לא בגלל הבריאות או הטעם: כוס הקפה שהפכה לאיום על המשטר

אם אתם קוראים טור זה בבוקר, סביר להניח שלצידכם מונח ספל קפה חם, ואתם ממש לא לבד. ההערכות הזהירות הן שבכל בוקר נלגמות ברחבי העולם יותר משתי מיליארד כוסות של המשקה המעורר. רובנו נוטים לחשוב שאנחנו חוזרים לטקס הזה מדי בוקר בזכות טעמו המשובח של הקפה, הארומה הנפלאה ורגע השקט שהוא מעניק לנו טרם נשקע בטרדות היום.

כל זה נכון, כמובן, אך מה שמחזיר אותנו אל הספל בוקר אחר בוקר, מעבר להנאה, הוא נוכחותו של החומר הפסיכואקטיבי הנצרך ביותר על פני כדור הארץ: הקפאין. חומר ממריץ זה מחדד את הקשב, מייצר תחושת רעננות רגעית ובה בשעה מייצר תלות ביולוגית ממשית, עד כדי כך שבמדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני מופיע סעיף של גמילה מקפאין. אף על פי כן, אנו מגישים אותו לאורחים, מציבים אותו במרכז שולחן הישיבות ומזמינים באמצעותו לפגישה רומנטית ראשונה. הביטוי "ניפגש לקפה" נשמע לנו תמים כל כך, שקשה לתפוס שבנסיבות היסטוריות שונות הזמנה שכזו הייתה עלולה להפוך אדם לחשוד בחתרנות ולגרור עונש כבד. לכבוד יום הקפה הבינלאומי, שיצוין מחר (חמישי), ניזכר גם במי שהעריצו אותו, לצד אלה שניסו למנוע אותו מאיתנו.

נתקשה למצוא דוגמה קיצונית יותר להשפעת הנוזל הזה על התודעה מאונורה דה בלזק, מגדולי הסופרים הצרפתיים. בלזק כתב בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, ובלילות הללו שתה קפה בכמויות שהפכו לאגדה: 50-30 ספלים ביממה, לפי העדויות השונות. בשנת 1839 פרסם חיבור בשם "על החומרים הממריצים המודרניים", ובו הפליג בשבחי הקפה ככוח המניע של יצירתו - זה שלאחר שתייתו "הרעיונות צועדים בסך כמו גדודי הצבא הגדול אל שדה הקרב האגדי שלהם, והמערכה משתוללת. הזיכרונות מסתערים קדימה ודגלים בהירים מתנופפים מעליהם. פרשי המטאפורות פורצים בדהרה נהדרת, תותחני ההיגיון נחפזים לעמדותיהם, ולפקודת הדמיון הצלפים מכוונים ויורים. צורות ודמויות קמות לתחייה, והנייר מתכסה בדיו" (תרגום: נועה קול, מתוך ספרו של סטפן צוויג על בלזק). לצד ההתלהבות הזו צירף בלזק אזהרה כנה ואירונית, ולפיה אנשים משעממים הופכים למשעממים פי כמה לאחר שהם שותים קפה.

הסופר הדגול מת בשנת 1850, כשהוא בן 51 בלבד, ורבים ממכריו מיהרו להאשים את כמויות הקפה שהכניס לגופו במותו המוקדם. קשה לקבוע זאת בוודאות, אך ראוי לזכור כי חלק נכבד מכ-100 הרומנים והסיפורים המופתיים שהשאיר אחריו נכתבו לאחר לגימת ספל אחד יותר מדי.

עקבותיה הראשונים של הברית הזו עם הקפה, שנועדה לקנות עוד שעות ערות לטובת מחשבה צלולה, יצירה או תפילה בדבקות, מופיעים כבר מאות שנים לפני בלזאק. תיעוד ראשון לכך נמצא בתימן של המאה ה-15, שם גילו מיסטיקנים מוסלמים שהקפה מסייע להם להישאר דרוכים וחיוניים במהלך טקסי הפולחן (ד'כר) הארוכים שלהם, שנמשכו לאורך כל שעות הלילה.

