כביש 232 הוא העורק הראשי של עוטף עזה, זה שב־7 באוקטובר הפך לנתיב מוות אשר הותיר אחריו מראות בלתי נתפסים של קורבנות, שלדי מכוניות והרבה סימני שאלה לגבי העתיד. חזרנו לקיבוצים שלאורכו.
קיבוץ סופה -
"זהו שטח צבאי סגור - אסור לנו לחזור"
השער הראשי של קיבוץ סופה סגור. נכנסנו מהשער האחורי. שממה. אין נפש חיה, רק כמה חיילים בשער. דובר הקיבוץ, איל ברנדייס, מוביל אותנו לפינת ההנצחה לחללי הקיבוץ. "זה פרויקט ההנצחה שלנו, הדבר הכי יפה מכל הדברים בסופה".
איש לא גר בסופה, מלבד אדם אחד שמגיע במהלך השבוע לעבודה. הקהילה מפוצלת בין רמת גן לאופקים. מבחינה תעסוקתית, לנוכח העובדה שהקיבוץ לא שיתופי ושחבריו עבדו במקומות שונים, אין מה שמושך אותם לחזור.
"המחויבות שלנו היא לבית", מסביר ברנדייס. "אין מקומות תעסוקה, כמו משק חי, שמחייבים אנשים לגור פה. המקום הוא שטח צבאי סגור, ואסור לנו לחזור".
הכי קשה היא אי־הוודאות. "הקהילה חזקה מבחינה חברתית, אבל אנשים מפחדים לחזור. במשך שנים מכרו לנו שהכל טוב, ויום אחד התברר שזה לא נכון. השבר מול המדינה הוא כל כך גדול וכל כך חזק. חברים שלנו חטופים, אחרים נרצחו. יהיה קשה מאוד להחזיר לכאן אנשים".
למה?
"כי כשהילדים נוסעים ללמוד במגן, למשל, נתיב הנסיעה של האוטובוס עובר איפה שיש ירי על הצירים. כשיש נפילות ב'שטח פתוח', מדובר ב־30 מ' מהבית שלי. אנשים לא רוצים לגדל את הילדים במקום מוכה טראומה. מבחינה נפשית, חלק מהאנשים עדיין נמצאים ב־7 באוקטובר".
קיבוץ כרם שלום -
"המדינה צריכה לתגמל ולפתח את הקיבוץ הזה"
בכרם שלום, הקיבוץ הכי מרוחק בעוטף, יש מחסומים גם תשעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה. "חשוב שהציבור יידע מה המצב בפועל", אומר יגאל מוסקוביץ', יו"ר המזכירות. "כולנו חיים בתחושה כמו באותו יום מטורף. הולכים לעבודה, אבל המחשבות לא פוסקות - אם ואיך נחזור".
הקהילה חיה כיום באשלים. "זה בית טוב, למרות הצפיפות, אבל מבחינתנו זה מקום ביניים. מבחינת החזרה - יש חששות. בינינו לבין רפיח מפרידים 30 מטרים. יש תוכניות שיציבו פלוגה לפני היישוב, אבל בשטח לא קורה שום דבר".
"כרם שלום הוא לא מקום נוח, אבל יש פה גורם חזק של ציונות - והמדינה צריכה להבין את זה, לתגמל ולפתח את המקום. אני רוצה להיות בגודל של בארי".
עד לשבת ההיא היה כרם שלום היישוב הכי קטן בעוטף - אבל לאחר שבקיבוץ חולית הסמוך נרצחו יותר חברים, הם ירשו בצער רב את התואר. "זאת סטטיסטיקה מצערת, וגם שם צריך עידוד וצמיחה", אומר מוסקוביץ'. "אנחנו רוצים פה יותר אנשים. המדינה צריכה לחזור להתחלה, ליישב ואחרי זה לשבור את הראש מבחינת כסף. לחזור לימי בראשית".
לדבריו, רוב התושבים רוצים לחזור לקיבוץ, אבל המצב הנפשי לא טוב. "אנחנו מאוכזבים מהמדינה. היינו צריכים להתחנן כדי לקבל טיפול בנפש באילת. היה שם בור ענק, אנשים רצו לפרוק ולא היה למי. עכשיו, כשחזרנו לאזור, בנגב, המצב השתפר".
מבחינת תעסוקה - החקלאות ויתר הענפים שעוסקים בהם בקיבוץ, כמו הפאנלים הסולאריים - המצב משתפר. "בנינו תקציב קיבוצי, הגלגלים זזים, קיבלנו גם לא מעט תרומות ואנחנו מכניסים את הכסף לרווחת אנשי הקיבוץ ולטובת אירועי התרבות שלהם", הוא מסכם.
קיבוץ ניר יצחק -
"קבעו שאנחנו יכולים לחזור, אף שיש עוד איומים"
את יגיל אבין, מנהל המשק בניר יצחק, אנחנו מוצאים במשרד בין פגישה לפגישה. העומס רב בגלל הקושי לעבוד במרחק רב מקיבוץ אילות - שם נמצאת הקהילה.
"כעשרה אחוזים מהתושבים נמצאים פה בניר יצחק מדי יום, מתחזקים את המקום ועובדים במוסך ובחקלאות", הוא אומר. "באילות חזרנו לעבודה כמעט מלאה - גם ברפת, גם בלול וגם במטע. בגידולי השדה המצב הרבה יותר גרוע, כל גידולי החורף הלכו. מחזור ההכנסות נפגע. כרגע אנחנו מול מס רכוש בנושא הזה".
