התוצאה לא ממש הפתיעה. תמיהות גדולות שהניחו השופטים על השולחן בשעת הדיון ביחס להצהרות דרעי על "פרישה מהחיים הפוליטיים" במערכה הראשונה, הובילו לאקדח התוצאה שירה במערכה השלישית.
הימנעות השופטים מהכרעה, לפחות לעת הזו, בפסילת חוק היסוד שהכשיר וסלל את הדרך למינוי דרעי הייתה גם צפויה, גם נבונה. בית המשפט כבר הבהיר בעבר, ויותר מפעם אחת, שפסילת חוק יסוד היא נשק בלתי קונבנציונלי, שיש לעשות בו שימוש רק באין ברירה אחרת. זה לא המקרה הנוכחי, שבה ניתן היה להגיע לתוצאה גם בדרכים אחרות.
הדבר המעניין ב-140 עמודי פסק הדין אינו אפוא התוצאה, אלא ההנמקה ולא פחות ממנה הרוב המוצק שבה נתקבלה ההחלטה, כמעט פה אחד. עשרת שופטי הערכאה העליונה, עמדו כחומה בצורה אל מול מטר הבליסטראות שהוטח בהם בימים האחרונים. גם האיומים על "ביטול עילת הסבירות" לא השפיעו.
בשונה מטענות רווחות שנשמעו לאחר פרסום פסק הדין, בית המשפט לא הכריע נגד מאות אלפי מצביעי ש"ס אלא בעד שלטון החוק. משמעותו של זה היא שגם עשרה מיליון אנשים אינם מעל לחוק, ויש עקרונות יסוד דמוקרטיים שאין בכוחם לשנות. הוויכוח אינו מתמקד אפוא בשאלות מספריות, של רוב ומיעוט, אלא בסוגיות יסוד דמוקרטיות של גבולות כוחו של הרוב ותפקידו של בית המשפט בחברה דמוקרטית.
בהקשר זה, ובשונה מההכרה בגבולות כוחו של הרוב, סוגיית הסבירות אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, בשל עמימותו של "מבחן הסבירות" וגבולותיו. בסופו של יום אלה אינם נקבעים בחוק, בלשון ברורה. "סבירות" – וכמוה "סף מבחן הסבירות", עוד מונח עמום) - אינה מבוססת על עובדות מוצקות, שניתן לאמתן באופן מדעי. היא נקבעת לפי מבחן אובייקטיבי-נורמטיבי, של ה"ראוי" ולאו דווקא של ה"מצוי". בית המשפט - הוא ולא אחר - מציב את גבולות ה"סביר" וה"לא סביר", ולאור קביעתו-שלו נבחן המעשה הספציפי.
עמדת ששת השופטים, שחשבו כי מינוי דרעי אינו נכלל בתוך "מתחם הסבירות" (ולפי חלק מהם הוא אף "חורג ממנו באופן קיצוני", שוב מונח-מבחן עמום למדי), מלמדת שאמות המידה שלהם ביחס לתנאי כשירותו של אדם לכהן בכהונת שר שונות מאוד מאלה של מאות אלפי מצביעי ש"ס ורוב הפוליטיקאים החברים בכנסת ישראל שתמכו במינוי.
ארבעה שופטים ביססו את הכרעתם על דבריו של דרעי עצמו, במסגרת הדיון בהרשעתו בעקבות הסדר הטיעון, שבמסגרתם הצהיר כי "יפרוש מהחיים הפוליטיים". בית המשפט הבהיר שאפילו בעולם כה ציני כמו הפוליטיקה הישראלית, "לא הכל הולך". הצהרה מעין זו, הבהיר, אינה יכולה להיות מלווה בקריצה שובבנית ולהתפרש על ידי אומרה כפרישה למשך חמש דקות או יממה (שבסיומה כבר הודיע דרעי קבל עם ועדה ש"אינו הולך לשום מקום" ויתמודד בבחירות), אלא כהודאה כנה בכך שלא ישוב למגרש הפוליטי. לפיכך, קבע בית המשפט, דרעי 'מושתק' כיום מלפרש את ההצהרה שעמדה ביסוד הסדר הטיעון והעונש שנגזר עליו בעקבותיו באופן אחר.
דעת המיעוט
שופט המיעוט אלרון היה היחיד מבין חברי ההרכב שהניף דגל עקרוני המבקש להציב גבולות אחרים לחלוטין להתערבות של בית המשפט. נאמן לשיטתו משכבר הימים, הוא מעדיף, גם אם תוך הבעת אי נחת, להותיר את סוגיית כשירותו של דרעי ל"משפט הציבור", הבחירות, ולא ל"משפט הציבורי" על עילת הסבירות שבו. אכן, הישארותו במיעוט מזהיר מלמדת כי בהקשר הנוכחי, על נסיבותיו הספציפיות, דעה זו אינה רווחת אפילו בקרב שופטים שנוטים לזהותם כשמרנים מופלגים.
אכן, אפילו שופט המיעוט לא קבע באופן סופי ומוחלט שמינוי דרעי חלק ויכול לעמוד לצמיתות, אלא בחר לתת לו אורכה כדי לשכנע את יו"ר ועדת הבחירות שלא דבק קלון במעשיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו