"אין לזה משמעות?": הוויכוח על התקיפה באיראן מתפוצץ בזירה הציבורית

"אנחנו מתנהלים כאילו העובדה שהמטוסים שלנו טסו לאיראן והפציצו שלוש מטרות יש לה משמעות - אין שום משמעות". את הדברים האלה אמר חוקר בכיר ב־INSS. שמו עפר שלח. "טראמפ סיים את המלחמה נגד איראן מבחינתו", הוסיף וקבע בראיון ברדיו 103, "הדבר היחיד שהוא רוצה זה לסיים את הסיפור הזה בהסכם עם האיראנים".

אפשר להמשיך ולהגיד שטראמפ רק רוצה לסיים את העסק בהסכם, אבל נדמה לי שמשלשום בלילה כבר לא כזה בטוח שהוא "סיים את המלחמה מבחינתו". נו, מילא. עוד תחזית, עוד "הערכה מושכלת" מתוצרת מומחי הביטחון שלנו, שהופרחה בבוקר והופרכה בלילה. לזה התרגלנו.

אבל שימו לב למה שקורה במשפט הראשון: לדעת עפר שלח, אין משמעות לזה שהמטוסים שלנו "טסו לאיראן והפציצו שלוש מטרות". אולי חלקנו צריכים לקרוא פעם נוספת, כדי לתפוס את הפרדוקס הלוגי. משפט אחד על "אין משמעות" סותר במהותו את המשמעות שלו עצמו. שכן זו בדיוק המשמעות: עצם העובדה שאנחנו טסים בשמי איראן כדי להפציץ שלוש מטרות.

כדי להבין את זה, צריך לשאול ביושר - וגם לענות בהגינות - על השאלה הבאה: איך הגענו בכלל למציאות שבה "המטוסים שלנו טסו לאיראן והפציצו שלוש מטרות" ביום שלישי, כדי שביום רביעי חוקר בכיר ב־INSS יוכל לעלות לרדיו ולהסביר ש"אין לזה משמעות". האם אתם מבינים את גודל האירוניה?

שכחו מה זה להיות מפוחדים

הדברים של עפר שלח משתלבים בקונצרט הנהדר שנקרא "לא השגנו כלום", או "מה עשינו בזה", או "מה הרגל המסיימת", או כמו שנפתלי בנט אומר, "נתניהו לא מצליח לנצח באף חזית". שאלתי פה לפני כמה שבועות למה כל כך דחוף לבנט, ללפיד, לאיזנקוט, לליברמן ולשאר מנהיגי האופוזיציה לרוץ ולספר לעולם שישראל לא השיגה כלום, ושלמרות ההצלחות הטקטיות, אין לא ניצחון, וודאי שלא מוחלט.

העובדה שהם בקמפיין לא יכולה להצדיק מצב שבו שני ראשי ממשלה, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר נחלצים להעניק ניצחון מורלי לאויב. לא רק שהם משרתים את הלוחמה הפסיכולוגית של איראן, חמאס וחיזבאללה, הם גם פוגעים ביודעין בקשרים האסטרטגיים של ישראל עם בעלות בריתה. כי מי ירצה להמשיך ולשתף פעולה עם מדינה ש"לא יודעת לנצח"?

ומעל לכל, הם שבים ומספרים ללוחמים, למפקדים ולמשפחותיהם, שהם בעצם מפסידים. שהם נשלחים למלחמה לשווא, רק לצורך הישרדות פוליטית, או כבשר תותחים במלחמה חסרת תוחלת שמוביליה ממילא לא יודעים לנצח. נפתלי בנט, שהקמפיין שלו מושתת על חנופה דביקה ללוחמים ועל ניצול ציני של סימבוליקה צבאית, עוסק בליבוי משבר אמון חריף בין הדרג המדיני לבין הצבא, ולא יעזור כמה "על האש" מבוים הוא יעשה מחוץ לבסיסים, וכמה לובשי מדים הוא יצלם לסרטוני התעמולה שלו (ואיפה, אגב, ועדת הבחירות המרכזית באירוע הזה?). זה לא רק ניצול מחפיר של הצבא לקמפיין פוליטי; זה לטפטף באופן שיטתי עילות פסיכולוגיות לאי־ציות.

אבל מעל לכל, מרחפת הבנאליות של צרות האופקים שכל כך מאפיינת את מובילי גוש השינוי - מבנט ועד איזנקוט, ואת מרביתה של האליטה הביטחונית בישראל ושל שופרותיה בתקשורת, מישראל זיו ועד עפר שלח. אף אחד מהם לא העלה על בדל דעתו את המציאות הביטחונית השוררת כיום. המצב הזה, שהם מציגים כ"תבוסה" או "ההפך מניצחון" או "דשדוש", לא היה ברפרטואר המחשבות הכי נועזות שלהם. זה לא באופק האירועים שלהם. תעברו על הראיונות איתם, על הפרשנויות שלהם, על כל מה שהם אמרו במהלך המלחמה.

כולם, אבל כולם, דחפו לסיום מהיר ככל האפשר של האירוע. לחתוך הפסדים כמה שיותר מהר. לתת לחמאס מה שהוא רוצה ובתנאים שהוא דורש. לא צריך ציר פילדלפי. לא צריך רפיח. לא צריך ליטני. לא צריך בופור. אי אפשר לנצח רעיון. איפה הרגל המדינית. תעצרו עכשיו.

אבל הממשלה והקבינט - שחלק גדול מהם כינו "קבינט המוות" ו"קואליציית המשתמטים" - המשיכו. עד סינוואר. עד הקו הצהוב שמותיר 60 אחוז משטחי הרצועה בשליטה ישראלית מלאה. עד נסראללה והדאחייה, כשכל מרחב דרום לבנון בשליטת צה"ל. עד איראן. עד בושהר. עד מדעני הגרעין. עד מפקדי משמרות המהפכה. עד חמינאי עצמו. עד אוטוסטרדה אווירית בשמי טהרן. עד למציאות שבה המטוסים שלנו יכולים "לטוס לאיראן ולהפציץ שלוש מטרות", בלי שזה ישנה בהרבה את לוח השידורים. עד ליום שבו פרשנים ביטחוניים ומועמדים לראשות ממשלה יוכלו להסתכל על כל זה, למשוך כתפיים, לצקצק בזלזול מהול בעלבון על כך שהם לא היו חלק מזה, "נו. אז מה?"

כי תודעת ניצחון, מוחלט - ועוד איך מוחלט - היא כמו תודעת קיפוח. שתיהן עניין של תפיסה יחסית. ובשביל להבין את המהפך שהתחולל פה, צריך להיזכר לא רק באיך שכל גיבורי האופוזיציה והתקשורת דחפו לקיפול מהיר של האירוע, אלא גם בתחושת האימה הקיומית ששררה פה בחודשים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר.

ובעיקר צריך להזכיר את שלל "תרחישי הייחוס" האפוקליפטיים, שבהם איימו עלינו אם רק נעז. אם רק נתמרן קרקעית בעזה. אם רק נשתלט על פילדלפי. אם רק ניכנס לרפיח. צה"ל לא ערוך. צה"ל לא מוכן. צה"ל לא יודע. צה"ל יתרסק. ואם רק נחצה את הגדר הצפונית ונתקוף בלבנון. חיזבאללה זה לא חמאס. אלפי טילים מדויקים יוטחו על ראשינו. נהיה שבועות ארוכים במקלטים. הם יפגעו בתשתיות אנרגיה, מים ותקשורת. תיערכו לתקופה ממושכת בלי חשמל ואינטרנט. ואם רק נעז - אם רק נעז - לעשות צעד פזיז מול איראן. משמרות המהפכה זה לא צחוק. עשרות אלפי טילים יחריבו את מרכזי הערים. אלפים - אם לא עשרות אלפים - ישלמו בחייהם. רבבות ייוותרו ללא קורת גג.

לא נשארו מספיק כובעים

לא. אני לא מזלזל במציאות הקשה, הארורה, בצפון הארץ. ולא במחיר המדיני שישראל משלמת על הניצחון המוחלט שלה. אבל דבר אחד ברור כיום: תם עידן האיום הקיומי על מדינת ישראל. בזכות אסטרטגיה צבאית ומדינית החלטית ונחושה, התהפכה הקערה. כל מה שאיימו עלינו - קרה לאויבים שלנו. עזה בחורבנה. דרום לבנון בהריסותיה. השלטון באיראן במלחמת הישרדות.

ואנחנו? יכולים לטוס ולהפציץ "שלוש מטרות", לחזור הביתה ולשמוע ברדיו בפקקים, בדרך להופעות של אייל גולן ואביב גפן, איך מומחה ביטחון או ראש ממשלה לשעבר מסבירים ש"הקונספציה של הממשלה קרסה", ש"איראן יוצאת מחוזקת אסטרטגית מהסיבוב הזה", "שאנחנו מפסידים בכל החזיתות" ושלכל מה שחיל האוויר עשה בשמי טהרן "אין משמעות".

ה"אין משמעות" הזה, גבירותיי ורבותיי, הוא הניצחון המוחלט. אבל לא נשארו להם מספיק כובעים לאכול. וגם השיניים לא מה שהיו.