"אתה יודע מה הדבר שהכי מרגש אותי בפרס הזה? שזה פרס על מפעל חיים", מהרהר איציק קלה. "מה זה מפעל חיים? מפעל אומרים על אסם, על מלט, על עבודה כמו של האחים שלי, שעבדו כקבלני חציבה, וכמו הרבה אנשים מהעדה הכורדית שהיו המובילים בבניית הארץ. מפעל החיים שלי זה מוזיקה, לשמח אנשים, ועבדתי במפעל הזה כל חיי, הכל בעשר אצבעותיי, אז בטח שזה מרגש אותי".
קלה מתייחס לידיעה המרגשת על קבלת פרס מפעל חיים מטעם "א.מ.י - נותנים כבוד 2026". מנימוקי הפרס: "איציק קלה הוא מן הקולות המזוהים והאהובים ביותר במוזיקה הישראלית. קולו הייחודי, ההגשה מלאת הרגש והיכולת שלו להפוך כל שיר לסיפור אישי, העניקו לו מקום מיוחד בלב הקהל לאורך השנים".
בדרך אל הראיון, יד המקרה מנגנת במונית שיר של קלה. הנהג מפזם. "אתה יודע מאיזה שנים איציק קלה עושה מוזיקה?", אני שואל, והנהג מחייך במראה, כאילו שאלתי את המובן מאליו. הוא חושב רגע ואז מסתבך: 'משנות התשעים? רגע, לא, אולי האלפיים? יכול להיות שמשנות השמונים? וואלה, אתה יודע - אני לא יודע".
יש שמות שנדמה שהם תמיד שם, חלק מההוויה של התרבות הישראלית. רק מעטים יודעים כמה מוקדם התחיל המפעל של קלה, שנולד בשנת 1953 בשכונת קטמון בירושלים, לייצר תרבות ישראלית. הוריו עלו מזאכו שבכורדיסטן, ובביתו דיברו רק כורדית. "היינו 13 אחים ואחיות, כולם נולדו שם, ורק אני, הקטן מכולם, נולדתי כאן, בארץ", הוא מספר.
הוא היה בן זקונים עטוף ונאהב, אבל ילדותו היתה גם מלווה באובדן ובכאב. "אבא שלי נפטר כשהייתי בן 3, ולמעשה לא הכרתי אותו בכלל וגדלתי כיתום", הוא מספר. "חיינו בצפיפות ובקושי כלכלי גדול, אבל היתה אחווה וקרבה בשכונה של פעם. הרגשת חלק ממשהו, שאתה לא לבד.
"אמא שלי היתה יוצאת בארבע בבוקר וחוזרת בלילה, להביא לנו לחם. בכל החופשים מבית הספר היסודי 'פורת יוסף' הייתי הולך עם אמא לעבודה, עוזר לה, ועבדתי גם בסופר כדי להביא כמה גרושים. פשוט לא היה לנו כסף - ואתה יודע, זו לא בושה להיות עני! אף פעם לא התביישתי במקום שממנו באתי. תמיד האמנתי שאם אתאמץ בשביל להצליח, זה יקרה בסוף - ואני מאוד גאה במקום שאליו הגעתי".
בשידור עם ג'ו עמר
שונה ומשתנה, המוזיקה תמיד היתה שם בשבילו. "אני ילד בית כנסת", הוא צוחק. "אני מגיע מבית דתי של מוזיקת חזנות ותפילות. כל האחים שלי היו חזנים בבית הכנסת". הנוסח שקלה ספג היה נוסח התפילה הכורדי, שכמעט לא מוכר מחוץ לעדה. "זה קצת דומה לעיראקי, אבל זה משהו ייחודי - וזה כל הזמן היה לי באוזן".
"לא יודע אם הקדמתי את זמני במוזיקה הזאת, אבל מההתחלה לא ניגנו אותי ברדיו. הייתי הולך לרחוב הלני המלכה בירושלים, מביא את התקליטים שלי לרדיו ומחכה לראות אם שמעו. מאוד קיוויתי שישמיעו שיר שלי"
בבית הכנסת למד קלה את חוקי ההיכל ואת קול הקודש. "כדי שישמעו אותך בבית כנסת, אתה חייב לפתוח את הגרון הכי עמוק מתוך הבטן, ללמוד לנשום נכון, להוציא קול שיגיע מהתיבה ועד לעזרת הנשים. כשאין מיקרופונים או הגברה, בית כנסת הופך למחנה אימונים הכי קשוח ואמיתי שיש. אי אפשר להתחבא מאחורי מניירות ואפקטים. הקול שלך צריך למלא את החלל כולו, ואתה צריך לשיר בכוח הכוונה ולמלא אמונה".
