משנאה לאהובי הקהל: "מישל" חשף את המחאה האמיתית באירופה

בין מופעי הפופ, להבות האש והתלבושות הססגוניות: האירוויזיון השנה טמן בחובו סיפור פוליטי מעניין הרבה יותר מכל נאמבר קליט.

נועם בתן: "שמח להיות סוף סוף בבית"

ישראל סיימה במקום השני בזכות הצבעת הציבור האירופי - למרות חודשים ארוכים של לחץ ציבורי, הפגנות, מחאות וקריאות להחרמתה בעקבות המלחמות בעזה ובאיראן מאז טבח שבעה באוקטובר.

תוצאה מפתיעה

וזו הייתה תוצאה מפתיעה. בחודשים שקדמו לתחרות נערכו הפגנות אלימות בבירות אירופה, אמנים ורשויות שידור קראו להדחת ישראל - והאווירה התקשורתית באירופה הייתה לעיתים עוינת במיוחד. כמו כן, אומצו שינויים תקנוניים בניסיון לצמצם את השפעת הציבור הרחב, זו שבשלוש השנים האחרונות נטתה להעניק לישראל תמיכה רחבה יותר מהשופטים. ובכל זאת, ברגע האמת, מיליוני צופים ברחבי אירופה העניקו לשיר הישראלי ניקוד גבוה במיוחד.

חייבים להיזהר ממסקנות מרחיקות לכת. האירוויזיון הוא לא משאל עם פוליטי ותוצאותיו אינן משנות מדיניות חוץ או יחסים בינלאומיים. חלק גדול מהמצביעים כנראה פשוט אהב את "מישל" - את הביצוע או את הדרמה סביב ההופעה הישראלית. אבל קשה להתעלם מהעובדה שהתמיכה הציבורית האירופית בישראל הייתה חזקה בהרבה מהתמיכה שישראל זכתה לה מהממסד התרבותי והתקשורתי באירופה.

הפער הזה הוא אולי הסיפור האמיתי של אירוויזיון 2026. מאז מגפת הקורונה הולכת ומתרחבת באירופה תחושת ניכור בין הציבור הרחב לבין האליטות הפוליטיות הלאומיות והכלל-יבשתיות, האקדמיות והתרבותיות. עבור רבים, השיח הציבורי האירופי הפך אחיד, ליברלי מידי, מטיף ולעיתים גם מתנשא.

סוגיות כמו הגירה, זהות לאומית, פוליטיקת מגדר או המלחמות בעזה ובאיראן מוצגות לא פעם כאילו קיימת לגביהן עמדה מוסרית אחת בלבד. מי שסוטה ממנה מסתכן בהוקעה ציבורית מהמרחב האירופי.

על הרקע הזה, ההצבעה לישראל קיבלה משמעות רחבה יותר מסתם תחרות מוזיקה. לא בהכרח משום שמיליוני אירופים הפכו לפתע לתומכי ממשלת נתניהו, הם לא, אלא מפני שעבור חלקם זו הייתה דרך פשוטה לבטא התנגדות לאווירה הציבורית שנכפית עליהם לדעתם "מלמעלה". במובן הזה, ייתכן שההצבעה לישראל הייתה פחות הצבעת אהדה לישראל ויותר הצבעת מחאה כנגד הכוחות הליברליים ביבשת.

תרבות הביטול

מחאה נגד תרבות הביטול. מחאה נגד ההגירה והשינויים הדמוגרפיים ביבשת. מחאה נגד הניסיון להפוך אירוע תרבותי למבחן פוליטי. מחאה נגד התחושה שמותר להשמיע רק עמדה אחת.

אסור לישראל לפרש את התוצאה כהוכחה לכך שאירופה "איתנו". מדינות אירופה ממשיכות לבקר את ישראל בחריפות, והפערים המדיניים נותרו עמוקים. אך התוצאה כן מלמדת שמתחת לשיח הפוליטי הרשמי קיימת באירופה שכבה רחבה של אזרחים שחושבת אחרת מכפי שנדמה לעיתים ברשתות החברתיות, באקדמיה או בתקשורת.

בסופו של דבר, האירוויזיון לא ישנה את המציאות במזרח התיכון. אבל הוא כן סיפק הצצה נדירה למתח הגובר בתוך יבשת אירופה עצמה. בין הציבור הרחב לבין האליטות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות והאקדמיות. בין התרבות הפופולרית לבין השיח הרשמי. ובאופן אירוני למדי, דווקא תחרות מוסיקה בינונית הפכה לרגע של מרד פוליטי אירופי.

הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי - JPPI, ופרופסור ללימודים אירופיים ויחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב