יום ראשון, 2 באוגוסט, היה יום יפה במיוחד בטרנסילבניה. הוציא שיירות מטיילים, כל הדרך צפונה מבוקרשט לבראשוב היפה, העיר שנבנתה בימי הביניים למרגלות הקרפטים. נהג האוטובוס, איש קצר רוח ואיברים, מאבד סבלנות, מתוח־משהו הוא מציץ במראה על תהלוכת הדאבו קולו, פסגת הנשנוש האתיופי. קמח מלא, קמח לבן או קמח תירס, עם או בלי חילבה. כל אחת מבאות האוטובוס מכינה אותו בדרכה.
לחם המסעות הזה, שהיה יפה לדרכים הארוכות מאתיופיה לארץ הקודש, הוא עכשיו צידה במסע החוסן שאליו יצאו לפני קצת יותר מחודש 22 אימהות שכולות בנות הקהילה האתיופית. מסע שאותו הוציאה עמותת "Journey 4 Hope" שלפני שנתיים הקימה בלוס אנג'לס ליאת שדה שטרנברג, קצינת נפגעים בעברה. בתוך פחות משנתיים השתתפו בתוכניות העמותה המוציאה מסעות בעולם 384 אימהות ואבות שכולים.
שטרנברג אומרת ש"מתוך הרצון לאפשר גם לאימהות שכולות מהקהילה האתיופית להשתתף במסעות, התברר כי נדרש מרחב המותאם באופן עמוק יותר לשפה, לתרבות, למסורת ולמאפיינים הייחודיים של האבל והמשפחה בקהילה האתיופית.
"J4H חברה לעמותת 'נשים אתיופיות מעצימות', וביחד נבנה מסע שצמח מתוך הקהילה, שגויסו לו תרומות מהייטק לישראל, Wix, הסוכנות היהודית ואחרים".
רחלי טדסה מלכאי היא העומדת בראש "נשים מעצימות", עמותה שעיקר עשייתה העצמה נשית בכל תחומי החיים, וראשיתה בקבוצת פייסבוק שהקימה ב־2017. רחלי, הילדה שהיתה בת 8 כשעלתה מאתיופיה לארץ, שמעה בקול אמא שלה, שחזרה ואמרה לה ש"אנחנו צריכים להילחם בגזענות על ידי הגעה לעמדות מפתח".
בשיא הקורונה, כשהחלה פונה לארגונים כדי לקבל סלי מזון עבור משפחות מהקהילה, הבינה שהיא חייבת להפוך לעמותה. ארבע שנים אחרי זה, כשבראשה של ישראלית בלוס אנג'לס נולדו מסעות חוסן, באשקלון, העיר שבה רחלי הקימה משפחה, נולדו מעגלי חוסן לאימהות שכולות מהקהילה.
"אנחנו 2% מכלל האוכלוסייה", מכמתת רחלי את השכול, "4% מהנופלים במלחמת חרבות ברזל הם בני הקהילה, ש־97% מבניה משרתים בקרבי".
אחרי זה תוסיף ש"2,500 שנה יהודי אתיופיה שימרו את היהדות הזו. אין לנו ארץ אחרת". ואני חושבת שאולי חבלי הקליטה שהטילו אז ספק בכשרותם שחיכו ליהדות אתיופיה בארץ, הם שהולידו את הרצון להוכיח, בשדה הקרב ובהקפדה המחמירה בכל הנוגע לחוקי כשרות שתלווה את כל ימי המסע.
עברית ואמהרית מתחלפות במיקרופון, מנעד הגילים הוא גדול, לחלק נכבד מהאימהות הונפקו דרכונים בפעם הראשונה מאז הגיעו לארץ. רובן הגיעו מצוידות בסיכות, במדבקות, שיזכור כל העולם את שהיה כל עולמן, בדגלי בד עם דיוקן הבן והבת על רקע סמלי יחידה שאיתם הן עתידות להצטלם בכל נקודת נוף שנגיע אליה. ככה, מול כל תיירי העולם, מבלי שיעלבו בהן אפילו פעם אחת.
מים עצובים
הבת אדם מתכננת מסלול ואלוהי הפקקים צוחק. כל תוכניות היום נכנעו לזמן המתמשך. ככה, בנקודה שאף אחת מהן לא הכירה קודם, בדרך מסינאיה לבראשוב, האוטובוס נעצר. ורדית ומיכל אשר על המנהלה עושות את הקסם שלהן ומכינות עמדת קפה על גדות נחל, שנראה כמו פאזל שפעם הרכבתי.