בית הכנסת הפך לביתו השני של הילד - ומישהו שם לב לקול הזה. "כשהייתי בגיל 10, הגיע לשם רחמים עמר, מהס"טים ("ספרדים טהורים"; ד"פ) של ירושלים, המלחין הכי גדול בעיר. כל החזנים והפייטנים של ירושלים הכירו את עמר והעריצו אותו. הוא היה אנציקלופדיה של הפיוט".
עמר הגיע לבית הכנסת כדי לחפש כישרונות צעירים למקהלה שלו. "זה היה כמו כוכב נולד. כל הילדים עמדו בתור להיבחן. הוא ניגן עם הכינור סול, ואמר לילד: תחזור אחריי. ואז תו אחר, ותוך ארבעה תווים הוא כבר ידע מי אתה, ומה אתה".
עמר זיהה את הכישרון של קלה לשירה טהורה וחזקה, אבל המפגש שינה את חייו של קלה גם מסיבות אחרות. "עמר התלהב ממני ואמר לי 'איפה אתה גר? קח אותי להורים שלך'. הוא שאל אותי אם אבא בבית, והתביישתי לספר לו שאני יתום. ואז הוא בא אלי הביתה, איש עם כינור, ואמר לאמא שלי: 'גברת, יש לך ילד מאוד מוכשר'. היא לא הבינה מה זו המילה הזו, 'מוכשר'. מה, זה כשר? כשעמר הבין שהיא לא מבינה, הוא ביקש לדבר עם אבא שלי. אני כבר הייתי עם הראש באדמה, ואחי אמר לו: זה ילד יתום, אביו נפטר. מאותו הרגע הכל השתנה".
כלומר, הוא הפך לדמות אב עבורך?
"הוא לא 'דמות'. הוא היה בשבילי אבא".
בעזרת עמר, קלה נפתח אל שפע עולמות התפילה היהודית. "ממנו למדתי את התפילה הספרדית הטהורה", הוא מספר. "התחלתי לשיר במקהלה שלו, ואחרי שנה כבר הייתי הסולן של הלהקה, למרות שהיו שם אנשים בוגרים ממני ב־20 שנה".
עמר, שהיה מחובר ל"קול ישראל" ולמדור למוזיקה מן המזרח של יוסף בן ישראל, חשף את הכישרון הצעיר ברדיו הלאומי. "בתוך כמה שנים הפכתי מילד חזן בבית הכנסת לשליח ציבור ברדיו. היינו שרים את שירי החגים ברדיו".
קלה נמשך אל המוזיקה וביקש להרחיב את הידע שלו גם מעבר לשירה. "כל כך רציתי לנגן, אבל לא היה לנו כסף לקנות מנדולינה. עמר, שהכיר יהודי יקר בשם יוסף בורג, אמר לו יום אחד: 'תשמע, יש לי ילד מאוד מוכשר, יתום, ואין לו כסף למנדולינה'. על המקום בורג הוציא צ'ק, חתם ואמר לו: לך תקנה לו מנדולינה, מיתרים ותווים. בזכות חבר הכנסת והשר בורג התפתחתי כמוזיקאי - ממנדולינה לעוד, לגיטרה, לכלי נשיפה ומה לא".
טקס החניכה של קלה הגיע לשיא בבר המצווה שעמר ערך לו על חשבונו. באותו זמן הוא הציג אותי לעמר אחר, ואמר לי 'תכיר, זה הזמר מספר אחת בישראל, ג׳ו עמר'. לבושתי, לא הכרתי אותו אז. רק אחר כך הבנתי מי זה, ואיזה כבוד גדול נפל בחלקי. לימים, ג'ו עמר ואני הגשנו יחד תוכנית רדיו קבועה בימי שישי. היינו מדברים על פרשת השבוע ומארחים זמרים, ואני תמיד הקפדתי להזמין גם זמרים פחות מוכרים, כי מי כמוני הכיר את זה".
נחשפת גם למוזיקה אחרת? מערבית יותר?
