הראיון עם אשת החינוך מיכל דליות מתפרץ לדלת פתוחה. אנחנו נפגשות בשבוע הראשון של שנת הלימודים החדשה, אחרי קיץ שבו הורי ישראל נדרשו שוב להבין איפה, לעזאזל, הוראות ההפעלה של הדבר הזה שנקרא ילדים מודל 2026.
נזקי תקופת הקורונה, כמעט שלוש שנים של מלחמה, החרדות שנכנסו הביתה ביחד איתה, מסכים שכבר מזמן השתלטו על חיינו ובינה מלאכותית שמאיימת להשתלט על העולם - נדמה ששאלות למי שנושאת עד היום את הכינוי המחייב "סופר נני" לא חסרות.
זו שעת צהריים בדירתה הממוזגת של דליות (76), אם לארבעה וסבתא עם קילומטראז', בצפון תל אביב. הציפייה, יש להודות, היא לשיחה על כוס תה עם תמונות של הנכדים. במקום זה היא פותחת את הדלת בקוקו מתוח, בג'ינס מחמיא ועם שפע של ביטחון עצמי. את המפגש עצמו לא היה פשוט לקבוע. סופר נני עסוקה. מאוד עסוקה.
בין המרכז להדרכת הורים שהיא מפעילה עם 18 יועצות ותוכניות הכשרה (אפשר גם להגיע לדליות להדרכה אישית, אבל זה עולה "הרבה יותר", כלשונה), תוכנית הרדיו המצליחה שלה ב־103fm, ואינספור הראיונות וההרצאות ("בשבוע האחרון של אוגוסט היו לי שלוש או ארבע הרצאות ביום לצוותים חינוכיים"), היא מוצאת זמן, כך לדבריה, גם "להיות אור לגויים".
בקרוב תצא לסיבוב הרצאות ברחבי ארה"ב, שם תפנה לקהל האמריקני עם מהדורה אנגלית ומעודכנת לספרה הראשון, "אין ילדים רעים", לצד קורס הדרכת הורים שהקליטה באנגלית, ויש לה תוכניות שאפתניות לכבוש גם את אירופה. מי שמצפה שהמפגש המחודש עם עצות שנתנה לפני כמעט שני עשורים יגרום לדליות להתרכך - צפוי להתאכזב.
"הספר נמכר כבר באמזון וקוראים לו 'what your child really means' ('למה ילדכם באמת מתכוון'), כי הכותרת 'אין ילדים רעים' כבר היתה תפוסה באנגלית. כתבתי אותו לפני 12 שנה, אבל עכשיו, בתרגום, עשיתי לו איזשהו עיבוד מחדש".
גבולות, בקרת הורים ושליטה בטלפונים: מיכל דליות מדברת על הכל
מה השתנה, אני שואלת. בכל זאת, עבר לא מעט זמן מאז הימים שבהם המליצה בתוכנית ריאליטי לשלוח ילד לישון בלי ארוחת ערב אחרי שהתנהג לא יפה. אולי, אני מציעה, היא אפילו מגלה שבעבר היתה קשוחה מדי.
"נהייתי תקיפה יותר", היא עונה מייד. "ופחות סלחנית. בעיקר כלפי ההורים. כבר אין לי סבלנות. ריבון העולמים, די! אתה רואה שזה לא עובד, לפחות תפסיק. תפסיק עם הנאומים, לך תבקש עזרה, כמו בכל תחום, כמו בחשבונאות.
"ההורים של היום מנסים לגדל את ילדיהם בלי נפילות. והם מגדלים מה שאני קוראת לו, במילה קשה, 'אימפוטנטים של החיים'. ומי שסובלים בסוף הם הילדים".
תובנה מהילד שנעלם
את דליות כמעט שאין צורך להציג. היא גננת ומורה מוסמכת, בעלת גן ילדים לשעבר, בוגרת לימודי הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר ובהמשך מנהלת בית הספר להורים של המכון. ב־2008 הקימה את "מרכז מיכל דליות". זה קרה אחרי שנתיים שבהן כיכבה על המסך כמעט בכל בית בישראל, בגרסה המקומית של הריאליטי הבריטי המצליח "סופר נני".
היא מעידה על עצמה שמאז היתה ילדה ידעה שתרצה לעבוד עם ילדים. אבל האסימון נפל לה, לדבריה, כשהיתה בת 24 וכבר אם לשניים, "ילדה עם ילדים". היא נזכרת שישבה על הדשא בכניסה לבניין המגורים שלה, עם פעוט בן חצי שנה ועוד ילד בן פחות מ־4.
"אני עושה גול־גול־גול לתינוק, והגדול רוכב על האופניים, גלגל מלפנים, שני גלגלים מאחור, והוא מחליט לעשות סיבוב מסביב לבניין. יש שביל, ומאחורי השביל גינה של שני מטרים, ומאחוריה גדר אבן גבוהה. מאחורי כל זה - מגרש חניה. בקיצור, הילד בטוח.
"והילד אומר לי 'אמא, תסתכלי, אני רוכב, ביי ביי'. ואני מנפנפת לו 'ביי ביי', והוא נעלם מאחורי הבניין. עוד 15 שניות הוא יהיה כבר בצד השני ואני אראה אותו. וברגע שהוא נעלם מהעיניים, זה מכה בי כמו ברק, בילדה הזו שישבה שם על הדשא. הילדים שלי ייפלו כל הזמן לאורך חייהם. ילעגו להם, יאשימו אותם שלא בצדק, ישברו להם את הלב, הם ייכשלו. נפילות של החיים יקרו כל הזמן - ואני לא אהיה שם. הורות היא תפקיד. והתפקיד הוא ללמד את הילדים שלי לקום.
"צריך המון חמלה כלפי הילדים והנוער עם מה שקורה היום. זה לא מתנגש עם הצבת גבולות וחינוך, אבל חשוב שזה יגיע מתוך חמלה גדולה. אנחנו בתקופה קשה בכל מיני אספקטים, אבל לילד צריך להעביר מסרים אופטימיים"
"ההורים היום מנסים לגדל את ילדיהם בלי נפילות. מה שאני אומרת לא מבטל את הצורך להגן על הילדים ולבוא לעזרתם. אני לא אלמד ילד שהכביש מסוכן בכך שאתן לו להידרס, אבל אני כן צריכה לחנך אותו, כי החיים האלה קשים".
קל לדבר על הצורך לתת לילדים ליפול ולקום, אבל נדמה שגם ההורים של 2026 נדרשים כבר כמה שנים ברצף לקום בעצמם. אולי הם פשוט מותשים?
"הרבה אנשים אומרים שהסיבה לכל מיני דברים שקורים לילדים היא כי ההורים היום עובדים קשה ועסוקים מאוד. ההורים תמיד עבדו קשה. אבא שלי יצא בשבע בבוקר וחזר בשמונה בערב".
אז מה את אומרת, שההורים מתרצים?
"יש המון טרנדים. כמו הטרנד להתבכיין, או הטרנד של להגיד כמה קשה לי. אלה דברים שמשרתים משהו זמני. אני חושבת שיש מקום לחזור לבסיס. אחת המחמאות שאני מקבלת היא שאני 'שמרנית מחודשת'. אני חוזרת למבנה היררכי בין הורים וילדים, רק בדרכים אחרות. לא דרך מכות, פליקים, עונשים ונעילות בחדר, אלא תוך הבנה מצד הילד שהוא צריך לשתף פעולה".
לא לדבר בסימני שאלה
דליות מודעת היטב לעובדה שרבים מההורים שהיא נוזפת בהם היום היו הילדים של פעם. הם אלה שגדלו על התדמית של מרי פופינס מהגיהינום שיצרה לעצמה בתוכנית "סופר נני", ועל משנתה בדבר החזרה לסמכות הורית (ראו החיקוי האלמותי של ערן זרחוביץ', כולל המילה שנכנסה לפנתיאון לתיאור ילדים - "בלתי!").
אלא שבינתיים, היא טוענת, איבדנו קצת שליטה על האירוע. "החינוך החדש התחיל מדברים נכונים. הבנו שלילדים יש זכויות, והבנו עד כמה הילדות משפיעה על האדם שהוא יהיה בבגרותו. ואז הורים אמרו לעצמם: אם אני משפיע כל כך על חוויות הילדות שלו, אספק לו רק חוויות טובות. לא אכעיס אותו, לא אתן לו להיכשל, אמנע ממנו כל דבר שאינו נעים, ובמקביל, אברר איתו אם זה מתאים לו.
"הורים היום מדברים לילדים בסימני שאלה. 'זה בסדר שאני אלך לנוח?' 'ילדים, אתם באים לאכול?' אני גידלתי ארבעה ילדים, עשיתי אלפי ארוחות. אמרתי להם, 'ילדים, בואו לאכול'. נקודה בסוף משפט".
מה רע, בעצם, בלשאול?
"אם אני אומרת לילד, 'אני הולכת לנוח, בסדר?' הוא יכול להגיד לי 'לא'. הוא לא מבין שזה מגיע ממקום של רכות, שאני רוצה לתת לו הרגשה שאני לא כופה עליו. אבל בינינו, אני כופה עליו המון דברים. אני מחליטה מה הוא יאכל, באיזה גן יהיה, באיזו שעה הוא ילך לישון".
והתוצאה היא "אמא, את לא מחליטה עלי".
"קלאסי. ואז אומרים לו, 'מתוקי, יש המון דברים שאתה מחליט עליהם. עם אילו חברים אתה משחק, אילו בגדים אתה לובש, איזה ארטיק אתה רוצה שאקנה לך. אבל על המון דברים אחרים אבא ואני מחליטים, כי זה התפקיד של המבוגרים'".
סופר נני מסבירה איך להתמודד עם תסכול של ילדים
דליות שולפת דוגמה מאחת המשפחות שבהן צפתה לאורך השנים. "ב־23:30 הסתובב שם ילד בן שנתיים וחצי, מוצץ בפה, חיתול מלא פיפי. שאלתי את ההורים למה. אז הם ענו לי, 'הילד מרגיש מתי מתאים לו ללכת לישון'.
"מה שהם לא יודעים זה שבניגוד למבוגרים, כשילדים עייפים מדי הם הופכים להיות היפראקטיביים, לכן הם רואים ילד מאוד ערני. ולא רק זה. האג'נדה ההורית שלהם, שלא לכפות עליו את רצונם, יוצרת ילד שהמלטונין (הורמון השינה, מ"ש) שלו כבר לא מאוזן, וזה משפיע על השינה שלו. ואז יש לי ילד שמתעורר בבוקר עייף ועצבני, כי היה צריך ללכת לישון שלוש שעות קודם. אבל לא, הוא קשוב לעצמו".
את חושבת שהורים היום קצת מפחדים מהילדים שלהם? מאזן האימה התהפך?
"אני חושבת שההורים לא פוחדים קצת מהילדים, אלא הם פוחדים המון. אבל לא שילד בן 4 ירביץ להם, אלא שהוא לא יאהב אותם. שהוא לא יהיה שבע רצון. אם הם היו אצלי בקליניקה, הייתי מראה להם שהם חושבים על עצמם ולא על הילד. הילדים לא צריכים לעשות מה שאומרים להם. ילדים צריכים ללמוד לשתף פעולה. וזו עבודה, ללמד אותם את זה".
"אני חושבת שההורים לא פוחדים קצת מהילדים, אלא הם פוחדים המון. אבל לא שילד בן 4 ירביץ להם, אלא שהוא לא יאהב אותם. אם הם היו אצלי בקליניקה, הייתי מראה להם שהם חושבים על עצמם ולא על הילד"
לקחת על עצמנו להיות יותר סמכותיים?
"אם אגיד לעצמי 'אני צריכה להיות יותר סמכותית', זה לא יקדם אותי. השאלה היא מה צריך לעשות כדי שהילד יקלוט אותי כסמכותית. מה יהפוך אותי בעיניו לדמות סמכותית? האם אני מרגישה בכלל סמכותית? האם נדמה לי שחלק מתפקידי זה לקבוע לילד, או שאני אומרת שהילד אחראי לגורלו והוא יודע מה טוב לו?"
את חושבת שזה יתהפך בחזרה?
"כן. אני לא יודעת מתי, אבל זה יתהפך. כמו בנושא גיל החתונה וגיל ההורות, שיורדים שוב. יש גלגל. אנחנו משתנים, לומדים, ממציאים דברים, ואז מבינים את התוצאות ועושים התאמות".
אם דליות צודקת והגלגל אכן מתחיל להסתובב בחזרה, היא כבר מזהה את הכיוון. לא חזרה להורות של פעם, היא מדגישה, אלא ניסיון לתקן את התיקון. "הילד שווה לי בערכו כבן אדם", היא מדגישה, "אבל יש היררכיה של גיל, של תפקיד, של בגרות ושל שנות חיים. זה שאני לא מפחדת להיות תקיפה, או לתת לילד שלי להיות מאוכזב ממני, עצוב או כועס - לא אומר שאני אשפיל אותו. אני לא אתן יד להשפלה שלו".
אחד המבחנים הגדולים של ההורות הזאת כבר נמצא כמעט בכל כיס בבית. מסכים, רשתות חברתיות, ועכשיו גם AI. את לא מרגישה שזאת מלחמה שכבר הפסדנו בה?
"אני חושבת שהטלפונים הם דבר גאוני. להתנגד להם זה כמו להגיד שהגלגל הוא השטן ושאני צריכה לסחוב את המזוודות שלי. ממש לא. צריך לנהל את זה, כמו שאנחנו מנהלים את התזונה של ילדינו, חברים וחוגים. זה עוד משהו לנהל. נכון, באסה, אבל ברגע שיש המצאה בחוץ, אני לא יכולה להכניס אותה בחזרה.
"אבל יש לנו פה דור שעשינו עליו ניסוי, והוא ישלם על זה מחיר רציני מאוד. רק עכשיו מתחילים לעשות התאמות. רשתות חברתיות, ועכשיו גם AI, הובילו לכך שאנחנו מבינים שעלינו לעשות התאמות. מבינים עד כמה החינוך צריך להיות אחר. אנחנו צריכים לגדל את הילדים שלנו לחשוב בביקורתיות, לא להאמין לכל מה שכתוב. זה המקום שנצטרך להיות בו".
מה עושים המסכים למוח של הילדים שלנו?
את פוגשת הרבה צוותים חינוכיים. הם חוטפים הרבה ביקורת. בקרב הורים רבים יש תחושה שאין על מי לסמוך במערכת.
"ההורים צודקים. אנחנו בתקופה קשה מאוד בכל מיני אספקטים. אבל לילדים צריך להעביר מסר אופטימי. 'אין מורה? ימצאו עם הזמן. יש מורה שאנחנו לא יודעים אם היא טובה או לא? אז אולי היא חביבה ונעימה ויהיה לך נעים להיות שם? ואם תרגיש שחסר לך חומר, אבא ואני תמיד נוכל לעזור לך'. הרי הם ילכו למסגרות, אז לפחות שילכו ברצון".
"בעלי מספר שכשיש לי חלום שאני חשה בו מאוימת - אני קוראת בשמות של האחים שלי. זאת עוצמת הדברים שנצרבים בגיל צעיר. במוח הכי קדמון שלי, מי שיבוא לעזרתי הם האחים. לכן אני שמה כל כך הרבה דגש על חוויות ילדות"
על הצוותים החינוכיים דליות אומרת ש"הם בעיקר חוששים מההורים - שלא מאפשרים לצוותי החינוך לפעול. תנו לצוותי החינוך לעבוד. תעבירו לילדים מסר שזה מקום שטוב להיות בו - גם אם כרגע לשלושה מקצועות אין מורים".
מבוגר נידף ברוח
אבל הילדים שנכנסו החודש לכיתות אינם רק תלמידים במערכת מקרטעת. כמעט שלוש שנים של מלחמה הפכו את המציאות לאפוקליפטית לפרקים, והיא נכנסת גם לקליניקה של דליות.
"מגיעים אלי מקרים מאוד לא פשוטים ועצובים, וזה חודר לי לחלומות. לכן אני סובלת לפעמים מסיוטים בלילה. בעלי מספר לי שכשיש לי חלום כזה, שאני חשה בו מאוימת, אני קוראת בשמות של האחים שלי. זאת העוצמה של הדברים שנצרבים בגיל צעיר. במוח הכי בסיסי וקדמון שלי, מי שיבואו לעזרתי הם האחים שלי. לכן אני שמה כל כך הרבה דגש על חוויות ילדות".
דווקא בגלל המציאות הקשה, היא אומרת, "מעבר לאהבה ולביטחון, אחד הצרכים הפסיכולוגיים של ילד הוא מבוגר שיודע טוב יותר ממנו. אם אני קטן ויש לי מבוגר לא החלטי, לא סגור על עצמו, לא עומד במילה שלו, לא סמכותי - על מי אני יכול להישען ולסמוך? מי ישמש קיר בחיי אם יש לי מבוגר שהוא כמו עלה נידף ברוח?
סופר נני מפצחת כמה מאתגרי ההורות
"אני קוראת בשנה הזאת לצאת עם כוונה וחסד. לראות את השונה ולקבל אותו. יש לנו כל כך הרבה ילדים עם הפרעות קשב, אוטיזם, נכויות, קשיים, חרדות. כמו כן, המדינה שלנו מייצרת כל כך הרבה אבנורמליה. צריך המון חמלה לילדים ולנוער עם מה שקורה היום. זה לא מתנגש עם הצבת גבולות וחינוך, אבל חשוב שזה יגיע מתוך חמלה גדולה מאוד. להבין שהמציאות, במיוחד הישראלית, מייצרת דברים קשים, ולהחליט איזה אדם אני ארצה להיות".
כללי האצבע של סופר נני לניהול ילדים ומסכים
מיכל דליות מודה מראש שכללי האצבע שלה לשימוש ילדים במסכים הם מחמירים. "אני אומרת אותם מתוך ידיעה ברורה מאוד שהציבור לא יכול לעמוד בהם", היא אומרת בחיוך סלחני. "בתוך כללי האצבע האלה נצטרך לעשות התאמות".
ובכל זאת, מבחינתה נקודת המוצא ברורה: הטכנולוגיה לא הולכת לשום מקום, ולכן האחריות של ההורים היא לא להחרים אותה, אלא לנהל את המפגש של הילדים איתה.
עד גיל שנתיים: בלי מסך קטן - דליות ממליצה לא לחשוף ילדים עד גיל שנתיים לטלפון או לטאבלט. היא מבחינה בין מסך קטן לבין טלוויזיה, שבה לדבריה אפשר לצפות גם בגיל הזה.
מגיל שנתיים עד 4: עד חצי שעה ביום - זה פרק הזמן המרבי שהיא ממליצה עליו בגילים האלה.
מגיל 4 עד 6-7: עד שעה ביום - גם כאן מדובר, לדבריה, בזמן מסך יומי ולא בהמלצה לשעה רצופה.
בשעה שלפני השינה: בלי טלפון או טאבלט - דליות ממליצה להרחיק מסכים קטנים בשעה שלפני השינה. טלוויזיה, מבחינתה, היא עניין אחר ואפשרית גם בזמן הזה. היא מזכירה ששימוש במסכים קטנים נקשר בתסמינים דוגמת פגיעה בריכוז, ביכולת להתמקד ובאמפתיה.
רשתות חברתיות: לא לפני גיל 14-13. כאן היא חד־משמעית: "בשום פנים ואופן לא". מבחינתה, העובדה שלחברים כבר יש חשבון אינה סיבה מספקת לפתוח אחד לילד.
ומה עושים עם ווטסאפ? אם הילד עדיין צעיר, אבל קבוצת הווטסאפ הכיתתית כבר הפכה לחלק מהחיים החברתיים, דליות מציעה פתרון ביניים: "להשאיר לילד טלפון 'טיפש', ולאפשר לו להתעדכן בקבוצה דרך הטלפון של ההורה".
ומה עם AI? כאן לדליות אין טבלת גילים. מבחינתה, ההתנגדות לעצם קיומה של הבינה המלאכותית חסרת טעם בדיוק כמו מלחמה בסמארטפון. התפקיד ההורי החדש, לדבריה, הוא ללמד חשיבה ביקורתית: "מי אמר את זה? מאיפה זה בא? מה האינטרס של מי שעומד מאחורי זה?"
