באמצע המאה ה־16, הרבה לפני שהרצל חלם על מדינת היהודים ורוטשילד פתח את הארנק והפך לנדבן ולטייקון הציוני הראשון, חיתה אישה אחת, יהודייה כמותם, שניהלה אימפריה כלכלית ודיפלומטית.
בעידן שבו לא ניתנה לנשים הזדמנות להשפיע על סדרי עולם, היא היתה אשת עסקים מבריקה ומדינאית מחוננת, שידעה לתמרן את כל שליטי אירופה, הקימה את הבנק השני בגודלו בעולם וחלשה על שוקי התבלינים, אבני החן, הצמר, היין והדונג (שעוות דבורים).
יהודייה עם אמצעים פיננסיים אינסופיים, שהשתמשה בהונה ובקשריה כדי להציל יהודים רבים שהיו בסכנת חיים בימים של אינקוויזיציה אכזרית, רדיפות ופוגרומים. יהודייה שדרשה - וקיבלה - מהסולטן העות'מאני אישור להקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, שאותו בנתה בטבריה.
ההיסטוריה, כידוע, נכתבת בידי גברים, וזו גם כנראה הסיבה המרכזית לכך שסיפורה של דונה גרציה (חנה נשיא) פחות מוכר מהביוגרפיות של הרצל ורוטשילד, שחיו ופעלו יותר מ־300 שנים אחריה. אולי גם העובדה שעבר זמן רב מאז ימיה קשורה לכך. דבר אחד בטוח: דונה גרציה, שהקדימה את זמנה וייצגה מנהיגות נשית חזקה בעולם של גברים, לא קיבלה את המקום הראוי לה בתולדות העם היהודי.
סימני שאלה רבים בנוגע לפער שבין פועלה להכרה בו תמיד ריחפו סביב דמותה - ורק בשנים האחרונות ניכר שינוי בהתייחסות ההיסטורית אליה, כשמוזיאון הוקם על שמה, ודמותה אף נכנסה לתוכניות הלימודים. כעת, סיפורה של אחת הנשים היהודיות המשפיעות ביותר אי־פעם מגיע גם לתיאטרון היהודי בישראל, במסגרת המחזה המוזיקלי המקורי "דונה" (בשיתוף פעולה עם מרכז שזר - המרכז לתולדות העם היהודי).
פרופ' תמר הרציג: "הדמויות שעניינו ושמעניינות את רוב חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל הן של רבנים ומלומדים שהשאירו כתבים. בגלל המגדור של הפקת הידע וצריכת הידע במסורת היהודית, עד לעידן המודרני אלה היו כמעט תמיד גברים"
כמעט 500 שנה לאחר מכן, בעולם שבו כללי המשחק השתנו, ונשים חוללו מהפכות ופרצו תקרות זכוכית, בחרו בתיאטרון להזכיר שהעצמה נשית היא לא מושג ניו־אייג'י חדשני, אלא חלק מההיסטוריה שלנו. ההצגה, בהשתתפות לילה מלקוס, מיטל נר, ישראל טרייסטמן ויהונתן רוזן, משלבת מוזיקה מקורית, שירי לאדינו ושירי משוררות, בניהולו המוזיקלי של ארז ביטון, שגם ביים וכתב את המחזה.
"כשהייתי בכרתים לפני שנה נתקלתי בגרפיטי בעברית עם כתובות 'ישראלים, אתם לא רצויים פה'", מספר ביטון. "זו היתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי מה לענות אם שואלים מאיפה אני, ובאותו רגע נזכרתי בדונה גרציה. הבנתי ששנאת היהודים זה לא משהו רחוק, שקרה בשנת 1500, מזמן. זה טבוע גם היום.
"זה מה שהביא אותי לכתוב את הסיפור של דונה גרציה מתוך הפריזמה שלנו היום. זה לא נתפס שמאות שנים לפני שנשים קיבלו זכות הצבעה, אישה שלטה בחצי אירופה, אמרה לסולטנים ולדוכסים מה לעשות ואיך לחיות, ולקחה את המושכות לידיים".
דונה גרציה "מתארחת" בחינוכית
ובכל זאת, פחות מכירים אותה.