כבר כאן נזרע הפרדוקס שילווה את הקפה במסעותיו בעולם: לצד אלה שראו בו נוזל המקרב אל האל, קמו מי שראו בו כלי משחית המרחיק ממנו. כאשר התפשט המשקה ברחבי העולם המוסלמי, התעורר פולמוס הלכתי סוער, והיו מי שהגדירו אותו אסור ומסוכן כמו יין, חשיש ואפילו אופיום. בשנת 1511 אסר מושל העיר מכה את שתיית הקפה, והחרים שקים שלמים של פולים. האיסור אמנם בוטל זמן קצר אחר כך על ידי הסולטן בקהיר, אך האירוע חשף אמת שתלך ותתברר במאות הבאות: הסכנה האמיתית בעבור מי שביקש לאסור שתיית קפה לא בהכרח שכנה בתוך הספל, אלא באנשים שהתאספו סביבו כדי לשוחח.

במקום שהערנות תתועל לדיונים סוערים בבתי הקפה, היא הוסבה לדלק המניע את גלגלי הייצור ומאפשר לעובדים לשרוד שעות ארוכות ומתישות במפעל ובמשרד. הסם לא השתנה, אך החברה השכילה לביית את כוחו המרדני 

כאשר הוקמו בתי הקפה הראשונים באיסטנבול באמצע המאה ה-16, נוצר מרחב עירוני חסר תקדים. גברים מכל שכבות החברה נפגשו שם לשחק שש בש, לשמוע סיפורים ובעיקר לדבר בחופשיות. היה זה מקום שבו האדם הפשוט שמע את חדשות היום, גיבש עמדה והחליף דעות עם זרים גמורים. מכאן ועד להפיכתם של בתי הקפה למוקדי התנגדות פוליטית, הדרך היתה קצרה ביותר. לא במקרה ציווה הסולטאן מוראד הרביעי להחריבם עד היסוד בשנת 1633. חששו של השליט היה מבוסס היטב, שכן בתי הקפה הפכו למקום מפגש קבוע ליניצ'רים, חיל העילית של האימפריה, שרק כעשור קודם לכן מרד והוציא להורג את אחיו למחצה של מוראד, הסולטאן עוסמאן השני. 

כאשר הגיע הקפה לאירופה הנוצרית, התברר במהרה כי גם מלכים מערביים אינם רואים בעין יפה נתינים ערניים המתווכחים על ענייני המדינה. בשלהי 1675 הוציא צ'רלס השני, מלך אנגליה, מנשר לסגירת בתי הקפה בממלכה, בטענה שהם מושכים בטלנים וממורמרים ומפיצים שמועות שקריות נגד הכתר. התגובה הציבורית היתה כה חריפה, שהמלך חזר בו בתוך ימים ספורים. 

שנה קודם לכן הופץ בלונדון עלון סאטירי בשם "עצומת הנשים נגד הקפה", ובו נטען בבדיחות הדעת כי המשקה המר הופך את הגברים לעקרים ובלתי מתפקדים. הרבה לפני שהטלפונים החכמים הואשמו בהרס התא המשפחתי, היה זה הקפה שנשא באשמה.

כמה עשרות שנים מאוחר יותר תרגם באך את החרדה הזו לקומדיה מוזיקלית, "קנטטת הקפה", ובה אב נואש החושש לחיי בתו הצעירה, ליזכן, ומנסה לגמול אותה מתשוקתה המוגזמת לקפה, שלגישתו תמנע ממנה גם למצוא חתן. מול ניסיונות הגמילה של אביה מכריזה ליזכן כי הקפה אינו רק תענוג חושי עילאי, אלא צורך קיומי שבלעדיו תצטמק ותקמול כ"חתיכת בשר צלויה". במילותיה שלה: "קפה, קפה אני חייבת לקבל, ואם מישהו מבקש להחיות את נפשי, שימזוג לי קפה".

במשך מאות שנים נתלה הפחד מהקפה בהצדקות דתיות, רפואיות ומוסריות, שהיו בעיקר הסוואה לחשש מיכולתו לעורר מחשבה פוליטית חתרנית. אלא שעם עליית העידן התעשייתי והקפיטליזם המודרני, השלטון כבר לא היה צריך לאסור את המשקה, הוא פשוט למד לרתום אותו. במקום שהערנות תתועל לדיונים סוערים בבתי הקפה, היא הוסבה לדלק המניע את גלגלי הייצור ומאפשר לעובדים לשרוד שעות ארוכות ומתישות במפעל ובמשרד. הסם לא השתנה, אך החברה השכילה לביית את כוחו המרדני ולהפוך אותו לתנאי בסיסי לפריון וליעילות. לפיכך, כאשר מישהו מצהיר שהוא אינו מסוגל לתפקד לפני הקפה הראשון, הוא אינו רק מבטא צורך גופני, אלא ממלא את תפקידו המדויק במערכת שחייבת אותו ער.