שקט בלי ביטחון: מזל שנתניהו "אדם קשה מאוד"

אין באמת דרך נחמדה לומר זאת, אבל אם יורשה לי רק הפעם, להשתמש בסגנון הפיוטי של טראמפ, הרי שלנשיא האמריקני שטורף מחדש את הקלפים באזור אין "שום פאקינג שיקול דעת" או הבנה אמיתית מה הוא עשה השבוע בלבנון לבעלת הברית הכי נאמנה שלו, ישראל.

הנוסחה שטראמפ מנסה להחזיר אותנו אליה מכונה "שקט ייענה בשקט", ופעם נחשבה לפסגת החוכמה המדינית. אבל אחרי 7 באוקטובר ברור שהיא זו שעמדה ביסוד ליקוי המאורות שהביא עלינו את הטבח, וזאת עוד לפני המחדל המודיעיני והעיוורון המדיני. זו היתה משוואה שרק בדיעבד, אחרי הקטסטרופה, הבינו כמעט כל אבותיה (כולל נתניהו) עד כמה היתה אסונית, מכיוון שערבבה שני מושגים שונים בתכלית: שקט וביטחון. השקט עיוור אותנו. התמכרנו אליו כמו לסם. הוא אפשר לאויבינו, חיזבאללה וחמאס, להתעצם, ולבנות ללא התערבות ממשית מצידנו שתי מפלצות טרור.

עזה בדרום וביירות ודרום לבנון בצפון הפכו בחסות ה"שקט ייענה בשקט" למטרופוליני הטרור הגדולים בעולם. ואנו שילמנו על שנות השלווה בריבית דמים: טבח בדרום, יותר מ־2,000 חיילים ואזרחים הרוגים, מלחמה מתמשכת, ופינוי חסר תקדים, בהיקפו ובמשכו, של תושבי הצפון שחייהם שובשו לחלוטין. זה חלילה מה שעלול לקרות לנו שוב בהמשך אם נציית לקפריזות הנשיאותיות מוושינגטון, שמתאפיינות עתה במצבי רוח משתנים ובדחפים פתאומיים.

ה"שקט ייענה בשקט" דרדר את ישראל לפסיביות, ובפועל שיתק וסירס אותה. אל השקט הזה - שנוהל באמצעות מבצעים צבאיים שאף פעם לא באמת הסתיימו ובאמצעות מזוודות כסף קטאריות בבחינת "הכסף יענה על הכל" – טראמפ רוצה שנשוב כעת. הוא עתיד לגלות, כמונו, שכסף לא יענה על הכל; שכאשר מדובר באסלאם קיצוני, שיעי או סוני, תוכניות שיקום ופיתויים כלכליים אינם המפתח לשקט. טראמפ צועד עתה בעיניים עצומות לרווחה אל אותו הבור שישראל כבר נפלה אליו, משוכנע שלכל בעיה יש עסקה שרק מחכה להיחתם, ובלבד שיומצאו עבורה התמריצים הנכונים.

אמנזיה ודיסאוריינטציה

הוא מסרב להפנים שבמזרח התיכון לא הכל ביזנס; שתוכניות ההשמדה שהכינו עבורנו איראן וגרורותיה כאן, חזקות יותר מכל היגיון עסקי, ושאת הדנ"א של האייתוללות אי אפשר לשנות במזומן. הוא אובססיבי לנוסחה החדשה־ישנה, עד כדי איום בפיטורים על בכירים בממשלו, שמזהירים אותו כי איראן פשוט קונה אצלו זמן, בדיוק כפי שחמאס וחיזבאללה קנו זמן אצלנו, באמצעות הסכמים שנחתמו על הקרח, כדי להתעצם מחדש לקראת הסבב הבא.

האבסורד הוא שכאשר טראמפ מגדיר את נתניהו כ"אדם קשה מאוד", הרל"בים על סטרואידים אצלנו מייד ממסגרים זאת כ"תורת אמת" מתוך שמחה לאיד. ממוחם נמחקה כליל האפשרות שטוב שיש מנהיג חזק על ההגה, שמוכיח כי כשמדובר בביטחון המדינה – ישראל אינה קולוניה והוא אינו שפוט של טראמפ, כפי שהם עצמם טענו רק אתמול. צריך עכשיו להתפלל למען ביטחון כולנו שנתניהו ימשיך להיות "קשה מאוד", גם אם משמעות הדבר עימות חזיתי עם אותו הבית הלבן והדוב האמריקני, שאתמול חיבק והיום חונק.

זה, אגב, נכון לא רק ביטחונית אלא גם מוסרית, רובד שהנשיא האמריקני, שהבטיח לעם האיראני ש"העזרה בדרך", רמס ברגל גסה. טראמפ הרי הגיע עתה להבנות עם מנהיגות איראנית שאחראית למעשי טבח ורצח נוראים של רבבות מאזרחיה, להשלכת רבבות נוספים לכלא ואף לעיוורון מכוון של אלפי צעירים איראנים בירי לעיניהם.

הוא מעניק לגיטימציה לשלטון שאחראי לאחד מפשעי הזוועה ההמוניים והנוראים ביותר נגד האנושות בדורנו, ושדבק במטרה של השמדת ישראל - פרט שולי כנראה כשמנסים לסגור דיל מהיר. ואולי אין להתפלא שכך נוהג בנו מי שמגדיר את ארדואן כ"חבר טוב מאוד" שלו, למרות שהחבר מאיים בהשמדת ישראל; נשיא אמריקני שרק השבוע הפגין מופת של דיסאוריינטציה מדינית קשה בשילוב אמנזיה כש"שכח" כי רק לאחרונה ביקש להחליף את השלטון באיראן, והציע שאנשי דאעש הסורים יחליפו את ישראל בטיפול בחיזבאללה־לבנון.

רגל מסיימת צבאית

עוד לפני שטראמפ בישר לעולם על ההסכם לכאורה, ועוד לפני שהחל הלחץ האמריקני לצמצום הנוכחות בלבנון - בעוד צה"ל הופך כפרי טרור בלבנון לאדמה חרושה - כבר התארגנה מקהלת "אין לנו מה לחפש שם". זה אהוד אולמרט, החתום על החלטה 1701 האומללה, שאפשרה לאיראן ולחיזבאללה (במשמרת שלו ובאלה של נתניהו) לנצל לרעה את השקט ולהתעצם באין מפריע. וזה אהוד ברק שאינו מתחרט שהוציא את צה"ל מלבנון בשנת 2000 ועכשיו מגדיר את הנעשה בלבנון כ"עלוב". וזה יאיר גולן הסבור ש"אין לנו מה לחפש בשדה הצבאי בלבנון", ועיתון "הארץ" שמפיח מחדש חיים בתנועת "ארבע אימהות" שהובילה לנסיגה החד־צדדית לפני 26 שנה.

אז נכון שגם נתניהו כשל שנים ב"שב ואל תעשה" מול התעצמות חיזבאללה, אבל הוא לפחות מפנים ומתקן עכשיו שגיאות, בעוד ש"מקהלת אין לנו מה לחפש שם" רואה כהישג את שנות השקט המדומה שאפשר לחיזבאללה להפוך למפלצת טרור, והוביל לשנתיים וחצי מסויטות עבור תושבי הצפון.

העיתונאי חגי הוברמן (בטור מצוין ב"מצב הרוח") תיאר בשבוע שעבר אותה אשליה כ"אשליית הרגל המדינית". ואכן, מבצעי ליטני ושלום הגליל, כמו גם מלחמת לבנון השנייה, הסתיימו כולם ב"רגל מדינית" שבורה, ובהסכמים והחלטות שלא היו שווים את הנייר שעליו נכתבו. הבעיה מעולם לא היתה היעדר רגל מדינית מסיימת, אלא היעדר רגל צבאית מסיימת, ומלחמות שהסתיימו באשליה ששקט ייענה בשקט.

מקהלת "אין לנו מה לחפש שם" מציעה לנו עתה להתעלם מכך, ולשכוח שכל ואקום שישראל השאירה מאחוריה - מאוסלו, דרך לבנון, ועד עזה וצפון השומרון - התמלא במהירות בבטון, בטילים ובמנהרות.

נתניהו וממשלתו מבינים כיום טוב יותר שאסור לעשות עסקים עם השקט, גם במחיר עימות עם וושינגטון, אלא אם כן השקט הוא תוצר לוואי של הכרעה צבאית ברורה, שמביאה ביטחון. התפיסה שרואה בכל הסכם תעודת ביטוח קרסה ב־7 באוקטובר. העובדה שטראמפ, נשיא שהיטיב עימנו, הוא שעומד כעת מאחורי התעתוע הזה - אסור שתכשיר חזרה לעידן שבו השקט הופך למטרה, במקום שהיעד יהיה ביטחון.