"אני באמת מאמין שזה בגלל שהיא היתה אישה. השם של האחיין שלה, יוסף נשיא, מצלצל מוכר יותר כרחוב בישראל מאשר חנה נשיא, שמה היהודי של דונה גרציה. מכיוון שהיא היתה אישה הצניעו את הסיפור שלה, שהיה גדול מהחיים - וזה הזמן לספר אותו. זו אישה שהבינה שהתפקיד שלה בפאזל של החיים גדול יותר מהרצונות האישיים שלה, ושמה את עצמה בצד כדי להציל כמה שיותר יהודים".
כתבת את זה בדיוק לפי הסיפור ההיסטורי?
"נצמדתי למקור, כי היה לי חשוב שהסיפור יהיה נכון היסטורית. אולי כיווצתי חלק מהאירועים, אבל לא המצאתי אופרת סבון, כי הסיפור האמיתי מספיק חזק וגדול מהחיים. את כל זה חיברתי לסיפור שקורה היום, שהוא פרי הדמיון שלי. גדלתי בבית עם אבא שנולד במרוקו ואמא אשכנזייה דומיננטית, שתמיד לקחה תפקידים מובילים, בדיוק כמו דונה גרציה. יש נשים שלא מחכות שייאבקו על הזכויות שלהן - הן פשוט לוקחות את מה שמגיע להן. יש לי הזכות לחיות בתקופה שבה אני יכול לספר על נשים בחופשיות, ונשים יכולות לחיות בחופשיות".
"כשבחרנו להביא את דונה אל הבמה, היה לנו חשוב לא להעמיד פסל היסטורי, אלא לספר סיפור שהקהל יוכל להרגיש", מוסיף זליג רבינוביץ׳, המנהל האמנותי של ההצגה ומנכ"ל התיאטרון היהודי בישראל. "זו אישה שהבינה שכוח והשפעה אינם רק מעמד, אלא גם אחריות".
האפיפיור סימן אותה
היא נולדה בליסבון, ב־1510, בשם ביאטריס דה לונה (בספרדית כונתה גרציה, כלומר חן, ובעברית חנה), למשפחת נשיא, משפחת אנוסים שהיו רופאים בחצר המלך. הוריה ברחו לפורטוגל בגירוש ספרד ב־1492 והוטבלו בעל כורחם ב־1497 עם כל יהודי פורטוגל. כשהגיעה למצוות נחשפה לראשונה לשורשיה היהודיים, ובגיל 18 נישאה - בחופה יהודית חשאית במרתף ובטקס נוצרי פומבי בכנסייה - לדודה, פרנסיסקו מנדס, בן למשפחת סוחרים שהתעשרה ממסחר בכסף ובתבלינים.
יערה קידר: "היא החליפה שמות וזהויות כדי להמשיך לפעול, ואלה דברים שלא תמיד משאירים אחריהם ארכיון מסודר. הסיפור שלה התפזר בין מקומות ושפות, ואף מדינה או סיפור לאומי לא לקחו עליה בעלות כחלק מהזיכרון שלהם"
ב־1538 נפטר בעלה, והיא ירשה מחצית מהונו ואת הסמכות לניהול עסקיו. המחצית השנייה ניתנה לשותפו־אחיו דיוגו מנדס, והיא הצטרפה לגיסה/דודה באנטוורפן, ושם החלה בקריירה עסקית מוצלחת. עם הזמן הפכה לאחת הנשים העשירות באירופה, והשתמשה בהונה כדי לחלץ אנוסים נרדפים מידי האינקוויזיציה ולהבריחם לאימפריה העות'מאנית.
ב־1544 גרציה עברה לוונציה, שבה היהודים הגולים חיו בגטו, והמשיכה לנהוג כלפי חוץ כנוצרייה. ב־1549 עברה לדוכסות של פרארה שבצפון איטליה, ורק שם היתה יכולה לחיות לראשונה כיהודייה גלויה ולשנות את שם משפחתה בחזרה לנשיא. בהמשך מימנה את תרגום התנ"ך ללאדינו, וב־1552 נענתה להזמנת הסולטן סולימאן הראשון לעבור לקושטא שבטורקיה, ושם פעלה בקהילה היהודית ובנתה בתי כנסת, ישיבות ובתי חולים.
ב־1561 היא חכרה את טבריה מהסולטן והחלה לבנות את העיר וליישב בה יהודים, אבל היא עצמה לא זכתה לעלות ולהתיישב בארץ כפי שחלמה, ונפטרה בשנת 1569, בגיל 59, בקושטא. ב־1991 מדינת ישראל הוציאה בול לזכרה, ובמלאת 500 שנים להולדתה הוקם בטבריה "מצפה דונה גרציה" ובו סלע הנצחה, לצד מלון ומוזיאון על שמה בעיר.
"מדובר באחת הדמויות היהודיות החזקות ביותר במאה ה־16, עשירה באופן יוצא דופן, בעלת השפעה בחצר הסולטן העות'מאני, שהצילה אלפי אנוסים, מימנה קהילות יהודיות ופעלה לשיקום טבריה כמוקד התיישבות יהודי", מסבירה ההיסטוריונית אירית אחדות, אוצרת ומנהלת מוזיאון דונה גרציה בטבריה, שליוותה את העבודה על המחזה.
"היום לומדים עליה בבית ספר, אחרי שגדעון סער הכניס אותה לתוכנית הלימודים בלחץ כבד מאוד שלי, מכיתות ג' עד ח'. מובן שאלה שיעורי בחירה שמורים לא חייבים ללמד - וחבל מאוד, כי האישה הזאת עשתה משהו מהפכני לחלוטין. היא הגיעה לשליט העולם, הטראמפ של אז, הסולטן העות'מאני ששלט ב־57 מדינות בעולם, השתלבה בעסקים שלו וביקשה ממנו בית לעם היהודי כשאף אחד אפילו עוד לא חשב על זה".
בסופו של דבר, כושר המיקוח וקסמה האישי גרמו לסולטן להיעתר לבקשה ולאשר לה לבנות מקום מפלט לעם היהודי, שנרדף בכל אירופה על ידי האינקוויזיציה והאנטישמיות. "היא ביקשה את ארץ התנ"ך לעם התנ"ך", אומרת אחדות, "הוא סירב לירושלים, אז היא ביקשה את טבריה, מקום שהיה 800 שנה בירה רוחנית שבו ישבה הסנהדרין ושבו ערכו וחתמו את התלמוד הירושלמי וחיברו את הדקדוק העברי.
"היא בנתה עיר, הלכה למעשה. הרימה חומה, אמת מים, בנתה בתים וקראה לעם היהודי לעלות, אבל לעם למוד הסבל לא היו כוחות נפשיים לבוא, אז היא יצאה למסע שכנועים באיטליה. היא שכנעה שם 200 יהודים לעלות, וזמן קצר לאחר מכן מתה, עד היום לא יודעים ממה. יש חשד שהיא הורעלה על ידי האפיפיור".
השמועה על כך, אגב, נפוצה לאחר שבשנת 1556 האפיפיור יוחנן פאולוס הרביעי החליט להעלות על המוקד אנוסים ששמרו על יהדותם באנקונה שבאיטליה, ולנוכח החרם הכלכלי של הסוחרים היהודים על נמל אנקונה, שארגנה דונה גרציה. החרם פגע כלכלית בפעילות הנמל, אך לבסוף נכשל, והאנוסים הוצאו להורג בשריפה.
פרופ' תמר הרציג: "אפשר בהחלט למצוא הקבלה להרצל, אבל בעוד הרצל הקדיש את מרצו לנושא וכתב את 'אלטנוילנד', דונה גרציה עסקה רוב חייה בדברים אחרים, ולא היתה לה אפשרות לכתוב ולפרסם חיבור שיזכה להדים כאלה"
למרבה האירוניה, גם למלון ולמוזיאון שהוקמו לזכרה יש קשר ישיר לאפיפיור. "לקראת שנת 2000 וביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס בישראל, המשפחה של יעקב אמסלם, טייס לשעבר בחיל האוויר, החליטה לקרוא למלון שהקימה בעידוד משרד התיירות דונה גרציה, ולהשקיע מיליונים מההון הפרטי שלהם בהקמת מוזיאון", מספרת אחדות. "כן, זה אירוני שכל הסיפור שלה זה רדיפה של נוצרים את העם היהודי, ובסוף מציפים את הסיפור שלה בישראל בעקבות הגעתו של האפיפיור".
המוזיאון התקשה למשוך מבקרים לאחר שהוקם, אבל עם הזמן התפתח והשתכלל, ואחדות מספרת שלפני המלחמה האחרונה פקדו אותו כ־17 אלף מבקרים בשנה. "זה מוזיאון אווירה. בנינו שחזור של הארמון שלה בטורקיה, שבו כל חדר הוא תחנה מתחנות חייה. בחוכמה ובהבנה של הנדסת אנוש היא הקדימה את זמנה גם בתחום העיצוב. היא הבינה שאדם שנכנס לחדר שמעוצב ברוח המדינה שלו יהיה פחות במגננה, אז היא עיצבה חדר טורקי, פורטוגזי, ונציאני וכו' - וככה בנינו את תחנות חייה.
"ההנצחה היא הדבר המשמעותי כאן. יש רחוב בטבריה על שמה, עוד שני רחובות קטנטנים בנתניה ובחיפה, ואנחנו נאבקים להנציח את השם שלה ברחובות בכל הארץ.
"חשוב לזכור: במאה ה־16, כשאסור היה לנשים לקרוא ולכתוב, היא הקימה רשת הצלה יהודית, שהיא בעצם הבסיס הרעיוני לסוכנות היהודית, כי היא החזיקה שליחים בבנקים שלה, שעזרו לאלפי יהודים להימלט מציפורני האינקוויזיציה, וניידה אותם באוניות שלה.
אירית אחדות: "היום לומדים עליה, אחרי שגדעון סער הכניס אותה לתוכנית הלימודים בלחץ שלי, אבל אלה שיעורי בחירה. חבל, כי זו אישה שהגיעה לשליט העולם, הטראמפ של אז, וביקשה ממנו בית לעם היהודי כשאף אחד אפילו עוד לא חשב על זה"
"מעבר לכך שהיא פורצת דרך שביקשה מדינה לעם היהודי 350 שנה לפני הרצל, הצעד הזה שלה היה נדבך משמעותי בקבלה של הצהרת בלפור, שהיתה בסיס משמעותי להקמת מדינת היהודים. היא לא נופלת מהדמות של הרצל. הוא, אגב, לא הצליח להביא לארץ אפילו יהודי אחד, והיא כן. היא צריכה להיות הדמות הנשית המפוארת של הפנתיאון הלאומי של עם ישראל".
יחס אמביוולנטי
דונה גרציה היא לא דמות עלומה לגמרי. רבים בכל זאת שמעו עליה, והסיבה לכך היא בין השאר הונה העצום ומעמדה בקרב שועי אירופה בתקופתה. "השם שלה מצלצל מוכר ליותר אנשים משמן של נשים יהודיות אחרות שחיו בזמנה בגלל היותה חלק מהאליטה הכלכלית", מסבירה פרופ' תמר הרציג, שמתמחה בחקר ההיסטוריה של נשים ומגדר, הרנסנס האיטלקי והמרות הדת, ראש מכון לסינג להיסטוריה של אירופה באוניברסיטת תל אביב.
"היא עוררה פחות עניין אצל היסטוריונים בגלל היותה אישה, ובגלל שהדמויות שעניינו ומעניינות את רוב החוקרים של תולדות עם ישראל הן של רבנים ומלומדים שהשאירו אחריהם כתבים. בגלל המגדור של הפקת הידע וצריכת הידע במסורת היהודית, עד לעידן המודרני אלה היו כמעט תמיד גברים.
"יש כמה בנות של רבנים שנחשבו לחכמות במיוחד ויודעים גם עליהן, אבל באופן כללי נשים יהודיות בתקופתה של דונה גרציה, וגם לפניה, לא כתבו פסקי הלכה ולא פרסמו חיבורים בנושא דבקות דתית, ולכן גם לא מעוררות היום עניין מחקרי.
"אין לנו אף מקבילה נשית לרמב"ם, למשל. דונה גרציה פעלה במאה ה־16, ורק במאה ה־17 תועדו מקרים בולטים ראשונים של נשים יהודיות שכתבו חיבורים - גליקל מהמלין ושרה קופיה סולם - שגם זוכות ליותר התייחסות מחקרית בשנים האחרונות.
"אנחנו יודעים פחות על נשים שהיו פעילות במישור העסקי, אף על פי שאנחנו יודעים שנשים יהודיות רבות, בעיקר אלמנות, היו מעורבות בחיים הכלכליים. הסיבה לכך היא שהיחס לפעילות של נשים במסורת היהודית הוא אמביוולנטי. בהתאם לאמירה 'כל כבודה בת מלך פנימה', התפיסה של הצניעות הנשית ביהדות היא שנשים אמורות לפעול במרחב הביתי, המשפחתי.
"דונה גרציה, שהתאלמנה בגיל צעיר וירשה הרבה כסף, יכלה להחליט בעצמה איך היא משקיעה את הכסף שלה, ועשתה זאת בהצלחה. היא היתה יזמית שעסקה גם בפילנתרופיה, והחליטה באילו מיזמים תתמוך - פדיון שבויים או עזרה לעניים - והיתה לה גם השפעה חברתית ופוליטית, שזה משהו שבחקר ההיסטוריה היהודית פחות היה מקובל להדגיש עד לאחרונה".
פרופ' הרציג מסבירה שלהבדיל מכתביהם של גברים יהודים במאה ה־16, שרבים מהם הופצו ברבים לאחר המצאת הדפוס במאה ה־19, "על דונה גרציה אנחנו יודעים בעיקר ממכתבים שכתבה, או ממכתבים אליה ועליה, שלא התפרסמו בדפוס, או מתעודות משפטיות ששרדו מסכסוכים בנוגע לירושה.
"רק ב־1948 יצא ספר ביוגרפי עליה בארה"ב, מאת ההיסטוריון ססיל רות', ומאז שמה מוכר להיסטוריונים. היא לרוב מוזכרת בחטף - למשל, במחקרים על האנוסים שחזרו ליהדות בפרארה, שבהם מזכירים את משפחת נשיא. באופן כללי, ככל שלאדם היה יותר כסף והוא היה מעורב יותר בעסקאות, כך שרד יותר תיעוד בארכיונים עליו. אבל מבין האנשים שהיו פעילים כלכלית בימיה, חוקרים העדיפו להתמקד בגברים במשפחה שלה".
ומה בנוגע לתרומה המדינית שלה? לכאורה, היא אמורה להיות מקבילה להרצל.
"צריך לזכור שבניגוד להרצל, רוב פועלה נעשה במסגרת הפעילות העסקית של משפחתה. אפשר בהחלט למצוא הקבלה לחיפוש הפתרון של הרצל, אבל בעוד הרצל הקדיש את מרצו לנושא וכתב את 'אלטנוילנד', דונה גרציה עסקה רוב חייה בדברים אחרים, ולא היתה לה אפשרות לכתוב ולפרסם חיבור שיזכה להדים כאלה.
ארז ביטון: "השם של האחיין שלה, יוסף נשיא, מצלצל מוכר יותר כרחוב בישראל מאשר חנה נשיא, שמה היהודי של דונה גרציה. מכיוון שהיא היתה אישה הצניעו את הסיפור שלה, שהיה חזק וגדול מהחיים - וזה הזמן לספר אותו"
"היוזמה שלה הגיעה בתקופה של שיא המשבר, בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל. היא בעצם הדור השני של משפחות שגורשו מספרד, התיישבו בפורטוגל, עברו שם רדיפות, נאלצו להתנצר וברחו משם כאנוסים. זו היתה תקופה של משבר אדיר בחברה היהודית, שנמשך במשך יותר מ־100 שנה. הרעיון שלה להביא יהודים לטבריה היה תולדה של המשבר המתמשך ושל ההכרה שהמרכז היהודי בספרד, המקום שבו היתה להם הפריחה הגדולה ביותר בימי הביניים, חוסל.
"זו היתה תקופה שבה התנאים הבינלאומיים היו רחוקים מאוד מלאפשר את התמיכה בהקמת ישות מדינית לאומית. היהדות היא דת פטריארכלית, כך שהידע עליה כרוך בהנהגה הדתית שמספקת אותו - ועד למאות האחרונות נשים היו מודרות מזה. הן לא למדו בחדר או בישיבה ולא השתתפו בחיי הרוח היהודיים, ובניגוד להרצל, לא היו יכולות לפרסם חיבורים מלומדים כמו 'אלטנוילנד'.
"נוסף על כך, אני חושבת שהיוזמה שלה לא מספיק ידועה גם משום שהיא נפטרה זמן קצר לאחר מכן, וגם משום שרבות מהיוזמות שלה נעשו בשיתוף פעולה עם קרובי משפחה גברים, כמו אחיינה, והם אלה שקיבלו עליהן את הקרדיט.
"בניסיון ליצור לה תדמית שתואמת את הנורמות המגדריות של החברה בתקופתה, תיארו אותה כאלמנה צנועה וחסודה, או כצדקת שפעלה חצי בסתר ולא במישור הפומבי או הפוליטי".
