הנאום שלא ננאם: נתניהו שותק מול ההסכם הגרוע ביותר

בחודש מארס 2015, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נאם בפני שני בתי הקונגרס האמריקני בוושינגטון. המשא ומתן בין הממשל של ברק אובמה לבין שלטון האייתוללות על הסכם הגרעין היה בעיצומו, וארבעה חודשים לאחר מכן נחתם ההסכם הידוע לשמצה. כדי להשפיע על הקטסטרופה המתהווה, נתניהו יצא נגד נשיא ארה"ב בפני כל המחוקקים האמריקנים. הביקורת עצמה היתה מוצדקת, אך לא כך עצם הנאום על הגבעה, שהתפרש כיריקה בפרצוף הנשיא. והנה - השבוע, אל מול הסכם גרוע יותר מהסכם אובמה, בנימין נתניהו לא מצא אפילו מילת ביקורת אחת באמתחתו.

במסיבת העיתונאים שניהל ביום שני חסרו כל המרכיבים שהדגיש בקפיטול ב־2015. לא קריאה לנשיא "להתייצב יחד כדי לעצור את מסע הכיבוש, השיעבוד והטרור של איראן"; לא הסבר לגבי טבע המשטר האיראני, שבגללו הוא אף פעם לא יעמוד בהתחייבויות; לא אזהרה מפני הוויתורים המסוכנים בהסכם; וגם לא ביקורת על כך שהטילים הבליסטיים הם לא חלק מההסכם, כפי שהזהיר אז.

נתניהו גם לא ביקר השבוע את ההנחה הילדותית של הממשל, שלפיה האיראנים יהפכו לילדים טובים כשיוסרו מעליהם הסנקציות - בניגוד לדברים הנוקבים שאמר ב־2015. חסר במיוחד המסר שהדהד אז בוושינגטון, שלפיו "לפני הסרת ההגבלות הללו, על העולם לתבוע מאיראן... להפסיק את תוקפנותה נגד שכנותיה במזרח התיכון... להפסיק לתמוך בטרור ברחבי העולם, ולהפסיק לאיים בהשמדת המדינה שלי, ישראל".

כשנשאל השבוע למה הוא לא יוצא נגד המהלך, נתניהו התפתל וטען שעדיין לא ידוע מהם מרכיבי ההסכם המתגבש. אבל אז, בפני המחוקקים בקפיטול, הוא הסביר שאף שהעסקה הסופית עדיין לא נחתמה - מה שכבר ידוע חמור מאוד, ו"איננו זקוקים לסוכנויות מודיעין ולמידע חשאי כדי לדעת זאת".

לא מאוחר לצאת מהשיתוק

ספק אם יש מקום להאשים את ראש הממשלה בכך שלא צפה את המהפך המופרע של הנשיא. פניית הפרסה והקריסה של טראמפ עוד יירשמו כטרלול ייחודי בדברי ימי העולם. קשה היה לצפות שידיד ושותף לקרב יתחיל פתאום להלל את האויב ולשבח את שאר הדיקטטורים הרצחניים והמושחתים מהסביבה, בעודו משפיל שיטתית את ישראל ואת העומד בראשה. אבל השיתוק והאלם השבוע הם המשך לשיתוק של ירושלים מול שורה של מהלכים מסוכנים מצד הבית הלבן בחודשים האחרונים.

זה בא לידי ביטוי בקבלת תוכנית 20 הנקודות ההזויה בעזה; בשיתוף הפעולה עם בלוף שיחות השלום מול לבנון, מבלי להתנות התקדמות בריסוק חיזבאללה; בשתיקה מול האימפריאליזם הטורקי בסוריה והפקרת הכורדים, לצד בליעת הלשון מול מעשי הטבח של הג'יהאדיסט ג'ולאני; וכך גם בשתיקה מול הבחישה הקטארית המרעילה, שממשיכה להוביל מסע עולמי נגדנו גם אחרי ההתנצלות המבישה של נתניהו בוושינגטון. כבר תקופה ישראל שותקת ומשתפת פעולה עם חזונות שווא הרסניים של הבית הלבן, שמונעים מאינטרסים אישיים מושחתים.

לכל אלו יש מחיר חמור, ארוך טווח, כפי שברור לכולם עכשיו. בהיפוך - הדוגמה של נשיא מצרים א־סיסי, שצפצף על דונלד טראמפ ואפילו סירב להגיע לבית הלבן ובתמורה מחובק ומהולל עכשיו בפומבי, ממחישה מהי הדרך הנכונה לזכות בהערכה של נשיא ארה"ב.

