קראתי לו בעיתון זה "נמושה אידיאולוגית". היו כאלה שעשו פרצוף, כי ישראל היא מסוג האומות שבהן מותר להטיח כמעט כל גידוף בכמעט כל פוליטיקאי, למעט ברמטכ"לים שנכנסים לפוליטיקה. או טייסים.

אבל היה לכך נימוק: טענתי שהמרחב הפוליטי הוא מרחב של דיסוננס, של אי־הסכמה, ובתוקף כך גם מרחב של ויכוח, לעיתים יצרי, לעיתים אף אגרסיבי ואלים. אבל לכל הפחות - ויכוח. אנחנו קוראים לזה פולמוס, מהמילה היוונית מלחמה. עובדה שכל כך הרבה ביטויים הקשורים לניהול הוויכוח הציבורי לקוחים מהלקסיקון הצבאי. אנחנו מגינים על דעותנו, נלחמים על עקרונות, תוקפים את טיעוני היריב, מרסקים את טענותיו, מתבצרים בעמדתנו, מפסידים בוויכוח, מנצחים בנקודות.

וזה לא רע, אגב, שאנחנו ממירים את האנרגיה שיכולה להתפרץ בעימות פיזי - לקונפליקט רעיוני. נלחמים על עקרונות וחמושים בטיעונים. משום שבסוף כל היצרים והצעקות והידיים, המטרה הגדולה היא לשכנע כדי להכריע, כלומר להגיע להסכמה אופרטיבית ביחס לדרך שבה נצעד כולנו יחד.

גנץ בנאומו הראשון בפוליטיקה, 2019. לא נאמר בו דבר מהותי אחד זולת "באתי", צילום: יוסי זליגר

ולכן, כשבני גנץ "שמר על שתיקה" לפני כניסתו לזירה הפוליטית, וביתר שאת כאשר נכנס אליה בנאום שהועבר לאומה בשידור ישיר, אף שלא נאמר בו דבר מהותי אחד זולת "באתי", חשבתי שמצביא כמותו, שבנה את יוקרתו ואת דרגותיו על ערכים כמו חתירה למגע, אומץ ושאיפה לניצחון - יפגין מידה זהה של רוח קרב גם בפוליטיקה. יבטא עמדה, ינסח אותה, יהיה מוכן להגן עליה מול מתקפות, ייאבק על רעיונותיו, ומי יודע, בתקווה, אולי גם יביא לשולחן קונספט חדש ופורץ דרך. מנהיג הלוא צריך להיות מזוהה עם רעיון.

געגועיי לדרוקר

זה כזכור לא קרה, ומשום כך סברתי - ועודני סבור - שגנץ אמנם גיבור בשדה הקרב, אבל בשדה הפוליטי הוא כבר שלוש שנים נמלט מהכורח לנסח אמירה חד־משמעית. מתחמם על זרי הקונצנזוס של יוקרתו הצבאית, שאין מקודשת ממנה בחברה הישראלית, ומשתמט מכל מעורבות אקטיבית בוויכוח האזרחי. את ענייני הגרעין האיראני הוא ינהל "בחדרים סגורים", מול לבנון מתנהלים תחת איפול ביטחוני, ולגבי אבו מאזן הוא לא טורח לשאול אף אחד. כשהחריף המשבר בין האוצר למורים, הוא תבע מלפיד לכנס דיון חירום, אבל חלילה לא נקט עמדה: מצדד באוצר, במורים? שום דבר.

למזלו הגדול, הוא גם קיבל פטור מהחזקה בהשקפת עולם בחסות התנועה למיגור הביביזם, שעצם כניסתו לפוליטיקה חילצה מטובי בניה אנחות רווחה וסיפוק, ואי־אלו השוואות ליצחק רבין. הוא הרי לא איזה פליט ליכוד כמו משה כחלון, שמגיע לו שרביב דרוקר ינעץ בו שן ולא ירפה עד שלא יפרט את עמדותיו ביחס לכל סוגיה, ממשבר הדיור ועד מתווה קלינטון. ייתכן שזה היה הראיון הפוליטי האחרון בישראל מסוגת "כדאי שתבוא מוכן, כי לא תתחמק מאף נושא". כשמגיע - מגיע.

לגנץ, כאמור יש פטור מכל הטרדה הזו, והפטור הזה מתרחב בחסות תנועת המרכז הממלכתי - שהפכה את הוויכוח לדבר מגונה, את אי־ההסכמה לאיום על היציבות החברתית, ואת האופציה ש"צד אחד" ינצח חס וחלילה וינהיג את המדינה בהתאם להשקפת עולם שזוכה לרוב - לתרחיש חורבן בית על מלא. עכשיו כולם רוצים אחדות, כי יש מי שדואגים ללבות את האשליה שאחדות בממשלה זו אחדות בעם (זה לא ממש הוכיח את עצמו בסיבוב האחרון, אבל ניחא). אפילו הרמטכ"ל הנבחר כבר התגייס למלחמת המגן על הלכידות החברתית.

בני גנץ נמזג בחדווה לתוך המים הרדודים האלה שבהם שוחה הפוליטיקה הישראלית. בזמן שסלדנו מאנשי דרבוקות שמדברים עם הידיים - אבל לכל הפחות מביעים דעה על משהו - גידלנו שכבת הנהגה ישראלית חדשה, שהיעדר השקפת עולם היא המוטו המוביל שלה. כמה רחוקים הם הימים שבהם יכולנו לנהל סימפוזיונים שלמים על נאום בר־אילן של נתניהו - להצדיק או לכעוס, להאמין או לא להאמין - אבל לפחות היתה שם דעה. הצהרה על כיוון. הצגת חזון שאינו נגמר ב"יהיה טוב" או "נחזור לממלכתיות" או "נאחד את העם", עם כפית או שתיים של "נדאג לביטחון" ו"נעזור לחלשים", והכל בזיגוג של קרמל מסוג "ישראל לפני הכל". 

ושוב איתכם, תרבות ה"סמוך"

בגנצית מדוברת, קוראים לזה "סמכו עלי", וזה בדיוק מה שגנץ מבקש מאיתנו בסיסמת הבחירות שהשיק השבוע: "אחריו". שיהיה ברור ביחסים האלה מי זה מי. הוא מפקד, ואתם החיילים. גדעון סער השושנה, ואתם הקוצים. אתם צריכים ללכת "אחריו" בלי לשאול שאלות (שהרי גם ככה לא תקבלו תשובות), ולסמוך עליו. ככה חזרה אלינו תרבות ה"סמוך" בדלת האחורית - בגרסה מופרזת מקודמותיה.

רה"מ יאיר לפיד. בהשוואה לגנץ, אפילו מפלגת יש עתיד נראית כמו נווה רענן של מחשבה חופשית, צילום: גדעון מרקוביץ'

אז אני מבין שבאקלים הנוכחי בישראל, צריך להיות מבוהל מסמוטריץ', לסלוד מאמסלם, להתחלחל מאבתיסאם מראענה ולפחד מעאידה תומא סלימאן (עם כל אחד ואחת מהם, כנראה, תוכלו לנהל שיחה עמוקה הרבה יותר מאשר עם גנץ). אבל אותי מטרידה פי כמה וכמה הריקנות המתודית של תופעת גנץ, לא רק משום שבדיוק בגלל היעדר ויכוח ונקיטת עמדה, צומחים שוליים קולניים, אלא מפני שהיא מחסלת את הדבר הבסיסי שמכונן את האזרחות הפעילה והמעורבת שלנו: היכולת - כלומר הזכות - לנהל ויכוח על העניינים המשותפים לנו עם אנשים בעלי דעה אוטונומית שמכבדת את זכותכם להשתכנע, ומקדשת את זכותכם גם לא להשתכנע. אצל גנץ, כל מה שמצופה מכם הוא ללכת "אחריו" כי הוא "נכון". לא נעים להודות, אבל לידו אפילו מפלגת המלוהקים של יאיר לפיד נראית כמו נווה רענן של מחשבה חופשית. ואם לא חופשית, אז לפחות מחשבה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...