המים שלו משקים את הכל באיזו עליצות, את עייפות הדרך והעצב שנוסע לכל מקום, ולא בקלות נפרדות כפות רגליים משכשכות מהמים, כשוורד פורשת על השולחן חפיסת קלפים עם צילומים מאתיופיה. עוד רגע וכל אחת מאיתנו נדרשת לבחור אחד מהם ובכמה מילים לספר את עצמה, לנמק את הבחירה, ומלחן המילים של ציפי, המלווה החברתית, מנהלת בית ספר בעברה, ברור שאף אחת לא משוחררת מההפעלה.
ורד מספרת על שי שלה, השלישית מבין ארבעת ילדיה, ששירתה במג"ב ובניגוד לאחים שלה היא דווקא אהבה את אתיופיה. תמיד רצתה להתלוות אליה כשנסעה לשם. מספרת שבדיוק חזרה לשמור שבת, רק את הטלפון השאירה דולק, ככה שבשבת הארורה ההיא השיגו את שי לקרוא לה שתגיע מייד ליחידה. "את מצטערת?" אשאל אותה אחר כך. "זה כוחה של אמונה", היא אומרת את שאשמע כל כך הרבה פעמים מאימהות אחרות. "זה היה הגורל שלה. אין משהו שיכולתי לעשות".
קלף פרחים, אלף גון וצבע, ביד של ארתביה. "שלוש שנים לא יצאתי מהבית אחרי שאורי שלי נהרג", היא אומרת. "נשבר לי הלב, עברתי אירוע מוחי, לא האמנתי שעוד פעם בחיים שלי אראה את המראות האלה. את כל הטבע הזה. והנה אני פה ואני מודה לכם ולילדים שלחצו עלי. הנה אני פה עכשיו, ואני מאושרת".
נוף קדומים על הקלף שבחרה טלהנש, הצעירה באימהות. נוגעת בשנתה ה־40 ונראית עוד פחות. באמהרית היא מסבירה שככה נראה האזור שבו ילדה את אנדועלם, בכורה. היתה אז בת 15. בקלות יכלה להיות אחת הבנות של טאריק היפה, שבסוף שנות ה־60 לחייה. עדר פרות על הקלף שלה כמו אלה שרעתה בכפר באתיופיה, שברהנו שלה, שהיה בן 9 כשהגיעו ארצה, והשאירו אותו מאחור.
ברברה בחרה בצילום של פולי קפה. 17 שנה הפעילה עגלת קפה בעמק חפר לפני שהפכה מדריכה במאגמה. "אני לא זוכרת שמות", היא מחייכת, "אבל אני יודעת איך אנשים שותים קפה. את למשל שמה קצת סוכר", היא מצביעה על אחת הבנות, "זה הקשר שלי עם אנשים".
"אלו החיים שלי מאז שאביאל נהרג", אומרת שראיט, מראה לקבוצה צילום של חומת אבן קודרת שמתוכה מבצבצים עשבים בירוק מלא חיים. רביעי מתוך שבעת ילדיה, ובהם אחותו התאומה. ילד יפה, דומה לאבא שלו שלפני 19 שנה נפרד מהעולם. היתה בת 12 כשנישאה לו. חצי שנה אחרי זה, בדרך מאתיופיה לארץ ישראל, נפטרה חמותה והיא נדרשה לגדול. למדה להעמיד סיר טיבס, תבשיל בקר ופלפלים כהלכתו.
אביאל הבטיח לה שאף כדור לא יפגע בו. בסלולרי שלו מצאה רשימת חלומות של עשה ואל תעשה שכתב שם לעצמו - "תסתכל לאנשים בעיניים", כתב שם בין היתר, "תהיה צנוע. הרבה הושג לפני שנולדת/ היזהר מאדם שאין לו מה להפסיד/ אל תשרוף גשרים, אין לך מושג כמה פעמים תצטרך לעבור באותו הנחל/ קח פיקוד על הגישה שלך, אל תיתן לאנשים להכתיב לך איך להתנהג/ אל תצפה מהחיים להיות הוגנים".
אגדות על ההר
ארבעה ימים נסענו בין הנופים מלאי החיים של החבל. עולות את כל המדרגות שיש לסיגישוארה היפה להציע, אלה המטפסות בין העצים, אלה המקורות המובילות לחלק העליון של המצודה, מדרגות לראש מגדל השעון ורכבת שהורידה אותנו כל הדרך חזרה. מי שלגים שהפשירו מציעים חסדים בחום יולי־אוגוסט למטיילים ולבהמות המשק מכל חצרות האיכרים.
לא רק דרקולה, כל האגדות כולן מתעוררות לחיים כשמהלכים בחלקת גן העדן הזו, שבה גגות הכפרים מקושטים בקיני חסידות. כמו שברברה התחילה לספר עליהן היה ברור שמאמיי נדלקת. שני מטר מוטת כנפיים שמנצלות את האוויר החם נודדות בחורף כל הדרך עד אתיופיה. מספרת על החסיד והחסידה שהם ביחד לכל החיים, ואם אחד מהם מת אין זוגיות שנייה, ואיך שהם בונים קן ביחד דוגרים על הביצים בתורות, מאכילים יחד את הגוזלים. תמיד חוזרות יחד לאותו הקן.
עוד באותו היום מאמיי קנתה לעצמה פסל של חסידה מעץ איתו חזרה הביתה לקרית גת. ישי מלטפת את הפסל בעיניים. רואה אותי רואה וצוחקת. אומרת ש"אוי ואבוי או אשמע שהיית באופקים ולא באת אליי. אני שכנה של רחל." היא חותמת עם שמה של סלב העיר. זו שבה הבן שלה, ישראל, נפל ב-7 באוקטובר בקרב מול חוליית מחבלים כשהוא חמוש באקדח וכפכפים. הציל שכונה מטבח.
איילת: "לא פחדתי עליו. היה לי ברור שהוא מוגן. אנחנו לא אחראים ולא יכולים לשלוט במה שקרה, אבל אנחנו יכולים לבחור איך להמשיך הלאה, והדרך שלו היתה שמחה. אני יודעת שנתתי לו את המקסימום. אין לי חרטות"
שי, בן הזקונים של מזל, נולד אחרי שתי בנות ובן. "האיר את כל הבית בצחוק שלו", היא אומרת ואני נועצת עיניים בנער היפה שחלם להיות רופא. "שלחתי אותו שיציל, לא שיהרוג, לא שייהרג", היא אומרת כמעט בלחישה.
במילים מחייכות היא לוקחת אותי לאתיופיה. ילדה קטנה שההורים סמכו עליה שהיתה יוצאת לרעות לבדה עדר של 40 עיזים, סופרת את כולן שלא תאבד אף אחת. "כמו שעכשיו אני סופרת ילדים בגן שאני עובדת בו", היא צוחקת.
זוכרת את טעם הגבינה שאמא שלה היתה מגבנת, מתבלת אותה בכורכום, שום ורותה, את הנשים בנידה שנאסר עליהן לבשל ואת אבא שלה, שמאז שהיא זוכרת את עצמה היה מתפלל עם הפנים לכיוון ירושלים. חרט את הערגה אליה עמוק בראש של הילדה הקטנה שלו. ילדה עם כוחות שאף אחד לא יכול היה להתעקשות שלה לחבור למשפחה של אחותה. ב־1980 יצאה לדרך, משאירה אחריה את חאבוס, השור הלבן שנועד להיות לה לנדוניה, ואת ההורים שיעברו שנתיים עד שיצטרפו אליה.
עדרי צאן ובקר בזיכרונות מאתיופיה ובנוף החולף. פרות וכבשים שרואים עליהן את המרעה הטוב שמזמנת האדמה. חרוטי קפצה, ככה נקראים חרוטי המספוא, עשב שנקצר שאותו עורמים האיכרים בעזרת קלשונים, ודוחסים אותו ברגליים מלמעלה למטה. גורמים ככה למי הגשמים והשלג להחליק החוצה, כך שפנים הערימה נשאר יבש לחלוטין.
מותר גם לשמוח
כמתבקש, המסע הזה שלנו היה כשר למהדרין. ארוחות הערב הוגשו במסעדה הצמודה לבית הכנסת בבראשוב. שם המוני בית ישראל מצטופפים סביב שולחנות ארוכים וקשה למצוא מקום אם לא דואגים להזמין אותו שבועות מראש, ובמזנון ארוחות הבוקר אפילו הלחם המוגש הוטס מהארץ.
לא ביקרנו רועי צאן מבודדים בהרים, שמכינים את גבינת האורדה הכי טובה בעולם, לא הלכנו אצל נשים סקסוניות שאופות לחם בתנור עצים ועוגות מבצק חמאה שעליו הן מורחות שמנת חמוצה וריבה. עברו 800 שנה מאז כבשו ההונגרים את טרנסילבניה, ובשביל לאחוז באדמה הפורייה הם הביאו מגרמניה את הסקסונים, בנאים מהוללים, איכרים מצוינים ואופים בחסד, שלפני 14 שנה, אולי יותר, הסתובבתי עם שני הילדים שלי בכפרים שלהם ועכשיו אני בוכה כי אני מתגעגעת אליהם, וכי כל כך הרבה ילדים מסביבי הם עכשיו רק בטלפונים בזיכרון המילים של אמא.
כמו יהונתן, הבן של איילת, מורה לחינוך מיוחד ומטפלת טבעית, שבפנים העגולות שלה עוד רואים את הילדה בת ה־3 שהגיעה בספינה לארץ. "לא פחדתי עליו" היא אומרת, "זה היה ברור לי שהוא שמור, מוגן", ומספרת את הילד שלה שהיה תולעת ספרים, שתמיד היה יוצא כשידו על העליונה בכל הוויכוחים. "אנחנו לא אחראים ולא יכולים לשלוט במה שקרה, אבל אנחנו יכולים לבחור איך להמשיך הלאה, והדרך שלו היתה שמחה. אני יודעת שנתתי לו את המקסימום. אין לי חרטות".
מסע אמהות שכולות שארגנה עמותת Journey 4Hope
בצילום מחיים אחרים יהונתן ילד קטן בשעת ציור בגן ולידו אוריה, הבכור של יפית, שבסרטון האחרון שהגיע ממנו רואים אותו מחייך מתוך לילה חשוך, רגע לפני הכניסה לעזה. "אני בסדר, לא לדאוג", הוא אומר לאבא ולאמאֿ, "תחייכו, תזכרו - רק חיוכים... עם הזמן להמשיך לחייך כי זה מה שעושה אותנו. זה הכוח שלנו ושלי גם".
ארתביה: "שלוש שנים לא יצאתי מהבית אחרי שאורי שלי נהרג. נשבר לי הלב, עברתי אירוע מוחי, לא האמנתי שעוד פעם בחיים שלי אראה את המראות האלה. את כל הטבע הזה. והנה אני פה ואני מודה לכם ולילדים שלחצו עלי. הנה אני פה עכשיו, ואני מאושרת"
את שציווה לה - אמא שלו מקיימת. בחיוך גדול ויפה היא מספרת אותו ואת זיכרון הפחד, ילדה בת 4 בדרך מסודאן. שיעולים מוחנקים, משאיות מאיימות בדרך, ואחותה הקטנה שלא שרדה את הדרך. גדלה בחדרה, נישאה לאיוב, שני אנשי חינוך שאוריה היה הבכור משלושת הילדים שלהם. איימלק השם שלו באמהרית, "מלאך", היא אומרת. הוא שם למעלה עם מלאכים אחרים.
על גדות אגם נואה בבראשוב, שם רוכבי אומגה, 300 מטר אורכה, חוצים את הנוף, סיפרה לי בלאניש על מולוגטה, שנולד בגונדר שבאתיופיה. מתעמל קרקע מצטיין, שסרג וצייר, "תראי כמה יפה", היא מגוללת ציפורים מדקדקות לפרטי פרטים בצבעי מים.
הילד שסעד אותה בלילות אחרי שעברה תאונת דרכים קשה, כי אבא נשאר לטפל באחים הקטנים שבבית. ולא עזר לה כמה שביקשה ממנו שילך לישון בבית כמו בנאדם. היתה בת 14 כשילדה אותו, וכשנהרג בקרב בבארי ב־7 באוקטובר, אבד לה הבן הבכור ואבד החבר הכי טוב שלה בעולם, ונשבר הלב של טלי אהובתו ואם אוריה הבת שלו. ואיך עוד הספיקו לקנות דירה בחולון ואיזה מזל שיש אותן בעולם לשמח במשהו את הזיכרון שלו.
עצי צפצפה כסופה מצטופפים, דמעות על הפנים היפות של בת שבע. הגוף שלה לא התמסר למוזיקה מאז שנריה שלה, השני מבין שבעת ילדיה, נפל. גם לא בריקוד שהתלקח על גדות הנחל בדמבוביצ'וארה, שבו מי שלגים שהפשירו זורמים בנדיבות.
הילד שלה שנולד עם כתם לידה שמזכיר את מפת ארץ ישראל על זרוע שמאל. כמו שצויר בספר הילדים שאמא של אחד מהמחלקה כתבה עליו. מספרת את אהבתו הגדולה לבעלי חיים, על הנער שלמד בישיבה החקלאית בטירת צבי. זו ש"רק המיוחדים ביותר מגיעים ללמוד בה", כמו שבת שבע מחדדת. שעשה שנת שירות במקווה ישראל.
והיא מספרת עוד ועוד, ואני רק חושבת שהלוואי שהיה גם הוא איתנו עכשיו לראות את שפעת הפרי הגדל בחצרות הבתים, אפרסקים, תפוחים, איזה יופי של דובדבנים. שדות חמנית וחיטה, קני סוכר ואבטיחים, כמה טובה האדמה של טרנסילבניה.
כ"ג באב, יום הולדת לאדיר אישטו. בחוץ גשם וערפל, משקים את סמיכות הירוק. אורטל, אמא שלו, מקריאה פסוקים. אישה שקטה, מדברת את כל הצער שלה דרך דברי תורה, וכשהיא מחייכת עולה בתווים שלה החיוך של הבן שלה, שהיה דומה לה כל כך.
מרים, "הרבנית", קוראות לה כולן, מספרת על אוריאל שלה, שהשאיר אחריו אישה ושני ילדים. אחרי הצבא התגייס למשטרה, ניגן על עוד וידע לשיר יפה־יפה. גם בערבית. למד אותה מאבא שלו, רב הקהילה בערד שהוא שהכניס את המוזיקה לנשמה של הילד שלה ש"היה רגוע, חכם וחתיך, שלא אמר אף פעם לא חוץ מהפעמים שבהן נדרש לאכול אינג'רה", היא צוחקת ואני מייד מחבבת אותו יותר. שנים עבדה בסוכנות עם עולים מאתיופיה. עכשיו היא מטפלת באלה שעולים לארץ מאירופה, מלמדת יהדות. הבן הקטן שלה משרת במג"ב. "את לא פוחדת?" אני שואלת. "מי אני שאפחד. יש מישהו ששומר מלמעלה".
שכינה בסיפורים של מרים ובאלה של אסתר, שסבא שלה היה קס. "שחר היה מתנה בעולם הזה", היא מספרת, "הכי חזק בעולם בדיוק כמו אבא שלי. הבית שלנו היה כמו מסעדה ואני טבחית ראשית. כל החברים שלו אצלנו. כולם אהבו אותו, גם הקדוש ברוך הוא אהב אותו. הם הטהורים, הם הגיבורים".
הדרך אל ההר
כביש טראנספגרשאן מטפס כל הדרך עד לפסגת הקרפטים במעבר בלאה. 2,042 מ' גובהו. מגיע שם כזה ארוך לכביש היפה הזה. זה שסלל צ'אושסקו כי פחד מהפלישה של הרוסים. עד אז, המעברים העיקריים שחצו את הרי הקרפטים עברו דרך ערוצי נהרות. ארבע שנים נמשכה עבודת הסלילה שהסתיימה ב־1974, שכללה יותר מ־6 מיליון ק"ג של דינמיט, ועשרות פועלים וחיילים שילמו בחייהם במהלך העבודה הפרועה.
בחודשי החורף הוא חסום למעבר ורק הרכבל הוא שמוביל תיירים לראש ההר, שם היער מתחלף בצוקים חשופים והאגם מתכסה בשכבת קרח. אבל עכשיו קיץ, פה ושם דוב עם אומץ מגיח לשולי הכביש, משאיות עמוסות כוורות דבש ממוגנות בחוטי חשמל, שלא ייכנסו רעיונות לראש לדובים שכמותו.
נדמה שתיירי כל העולם הגיעו לכביש המרהיב הזה שעכשיו התנועה שבו עומדת. ברברה מחליטה לנטוש את האוטובוס ולעלות ברגל. חשבה להמשיך לאורך הכביש, אבל האימהות מזהות שביל עיזים שמזכיר להן את הרי אתיופיה. גם אלה שחצו מזמן את גיל 70 כמעט מדלגות את הדרך למעלה. חלקן יגידו לה אחר כך שהבן שלהן הוא שמילא אותן כוח.
שם, מול נוף בריאה, התקיים מפגש בינן לבין קבוצת אימהות לחטופים שלא חזרו מעזה, שיצאו למסע מקביל באותו גן עדן. כשהגעתי לשם הן כבר היו שקועות בתוך שיחה, והיו ביניהן צחוק ובכי והיתה אהבה והסתכלתי על מנהלוש שישבה ליד לילא אלטלאלקה מחורה, אמא של סאמר ז"ל, וחשבתי שבפעם הראשונה מאז יצאנו לדרך היא נראתה לי קצת אבודה.
מנהלוש, שכבר עברה את ה־70, שלא משנה כמה פעמים הצליפו בה החיים, נדמה שבכל בוקר היא עומדת מול המראה, ובכבוד מלא לעצמה ולחיים שניתנו לה היא מתלבשת טיפ־טופ, מקפידה בפרטים. נראית כמו כוכבת קולנוע שמסתכלת ליום החדש עמוק בתוך העיניים להזהיר אותו שיביא איתו טוב.
אסתר: "שחר היה מתנה בעולם הזה. הכי חזק בעולם בדיוק כמו אבא שלי. הבית שלנו היה כמו מסעדה ואני טבחית ראשית. כל החברים שלו אצלנו. כולם אהבו אותו, גם הקדוש ברוך הוא אהב אותו. הם הטהורים, הם הגיבורים"
אישה מלאת כוח, שתחת ידיה יוצאות עבודות רקמה יפהפיות. דוברת שלוש שפות מאזורים שונים באתיופיה, שאיבדה ילדה בדרך לכאן, שאחרי שכלתה נפטרה היא שגידלה את הנכדה, שעברו קרוב ל־20 שנה מאז נפרדה מבעלה, וב־7 באוקטובר שלוש שנים מאז איבדה את עדנה שלה שנרצחה כשחזרה ממשמרת ערב בעבודה. משאירה אחריה שלושה ילדים ואמא אחת יוצאת דופן, שתדע לספר להם עליה הכי יפה שאפשר.
"רק לפני שמונה חודשים הייתי אני המשתתפת במסע כזה, באוגנדה", כתבה ליאורה הררי, אמא של מלאכי ז"ל נציגת JFH במסע, בקבוצת הווטסאפ. "...לראות את הפנים שלכם מאירות ומחויכות מיום ליום ככל שהתקדם המסע, נתן לי כוח ומשמעות. בזכותכן אני מצליחה לדמיין את מלאכי מביט בי מלמעלה ואומר: 'זאת האמא שלי'. ואני יודעת שהוא היה גאה בי - לא כי הפסקתי לכאוב, אלא כי למדתי להפוך את הכאב לכנפיים עבור אחרות".
מסע לאבות שכולים שארגנה העמותה
22 אימהות, 22 בנות ובנים
- מרים אברהם, אמא של רס"ם אוריאל אברהם ז"ל
- ארתביה אסתו, אמא של סמ"ר אור אסתו ז"ל
- אורטל בוגלה, אמא של סמ"ר אדיר אישטו בוגלה ז"ל
- וויזרו אביבה בלאי, אמא של סמ"ר בנימין־בני בלאי ז"ל
- בלאינש גדיף, אמא של רס"ר מולוגטה גדיף ז"ל
- לאה אמוויש גולימה, אמא של רנ"ג שמואל סמצ'או גולימה ז"ל
- זיוה טקה, אמא של סמ"ר בנימין טשגר טקה ז"ל
- מנהלוש אברהם, אמא של עדנה מלקמו ז"ל
- ישיטו ישי צ'אנה, אמא של ישראל צ'אנה ז"ל
- שראיט מלקמו, אמא של רס"ל אביאל מלקמו ז"ל
- איילת סמו, אמא של סמ"ר יהונתן יצחק סמו ז"ל
- מאמיי פלקה, אמא של סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה ז"ל
- מזל איילי, אמא של סרן שי איילי ז"ל
- טאריק קאסיה, אמא של סמ"ר ברהנו קאסיה ז"ל
- ורד גרמאי, אמא של סמ"ש שי גרמאי ז"ל
- יפית גושן, אמא של סמ"ר אוריה איימלק גושן ז"ל
- בטזו בת שבע בלטה, אמא של סמ"ר נריה בלטה ז"ל
- אלמז מהרי, אמא של סמ"ר קאלקידן מהרי ז"ל
- אמטבל דסה, אמא של סמל יוסף דסה ז"ל
- אסתר פרדה, אמא של סמל שחר מניוואב ז"ל
- ממיט מנגיסטה, אמא של רס"ם דגן דניאל סהלו ז"ל
- טלהנש כבדה, אמא של אנדועלם כבדה ז"ל
