סגירת המעגל של שושלת הרצל: בין השורות של ספרי ההיסטוריה

מערכת יחסים שבין נכד לסבו ולסבתו היא מן החידות המופלאות במשפחתולוגיה המודרנית. זו אינה קרבת דם פשוטה של הורים וילדים, שרצופה לעיתים קרובות בחיכוכי יומיום ובמתח בין סמכות ומרד; היחסים עם הסבא והסבתא מזוקקים אל תוך אהבה מתונה, חמלה ותחושת פלא של המשכיות על־טבעית. הסבים הם השגרירים הראשונים של העבר בעולמו של הנכד. דרכם הוא נוגע בשורשים שקדמו לו, מקשיב לסיפורים שנוצרו בטרם נולד ושואב זהות ועוגן.

כאשר חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, כתב בצוואתו כי הוא מבקש שכל בני משפחתויובאו לקבורה במדינה היהודית העתידית, הוא לא ניסח רק הוראה פרוצדורלית או מחווה משפחתית. הרצל הבין כי הבית הלאומי איננו רק מקלט לחיים, אלא גם נחלת עולמים לדורות שקדמו לנו. בהבאת עצמותיהם של סבו וסבתו, שמעון לייב ורבקה הרצל, והטמנתן אתמול ב"חלקת המשפחה" בהר הרצל בירושלים, הושלם מעגל היסטורי ואנושי כפול: מעגל של נכד המשיב חסד ואהבה לסביו, ומעגל לאומי המאסף אל חיקו את השורשים שמהם צמח החזון.

הסבא, שמעון לייב, לא חבש כתרים ולא החזיק בתוארי אצולה. הוא היה גבאי בית כנסת. רבים מאיתנו מכירים את הטייפקאסט, ונוהגים לפטור אותו באגביות, אך תפקיד הגבאי מקפל בתוכו, גם כיום, תודעה עמוקה של אחריות קהילתית, דאגה לצורכי ציבור באמונה ושמירה על גחלת לאומית: קריטריונים הגיוניים לחלוטין בבואנו לבחור את מנהיגינו.

שמעון לייב שימש גבאי בבית הכנסת של הרב יהודה אלקלעי, שכבר במחצית הראשונה של המאה ה־19, מאה שנים לפני הקמת המדינה, דרש בריבונות יהודית ובתחייה לאומית. "איש כפתרון חלומו", הגדיר הרב את תוכנית העבודה לגאולה - ואולי מן המילים הללו נולד החיזיון העתידי של הרצל. בין ספסלי בית הכנסת בזמון שבסרביה, במפגש שבין אמונה פשוטה למחשבה פורצת דרך, נבטו התודעה והאחריות שנספגו בנכדו הצעיר של הגבאי.

"ההיסטוריה לא תמיד נכתבת בספרי ההיסטוריה", דרש אתמול הנשיא הרצוג באוהל הטקס. בפשטות הדברים היטיב הנשיא לתאר את החלל הלבן שמתקיים לנצח בין המעשים והאירועים המז'וריים שנחקקים באבן: ההקשרים המשפחתיים, המחוות הקטנות שנשכחות כהרף עין, הסביבה, החינוך, התודעה - מוזיקת המקרה שעיצבה את הרצל להיות "משה רבנו מודרני", כדברי רה"מ נתניהו. הרצל, כמשה, ניסח חזון לאומי מתוך אותה תודעה: מנהיגות שאינה נתקעת ברגע החולף, אלא כזו החושבת בדורות, נושאת את עצמות העבר אל אדמת המחר, ושואבת את תוקפה מהשורשים השקטים שנטעו הסבים.

סמל מופלא לכך נכח בטקס הקבורההיום (רביעי): שני ארונות הסבים כוסו בפרוכת המקורית שכיסתה את ארונו של הרצל במסע מווינה לירושלים בקיץ 1949. יריעת הבד, שנארגה באוסטריה ב־1936, נעלמה לאחר מסע ההלוויה, וצצה מחדש במחסני קק"ל בתל אביב רק לאחר 70 שנה.

זו תזכורת פילוסופית לכך שההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי אינם נעלמים באמת: הם ממתינים בסבלנות מתחת למעטה הזמן, וצצים מחדש בעיתוי מדויק כדי להזכיר לנו מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנו צועדים.