"כן, בטח, אהבתי את הביטלס ועוד דברים ששמעתי ברדיו, אבל הלב שלי היה בחזנות ובמוזיקה ערבית. שמעתי המון את פריד אל־אטרש, עבד אל־ווהאב ואום כולת'ום, וזה עזר לי לקלוט שפות. בכל שפה ששרתי חשבו שאני דובר את השפה. עד היום, כשאני שר לערבים או לפרסים הם מתקשים להאמין שאני יהודי. לך תסביר להם איפה ועל מה גדלת בגיל 10".
"תמיד ידעתי מה אני שווה"
בתחילת שנות ה־70 קלה השתחרר מהשירות הצבאי, שגם אותו הוא עשה בירושלים, וחיפש את מזלו כזמר. הוא היה סולן של להקת "אור חיים" ואף הוציא עימה כמה שירים לרדיו, אבל פרש מהלהקה כדי לפתח את הסגנון הייחודי שלו בהרכב שהקים בעצמו עם שני אחייניו, "הכוכבים", ועימה ניסה למצוא דרך לפרוץ עם המוזיקה שלו.
כרונולוגית, קלה התחיל לשיר במקביל לדור הראשון של גדולי הזמר המזרחי, אבל הדרך אל תודעת הקהל היתה ארוכה ומפותלת יותר מהדרך לירושלים. ב־1978 הוא הוציא אלבום בכורה מפתיע, "על הרי הקסטל", שהיה מבוסס על שירים כורדיים.
"זה לא היה פשוט", הוא אומר. "מבחינה מוזיקלית הרגשתי די בודד באותה תקופה. כל שאר הזמרים היו תימנים שמסלסלים עם הצבע שלהם, ורק אני עשיתי מוזיקה כורדית מסורתית, ומוזיקת פיוט על בסיס תורת המקאמה".
הכרת את זמרי הקסטות שהצליחו אז?
"בוודאי. בורא עולם נתן שכחה בעולם, אבל בזמנו, אחרי החתונות והבר־מצוות, הייתי בא למועדונים ומופיע עם זוהר ארגוב, רמי דנוך, וחיים משה. הכרתי את כולם והם הכירו אותי".
היה לך קשר עם זוהר ארגוב?
"כן, היינו קרובים מאוד. כשהגעתי להופעות שלו הוא היה מציג אותי כמורו ורבו, אבל לא רק שם היינו קרובים. היתה תקופה שהוא ניסה לצאת מהסמים והוא היה בהוסטל בירושלים, ואז, במשך כמעט שנה הוא היה מגיע אלי הביתה כל שבת, אוכל איתנו, יושב שעות, מדבר, מספר, סקרן. הוא בא אלי גם כדי ללמוד את שפת המקאמות".
"כשאמרו לי שהגידול קרוב למיתרי הקול, זה פגע בי קשה, כי זה המקום הכי כואב לאדם ששר. הייתי מוכן לוותר על יד או על שתי הרגליים - רק שלא ייפגעו לי מיתרי הקול. זו המהות שלי. מה עוד אני יודע לעשות?"
דיבורו מואט והוא לוקח נשימה עמוקה כשהוא נזכר בימים ההם. "זוהר אפילו רצה לבוא איתי לשירת הבקשות, אבל המצב הרפואי שלו לא אפשר לו. למעשה, הוא היה מגיע אלי במצבים לא הכי טובים שלו".
זה מעניין שאתה מספר על הקשר עם זוהר, כי אנשים לא משייכים אותך לדור הזה. היית שונה ונשמעת כמו הזמרים של הגל הטורקי שהופיעו כמעט עשור לאחר מכן.
"לא יודע אם הקדמתי את זמני בז'אנר הטורקי, אבל מהתחלה לא ניגנו אותי ברדיו. הייתי הולך לרחוב הלני המלכה בירושלים, מביא את התקליטים שלי בעצמי ל'קול ישראל', ועומד שם כדי לבדוק אם שמעו. קיוויתי שישמיעו שיר שלי".
והשמיעו?
"בקושי. הכרתי את יוסף בן ישראל, ראש המדור למוזיקה מהמזרח ברדיו, ומי שיצר את הפסטיבל בסגנון עדות המזרח. הוא היה חבר טוב של עמר, והייתי בטוח שהוא יגיד לי 'בוא, אני רוצה שתשיר בפסטיבל הזמר' - אבל הוא לא פנה אלי. חשוב לי שיידעו שאף פעם בחיי לא באתי בטענות לאף אחד. תמיד ידעתי מה אני שווה, ואמרתי לעצמי כבר אז, בתקופות הקשות ביותר: 'איציק, אתה טוב, ואתה תגיע. לא משנה מתי - זה יקרה'. ככה המשכתי לעשות את המוזיקה שלי. עוד שיר, ועוד אלבום, כל מה שאפשר - עד שזה הצטבר".