אבל הפגיעה קיצונית בהרבה, כי העובדה שהביקורת של ישראל הרשמית לא נשמעת ברמה גורמת לנו נזקים הולכים ומחמירים. קודם כל - מול הנשיא עצמו, שמרשה לעצמו לבקר, לזלזל ולהשפיל במלל בריוני הולך וגובר. אבל מעבר לכך, מתחולל נזק ארוך טווח מול כל גורמי ההשפעה הגלובליים. אמנם כמה אנשי ציבור אמריקנים אמיצים כבר עקפו את ישראל והביעו ביקורת נוקבת, אבל עבור רוב מי שחשים אי־נוחות מהתפנית המבישה של טראמפ, האלם הישראלי משתק במיוחד. כי ישראל של נתניהו אפילו לא מנהלת קמפיין שמביע ביקורת באמצעי התקשורת בארה"ב. היא נמנעת מהתוויית דרך, מהעמדת משענת רעיונית ומוסרית למי שרוצים להעביר ביקורת על הממשל ולהרתיע אותו מהמשך מסע הטירוף. המחאה הישראלית והלובי בוושינגטון גם חסרים במיוחד, מכיוון שרק כך יוכלו טראמפ ואנשיו לעכל שנשקפת להם סכנה פוליטית דווקא מהכיוון ההפוך - מרמיסת ישראל.

אבל עדיין לא מאוחר מדי. ממשלת ישראל צריכה להתייצב בגלוי ובנחרצות. בכבוד, אבל ללא היסוס. להצביע על הטעות הפטאלית, להזהיר את הממשל בפומבי ולקרא לו לחזור בו. היא מחויבת להפגין עוצמה ואומץ, גם במחיר איומים, סנקציות ועימות גלוי. כמו מנחם בגין ב־1982, שהבהיר לנשיא רייגן שאנחנו לא רפובליקת בננות והברכיים שלנו לא רועדות, שנגן על ביטחוננו גם בלבנון, בעזה ומול איראן, ושאף הסכם כזב שחתם הממשל האמריקני לא יעמוד בדרכנו. ובד בבד, להטעים שהעם היהודי ומדינת ישראל התקיימו ויתקיימו הרבה לפני והרבה אחרי דונלד טראמפ ומלחכי הפנכה שלו.

שבירה מתוך אחדות

החדשות הטובות הן שבניגוד לגמגום הממשלתי - הציבור הישראלי כמעט מקצה עד קצה, כולל אמצעי התקשורת ובעלי הדעה, הפגין השבוע אחדות דעים נדירה. אחדות לגבי האיוולת והסכנה שבהתנהלות האמריקנית, אחדות בנוגע לכורח להתייצב מול טראמפ ללא מצמוץ. מדובר בקונצנזוס שקשה לזכור כמוהו זה עשרות שנים, שספק אם היה כמוהו אפילו בתש"ח, כשדוד בן־גוריון התמודד עם האיום האמריקני שלא נעז להכריז על הקמת המדינה.

הקונצנזוס הזה מתחבר לתמימות דעים נרחבת ששוררת בנושאים רבים אחרים מאז 7 באוקטובר. האירוע הטראומטי המכונן גרם לתזוזת יסוד בהשקפות של עיקר היושבים בציון, כמו גם בנכונות המנטלית להתייצב בפני הסכנה. רובנו מבינים היום, בניגוד לעבר, שאסור להדחיק ולהתמכר לשקט זמני. שאסור לצייר לעצמנו תמונת עולם ורדרדה. שחייבים להקדים את פני הרעה, לנטרל את האויבים מבעוד מועד ולהפגין יוזמה ואומץ. פעם קראו לגישה הזו "ימנית", ולכן נפתלי בנט ויאיר לפיד מנסים להגיע היום לקהל של "הימין", בעוד גדי איזנקוט מנסה לטשטש את העובדה שלפחות בעבר, הוא תמך בהקמת מדינה פלסטינית.

אבל אף שמחלוקות העבר היטשטשו מאוד, המערכת הפוליטית ממולכדת בין שני מחנות מורעלים: "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". מדובר בשני הצדדים שמתיימרים להנהיג אותנו מתוך קואליציות המתבססות על גורמים לא־ציוניים - על משתמטים וסרבנים, ערבים וחרדים. הם יעשו הכל, פרט לשיתוף פעולה ציוני שישקף את עמדות רוב הישראלים.

דווקא הפרדוקס הזה ממחיש את הצורך בהקמת מפלגה שחסרה כל כך. כזו שתייצג את ההשקפות שפעם כונו "ימין", אבל שתהיה ממלכתית ותסרב להשתתף בקואליציה הנשענת על אנטי־ציונים, מטיבי ועבאס ועד גפני וגולדקנופף. רק מפלגה שכזו תשבור את גושי ההבל הנוכחיים, ותביא לידי ביטוי את כל מה שמשותף לנו - בין היתר את הקונצנזוס נגד תעתועיו של דונלד טראמפ.