השטח עצמו הוא אזור לחימה, מקבץ של קיבוצים הממוקמים ממש מול רפיח. ניר יצחק הוא אחד מהם. רק שבשעה שקיבוץ סופה, למשל, מרחק אווירי של שני קילומטרים, עדיין מוגדר כיישוב מפונה - את ניר יצחק הגדירו כניתן למגורים. אבסורד.
"בפברואר יצא צו אלוף לצרכים צבאיים, והשטח של הקיבוץ הוכרז ככזה שאין מניעה ביטחונית לחזור אליו, אף שיש איומים", מסביר אבין. "הממשלה קיבלה החלטה להוציא את ניר יצחק מרשימת היישובים המפונים, ומייד קבעו לנו תאריך חזרה, 7 ביולי, והפסיקו לנו את מענקי התמיכה.
"בפועל, התותחים יורים, מפוצצים מנהרות, ויש קרבות ואירועים ביטחוניים. בפעולה לחילוץ החטופים היה פה מאוד מורכב". לדבריו, חצי מהמשפחות אומרות שהן יחזרו בקיץ, השאר עדיין לא יודעות. "גם אלה שהחליטו שהם לא חוזרים לא יגידו לך את זה, כי זה לא דגל שאתה מנופף בו בגאווה".
"אנשים תקועים ולא ערוכים. האנשים בלחץ, יש אי־ודאות, זה מאוד מערער. אתה לא יכול לחזור, אבל לא יודע איך תסתדר מחוץ למשק. מנסים לגבש חלופת מגורים, אבל אין תמיכה של מינהלת תקומה. עכשיו אנשים לא יודעים מי יצליח לשאת בשכר דירה ובעלויות".
"קח אותי לדוגמה - אנחנו מאוד רוצים לחזור, אבל הבן שלי לצורך העניין לא מצליח לישון בלילה. אם אני מחזיר אותו לקיבוץ והוא עובר לילה כמו שהיה פה אתמול, אני מחזיר אותו שלוש שנים לאחור מבחינת הטיפול, ואין לנו התמיכה לזה".
ומה עם המדינה?
"המדינה לא אומרת כלום. האריכו לנו את השהות במלונות ל־15 באוגוסט, אבל אני צריך פתרון ל־1 בספטמבר. בינתיים אין לי שום פתרון הגיוני לתחילת שנת הלימודים".
קיבוץ מגן -
"אנחנו היחידים בצד הזה של 232 שחזרנו לעבודה מתפקדת"
בחרנו לסיים את סדרת הכתבות בקיבוץ מגן לא רק משום שתושביו חזרו אליו, לבתים ולשגרה, אלא גם כדי לבחון איך זה קרה. מגן נמצא "במקבץ קיבוצי עוטף רפיח". תהינו אם נפגוש אנשים שאולי מצטערים ששבו הביתה - אבל לא כך הדבר.
דינה ברנשטיין, דוברת מגן, מחכה לנו מול ביתה. אנחנו תופסים אותה באמצע מיקוח עם הגנן על האדמה לשתילה שהוא אמור לספק לה מהכלבו. ואז היא גם שואלת אותו מה לעשות בפסיפלורה שלא מוציאה פרחים. כשנכנסנו הביתה, ברנשטיין הציגה לנו לחם חם שרק יצא מהתנור ואת המחמצת המיוחדת במקרר. שגרה, כבר אמרנו?
"יום אחרי תחילת המלחמה, המפעל שלנו חזר לעבוד", ברנשטיין מסבירה. "בחקלאות זה לקח זמן בגלל הצבא. אחרי שמצב המלחמה אפשר זאת, התקדמנו עוד ועוד, וכיום אנחנו בעבודה מלאה של כל ענפי הקיבוץ. אנחנו היחידים שנמצאים בצד הזה של כביש 232 שחזרו לעבודה מתפקדת".
איך?
"מזל גדול שכיתת הכוננות שלנו הצליחה לבלום את המחבלים, היו פה עשרות מהם. פה לא נשרפו בתים או נפגעו, ולכן היה לאנשים לאן לחזור. גם בכל הסבבים שהיו לפני המלחמה אף פעם לא התפנינו".
"היו אנשים שעזבו לכמה ימים עם הילדים וחזרו. הפעם הזאת היתה פקודה לעזוב - וגם אז היו כאלה שלא רצו. חלקם לא הבינו שהפעם זה שונה ממקרים קודמים".
הקהילה עברה להתגורר במלון בים המלח יחד עם מפונים נוספים מהעוטף. הם שהו שם חמישה חודשים ארוכים. "השתגעתי, לא הייתי מסוגלת להיות שם עוד. זה סוף העולם ואתה תקוע שם, וזה לא מעודד אותך בהתאוששות.
"בהתחלה באנו לבקר לכמה שעות. זה תהליך שלם של חזרה. הדשא היה בגובה מטר, ואז החלטנו לבוא לסוף שבוע. כל אחד מצא לעצמו את הנוסחה. המטרה היתה לראות שבטוח להיות פה לפחות בתחושה".
"יש כאן המון רעש ופעילות ברפיח ובחאן יונס, שחלק מהאנשים לא מסוגלים לחיות איתם. אלה בעיקר האנשים שהחליטו לא לחזור. הבחירה לחזור הביתה היא הרע במיעוטו. היה בלתי אפשרי להמשיך להיות במלון".
"החיים שלנו פה, הבית שלנו כאן, וגם התחביבים. מקומות העבודה שלנו פה, וחזרנו גם כדי להתפרנס ולעבוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו