עמוס מיתר
פסיכולוג קליני
מחבר הספר "לגדול ביחד, הורות בעידן אי־ודאות" (הוצאת כנרת זמורה). ישתתף בוועידת החינוך של "ישראל היום" (14.7) בכפר הנוער עתיד מבואות ים, מכמורת
עמוס מיתר, אנחנו עדים, בעיקר לאחר המלחמה מול איראן, לרגרסיות אצל חלק מהילדים - ירידה בקשב ובריכוז, חרדה, הפרעות אכילה, הסתגרות. גם ההורים מותשים. רק לפני כשנה מצאו חוקרים ישראלים שבעקבות המלחמה הורים נשחקים פי 2.67 ביחס להורים אחרים בעולם, ומציגים יותר עייפות ומתח נפשי הקשורים לתפקוד ההורי שלהם. הנתונים האלה מתארים כמובן רק חלק מהתמונה, ובתור התחלה - מעניין להבין מה לדעתך מייחד את ההורות הישראלית, והאם אנחנו הורים טובים?
"מה שמאפיין אותנו כהורים הוא הרגישות הגדולה לילדינו, האכפתיות והדאגה - אולי משום שאנחנו מגדלים אותם בתנאים בלתי אפשריים. הקיום שלנו כל הזמן מותנה, יש עליו איום. האיום הזה, התחושה הלא בהכרח מוצדקת שהמפעל שלנו עלול להסתיים בכל רגע, מביא לכך שלהורים ישראלים יש הרבה ציפיות מילדיהם. אנחנו הורים תובעניים שלוחצים להצלחה, גם, למשל, בגלל תעשיית ההייטק המפותחת שהפכה למודל של הצלחה מגיל צעיר. אנחנו רוצים שהם ימשיכו את דרכנו - אבל בשיא הכוח.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
אז להיות ילד ישראלי זה לגדול מול ממדים רגשיים של דאגה, רגישות ואכפתיות של ההורה. ואני חושב שבממוצע - הממדים האלה גבוהים כאן יותר ביחס למקומות אחרים בעולם".
לא אחת יש גם תחושה של קנאה בין הורים, לעיתים אפילו צרות עין.
"הרבה הורים מסתכלים מה קורה בדשא של השכן, אילו קורסים ילדים אחרים עשו לפני כיתה א', איך מכינים את הילדים לכיתות מחוננים. אנחנו מקצרים להם את זמן הילדות, זמן הגן, ודוחסים להם ידע תיאורטי על חשבון מיומנויות רגשיות. זה מייצר נזק ארוך טווח".
בניית התשתית הרגשית היא נדבך קריטי להתמודדות עם החיים.
"כי אנחנו לומדים את התשתית הזו מהורינו מגיל אפס, אבל בהיעדרה הילד נותר עם פער שיהיה קשה יותר לגישור ביחס לפערי ידע. הדימוי העצמי שלו יתבסס על הידע שלו, ולא על החוסן, האיזון הפנימי והסבלנות שלו - תכונות חשובות להצלחה".
כמו במבחן המרשמלו המפורסם.
"נכון. נמצא שילדים שהצליחו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו בגיל קטן, הצליחו יותר בחיים".
המחקר הזה הוא עדות נוספת לציפיות שיש להורים, באשר הם, מילדיהם. לציפיות מתלווה גם דאגה, לעיתים מופרזת. איפה עובר הגבול בין דאגה קונסטרוקטיבית לדאגה מזיקה?
"יש לי חבר מצרפת שלא מבין איך אנחנו מוכנים למשכן את חיינו בשביל ילדינו. אצלנו, הוא אומר לי, אין דברים כאלה. אז מתי הדאגה הופכת למופרזת? העדות החשובה ביותר היא להביט בילד ולראות אם הוא שמח, אם טוב לו, אם הוא צוחק ומחייך ורוצה לקום בבוקר וללכת לגן ולבית הספר. אם אנחנו מזהים עצב, דיכאון, בריחה וחוסר התמודדות - אלה כבר נורות אזהרה".
יש גבול דק בין פריחה לקמילה. איך נשארים בצד החיובי?
"אני תמיד מדגיש שהורה רגיל מחנך את ילדו, אבל הורה נדיר משנה את עצמו. זו דרך להישאר בצד החיובי".
איך עושים את זה בפועל?
"אחד הכלים הכי יעילים הוא לשאול את הילד שלך מה הוא חושב עליך כהורה, כאדם, כבן זוג. זה 'גיים צ'יינג'ר'. והאתגר של ההורה הוא להקשיב, לא לענות ולהצטדק. היה לי מטופל שהילדה שלו אמרה לו שהוא כל הזמן כועס, ושהיא לא רוצה להיות לידו. ילדינו אותנטיים, ושווה להקשיב להם".
הדיבר ה־11
הקשבה היא אכן חשובה, ובספרך החדש "לגדול ביחד - הורות בעידן אי־ודאות" (הוצאת כנרת זמורה), אתה מדבר גם על קבלה. אבל בוא נהיה קונקרטיים יותר: יש לא מעט בני נוער שמוצאים את האסקפיזם שלהם בסמים ובשתייה. מתי חשוב שלא נקבל את מעשי ילדינו, והיכן עובר הגבול בין חינוך לקבלה?
"הורים רבים תוהים איך הם בכלל אמורים לקבל דברים כאלה. אבל יש הבדל עצום בין קבלה להסכמה. קבלה אינה הבעת הסכמה. אני יכול לקבל את הצורך של הילד מבלי שאני מסכים להתנהגותו. כשאני מקבל את הצורך לעשן, אני מייצר מרחב נקי משיפוטיות שמאפשר שיחה וגילויים חדשים על הדברים שעימם הילד מתמודד בחיי היום־יום שלו. אמפתיה וקבלה מייצרות הזדמנות טובה יותר לשינוי.
"זה קצת מזכיר התמודדות עם לחץ. לומר לילד שמרגיש לחץ וחרדה 'תירגע' זה חסר טעם. הצעד הראשון הוא לקבל את קיום הלחץ, את העובדה שהוא לא בהכרח עומד להיעלם, ואז לנסות להבין מה גרם לו להופיע".
אבל הורים נכנסים ברגעים האלה למערבולת. הורה שמגלה שבנו או שבתו השתמשו לאחרונה בסמים, למשל, מתקשה לעיתים להפגין אמפתיה וקבלה.
"בוודאי. הרגעים האלה כוללים כעס, בושה ודאגה. אבל אני לא בוטח בתגובה הספונטנית, היא לא עובדת. בעת הגילוי חשוב לזכור שאנחנו מוגבלים בראיית המציאות, ושאנחנו כנראה יודעים מעט ממה שעובר על הילד. לכן ברגעים האלה חייבים זמן להתארגן ולחשוב, ולא לזנק מייד על הילד. אם הילד רואה שחשבתי, עיבדתי את המצב ועשיתי עבודה פנימית, התגובה שלו תיראה אחרת. כשהילד מרגיש שאני איתו, זה מקל עליו והוא מרגיש פחות בודד. אבל כשאני מכניס רגש שלילי לסיטואציה, היא רק מסלימה. כעס ורגשות שליליים רק מעצימים את המצוקה ועלולים לגרום לו לעשן ולשתות יותר.
"בסופו של דבר אני רוצה לייצר מרחב - ממש מרחב מוגן של יחסים בתוך הבית, שבהם מותר ואפילו כדאי להעלות תחושות, מחשבות, קשיים והצלחות. זהו מרחב בטוח, שבו גם ההורים משתפים בחוויות שלהם, בחולשות ובחוזקות. זה יוצר חוסן משפחתי.
"חשוב לזכור כי עישון או שתייה יכולים להיות גם קריאה לעזרה מצד הילד, ולא פעם זוהי הזמנה של הילד לחלץ את ההורים מהכאב שלהם. פעמים רבות ילדים מאמצים את מצוקת הוריהם משום שהם רוצים להקל ולחלץ את הוריהם מסבלם. ראיתי את זה בלא מעט מקרים בקליניקה. לפעמים ההורה צריך לצמצם את רצונותיו ושאיפותיו לגבי הילד, כדי שלילד יהיה מקום בטוח להתפתח".
בוא נדבר על אהבה, שלה אתה מקדיש את הפרק הראשון בספרך. היא אמנם חשובה, אך גם יכולה לפגוע, להיות חסם.
"ככל שהאהבה גדלה, כך עלולה לגדול תחושת הבעלות של ההורה על הילד, וככל שתחושת הבעלות עולה - כך מתמעטת האהבה ופוחתת הקבלה. לכן - כשאני חושב אהבה - אני חושב על עצמי, כשאני חושב קבלה - אני חושב על הילד".
ומה קורה כשהורה מרגיש שאין אהבה? אני מדבר עם לא מעט הורים שבתקופה הזאת מרגישים שנמאס להם, הם מעלים ספק לגבי אהבתם כלפי ילדיהם. הורים שפשוט רוצים לברוח מהתא המשפחתי הדוחק והלחוץ. זה קורה לא כי הם הורים כושלים, אלא כי הם עייפים, מוצפים, מתקשים להתמודד עם מה שעולה בתוכם. איך פוגשים רגעים כאלה מבלי לשקוע בתחושת כישלון עזה?
"המלחמה גובה מחיר מההורות שלנו. במיוחד כעת הורים מרגישים כעס, אשמה וכישלון, שהם רוצים לעזוב הכל ולברוח מהתא המשפחתי. התקופה האחרונה, השנים האחרונות, קשות ושוחקות, ולא ניתן להימנע מהתחושות הקשות הסובבות סביב תחושת הכישלון ההורי. הניסיון להימנע מהתחושות הקשות לא עוזר, ולעיתים הוא רק מעצים אותן. דיבור אמפתי על תחושות האשמה הנלוות לכישלון, יכול לעורר הקלה והזדמנות לשינוי. סביב התחושות הקשות אני מברר אם ההורה מרגיש אשם, כי בדרך כלל תחושת כישלון מלווה באשמה.
"חשוב גם לזכור שבהורות אין תמיד בחירה חופשית. כששאלו את איינשטיין אם הוא מאמין ברצון חופשי, הוא ענה שהוא מאמין בהשקפתו של שופנהאואר: 'אנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו יכולים לרצות רק את מה שאנחנו חייבים'. כל הורה מגיע מלא במטען רגשי מן העבר, והוא פועל מתוכו. הורים לעיתים הם כעיוורים, מתקשים לראות את המציאות. אז לכל הורה נדרשת חמלה עצמית, שבסיסה בהבנה החשובה הבאה: אין הורה שלא יפגע בילדיו, זה כמעט תנאי בסיסי להורות - אנחנו נפגע בילדים שלנו וזה לא יכול להיות אחרת".
וגם הידיעה הזאת לא תפתור אותנו מאשמה.
"שמעתי משפט יפה בעניין הזה, שנאמר על ידי קיבוצניקית בת 100: 'כשאישה בהיריון כורעת ללדת, לפני שיוצא התינוק - יוצאת האשמה'. הורים צריכים לזכור שיכולת קבלת ההחלטות שלהם מוגבלת, וכשהם מקבלים החלטה - נראה שהם לא יכלו לבחור אחרת, גם אם הם טעו. ובכלל, אני לא בעד בקשת סליחה מהילד. במקום לבקש סליחה - נמצא אותה בתוכנו. נסלח לעצמנו, נשנה את התנהגותנו מול ילדינו, וכשיגיע הזמן - נוכל להביע מולם חרטה. כשאנחנו מבקשים סליחה מהילד, לפעמים אנחנו מעמיסים עליו כי הוא צריך לסלוח לנו. במקום זאת, כאמור, אני מציע להתחרט בפניו על כך שלא ראינו אותו ופגענו בו, ועכשיו אנחנו רואים אותו ואכפת לנו. זה מה שהילד צריך לשמוע".
לראות שמכבדים אותו.
"הרעיון לדעתי הוא להוסיף את הדיבר ה־11 - לא רק כבד את אמך ואביך, אלא כבד את בתך ובנך למען יאריכון ימיך. כשילד רואה שאני מכבד אותו - הוא מרגיש שהוא יכול להיות פתוח וקרוב, בקשר אמיתי, בתוך יחסים אינטימיים".
דאגה ושמחה בו בזמן
השיחה שלנו סובבת סביב יצירת עוגנים להורים, איים בטוחים שבהם הם ירגישו כי הם עומדים על אדמה יציבה. אלא שבינתיים, כשהורות מושלמת אינה בהישג יד - התסכולים והקונפליקטים רק גדלים, וכל שנותר לנו הוא למצוא את האי הבטוח בתוך עצמנו. איך מחזקים את הוודאות הפנימית?
"הכרת העצמי, הבנת הערכים שחשובים לי כהורה והטלת ספק בלתי פוסקת בבחירות שלנו. היכולת לחיות טוב עם הספק - זו הוודאות. לא צריך שחור ולבן, אלא ספק שילווה אותי. הספק מוביל לענווה - המידה הגבוהה ביותר בתורת המידות. כשיש ענווה - יש קבלה, אהבה, כבוד, היעדר שיפוטיות".
כתבת מדריך חשוב וחיוני להורים, ועם זאת - הקשיים לא נגמרים. יש משהו בספרות פסיכולוגית, איכותית ככל שתהיה, שמייצרת אשליה שלפיה ניתן להגיע להורות אופטימלית. אבל אולי, בסופו של דבר, כמאמר אנה קארנינה, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה, ושום ספר לא ישנה זאת?
"אתחיל בזה שאני אדם אופטימי. אני חושב שתמיד יש סכנה שהמצב יישאר כפי שהוא, אבל גם אם השינוי יהיה מזערי, זה הרבה מאוד. לשנות חיים של אדם אחד - זה דבר נדיר. וגם אם האפקט המיוחל לא יקרה - אז אוקיי, אני עוד אחד שציפה למשהו, וזה לא קרה. בינתיים, לשמחתי, התגובות לספר דווקא טובות".
עם כל הפסימיות שהכנסתי לשיחה, יש גם מקרי בוחן של הורות אופטימלית?
"יש דרכים להגיע להורות אופטימלית. למשל: ככל שאדאג יותר לשמחה של עצמי, כהורה, כך הילד שלי יהיה שמח יותר, כי אני אהיה פחות תלוי בו, ואעמיס עליו פחות דברים מהעולם שלי".
הורים שמחים מייצרים ילדים שמחים.
"בדיוק. זה יפה וקצת עצוב - כי הרבה פעמים זה לא כך. אני אומר להורים - קודם כל תדאגו לשמחה שלכם, תעשו עוד ממה שעושה לכם טוב. אני אוהב מוזיקה, ומשוגע על שירה, אז אני קורא ושומע מדי יום שירה - וזה ממלא אותי. הורים רבים מרגישים רגשות אשם כשהם מקדישים לעצמם, וזה צריך להיות בדיוק ההפך. כשאתם מקדישים זמן לעצמכם - אתם תורמים לבריאות הנפשית של הילד שלכם. זו תובנה כל כך חשובה".
בנימה אישית יותר, מה עדיין קשה לך לשנות בעצמך כהורה? איפה נקודות התורפה שלך?
"אולי תופתע, אבל בכל אחד מהנושאים שכתבתי עליהם יש לי עוד הרבה עבודה. אני צריך ללמוד לאהוב בצורה רחבה יותר, ואפילו להיות רגיש יותר. אני אמנם תופס את עצמי כאדם רגיש, אבל תמיד יש עוד עבודה".
אם היית יכול להכניס משפט אחד מספרך לספר לימוד שיהיה בגדר חובה לכל הורה בישראל - איזה משפט היית בוחר?
"אני מחובר להמון משפטים בספר, את חלקם הזכרתי. ממה שלא הזכרתי אפשר להתייחס למשפט שעוסק בכבוד: התייחסות מכבדת מולידה סבלנות. סבלנות מולידה פתיחות. פתיחות מולידה דיאלוג. דיאלוג הוא מה שאדם צריך כדי להיזכר שהוא אינו לבד בעולם הזה. ואולי עוד משפט קטן: לא צריך אפס דאגות כדי לשמוח. אפשר לשמוח ולדאוג באותו זמן, וזה בסדר".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