למעשה, אפילו לא ניתן לדעת היום איך דונה גרציה נראתה. "קיימת מדליה מהמאה ה־16 של אמן רנסנס ידוע, שבמשך שנים סברו שהיא מנציחה אותה, אבל חוקרים הגיעו למסקנה שזה בעצם דיוקן של האחיינית שלה", מסבירה פרופ' הרציג. "אני חושבת שמחקר כזה משקף את הניסיון שקיים היום להאדיר את שמה, לתת לה פנים".
המוזה של אלקבץ
הניסיונות להעניק חזות לסיפורן של דונה גרציה ושל דמויות נשיות נוספות שעשו היסטוריה באים לידי ביטוי גם בעולמות האמנות והאופנה. לא מעט תערוכות מתחקות אחר חייהן ופועלן דרך פרטי הלבוש, ובהן התערוכה שעלתה במארס 2025 במוזיאון העיצוב בחולון, "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה", שאצרה ההיסטוריונית והאוצרת יערה קידר.
"בעיניי, דונה גרציה היא דוגמה מעולה לכך שהזיכרון הציבורי לא משקף בהכרח את גודל העשייה, אלא את היכולת להפוך חיים לסיפור פשוט שקל לספר שוב ושוב", אומרת קידר. "הקאנון ההיסטורי ברחבי העולם נבנה במשך דורות סביב מלכים, צבאות, מדינות ומעשי גבורה שקל מאוד לייחס לאדם יחיד, אבל הכוח של נשים רבות פעל בצורות אחרות: בכסף, במסחר, בקשרים משפחתיים, בלתת חסות תרבותית, לדאוג, להציל.
"אלה היו מנגנוני כוח עצומים, אבל המון שנים הם נתפסו כפרטיים, שוליים. חלק גדול מהפעילות של דונה גרציה היה חייב להיות בסתר. היא החליפה שמות וזהויות כדי להמשיך לפעול, ואלה דברים שלא תמיד משאירים אחריהם ארכיון מסודר. הסיפור שלה התפזר בין המון מקומות ושפות, ואף מדינה או סיפור לאומי לא ממש לקחו עליה בעלות והפכו אותה לחלק מרכזי מהזיכרון שלהם.
"אני חושבת שכל עוד אנחנו מזהים גדולה רק עם תארים רשמיים, מלחמות ושלטון גלוי, אנחנו ממשיכים לפספס נשים שהכוח שלהן פעל בדרכים אחרות לגמרי, והן ראויות למחקר, לחשיפה, לכתבה הזאת".
סיפורה של דונה גרציה, גרסת האנימציה
תערוכה נוספת שאצרה קידר היא "זֶ'ה טֵם, רונית אלקבץ", שהוצגה במוזיאון העיצוב חולון ב־2017, לאחר מחקר מעמיק בארון הבגדים של השחקנית המוערכת ז"ל. שלומי אלקבץ - במאי, תסריטאי, מפיק ומרצה לקולנוע, אחיה של רונית אלקבץ ומי שהיה אמון על הניהול האמנותי של התערוכה - התייחס בקטלוג שלה לדמותה של דונה גרציה. אלקבץ חלמה לגלם אותה בסרט על חייה, ואף החלה לכתוב תסריט עבורו, אבל לא הספיקה להשלים אותו.
"יש אומרים שדונה גרציה הצילה יהודים גם בזכות יופייה וטעמה המשובח באופנה", כתב אלקבץ. "שאלתי את עצמי 'מה לרונית ולדמות הזו? למה היא רוצה לנסוע למקום הזה?' אולי כמיהה כמוסה להתקיים בתוך דימוי או בגד - שהוא מעל הזמן, מחוץ לכל קוד מוכר ועכשווי?"
מותה של אלקבץ בטרם עת גנז את החלום של כולנו לראות אותה בתפקיד דונה גרציה, שאותו, כאמור, מגלמת בכישרון רב הזמרת לילה מלקוס, שעושה את צעדיה הראשונים בתיאטרון במחזה "דונה".
מה בסיפור שלה נגע בך במיוחד?
"שהיא לוחמת. אנחנו מדינה של לוחמים, הבן היחיד שלי לוחם, מפקד בחטיבת כפיר - וזה הופך גם אותי ללוחמת כמוה. מאוד חשוב להעלות את ההצגה הזאת כדי שיידעו מי היא היתה - אישה אמיצה, אסטרטגית, חכמה, שירשה הון ממשפחתה והצילה בעזרתו הרבה אנשים. אישה עם מטרה. זו הצגה קלילה וכיפית, עם הרבה שירים - אבל בסוף נשים ניגשות אלי בוכות".