לא מייאש לראות אחרים פורצים, הופכים לכוכבים, ואתה עדיין עושה חתונות?
"זה לא היה קל, אבל קודם כל אני רוצה להגיד שמבחינתי זו זכות לנגן בחתונות. לשמח אנשים ביום חגם זה דבר גדול. בסוף, את הקהל שלי לא עניין מה חשבו העורכים ברדיו. מחתונה לחתונה, משמחה לשמחה, הקהל בנה אותי עם האהבה שלו. בסוף הגעתי לאן שהגעתי רק בזכות מה שעשיתי, בלי עזרה ובלי טובות או חסדים של עורכים מוזיקליים.
"מצד שני, אף פעם לא נכנעתי לתיוג הזה של 'מוזיקת קסטות'. תמיד עשיתי את הכי טוב שאפשר. שמרתי על הקול שלי ודרשתי לעבוד עם הכותבים ועם המוזיקאים הכי טובים שיש. עבדתי עם אהוד מנור, עוזי חיטמן, ארלט ספדיה. ידעתי שיום אחד זה יצטבר. איך אמרנו - מפעל? אז הקפדתי על בקרת הייצור".
זו נקודה מעניינת שאתה מעלה. עבדת עם אנשים שלא תמיד מזוהים עם המוזיקה הים תיכונית.
"אהוד מנור שמע את השירים שלי ואמר לי שהוא שמע שם משהו שונה. יום אחד קיבלתי ממנו טלפון, הוא אמר לי שהוא נורא שמח לשמוע אותי, ומפה לשם הפכנו להיות חברים. הוא כתב לי את 'מחיפה עד סלוניקי' לקראת נסיעה שלי לסלוניקי, ואת השיר 'והיא איננה'".
קלה מתחיל לשיר את הפזמון בהתלהבות. אני מתענג על ההופעה הפרטית שאני זוכה לה, וזה רק מלהיב את קלה עוד יותר - עד שהוא נזכר בסיפור שעוצר את המנגינה.
"יום אחד אני נוסע לים המלח ופוגש שם איזה בחור גבוה, בהיר, עם עיניים כחולות ובלורית, מטייל עם הבן שלו. זה היה עוזי חיטמן. באותו זמן, היה ליורם חיימוב, חבר שלי מירושלים, לחן מעולה, ואז עוזי כתב לי את המילים ל'אני העבד'. רצינו לעבוד עוד ביחד, אבל חיטמן נפטר כל כך צעיר".
צוואה מוזיקלית
תוגה נשזרת ברגע. הקול דועך מעט. לאחר הפריצה הגדולה של קלה בשנות ה־90, נדמה היה שהחיים החלו לבחון את יכולת הקימה שלו מהקרשים בכל פעם מחדש.
רצף האסונות בחייו התחיל כשאשתו ציונה נפצעה בפיגוע. מחבלים יידו אבנים ופח שמן בוער על הרכב שבו נסעה עם בתם ליד כביש המנהרות בכניסה לירושלים. אבן ניפצה את הזגוגית ופגעה בראשה. "בבית החולים ראיתי שבאים אנשים מכל הסוגים והעדות כדי לחזק אותנו, לקרוא תהילים לשלומה ולחבק", הוא נזכר.
"אף פעם לא נכנעתי לתיוג הזה של 'מוזיקת קסטות'. תמיד עשיתי את הכי טוב שאפשר. שמרתי על הקול שלי ודרשתי לעבוד עם הכותבים ועם המוזיקאים הכי טובים שיש"
ב־2015 אובחן קלה עם גידול בגרון, סנטימטר בודד ממיתרי הקול. "כשבישרו לי את זה, זה פגע בי קשה, כי זה המקום הכי כואב לאדם כמוני, ששר. הייתי מוכן לוותר אפילו על יד או על שתי הרגליים - רק שלא ייפגעו לי מיתרי הקול. הקול שלי זה המהות שלי, זה הכלי שלי. מה עוד אני יודע לעשות?"
הטיפולים הקשים שעבר בהדסה הותירו את רישומם בגופו, והוא איבד עשרות קילוגרמים. "במשך שישה חודשים לא אכלתי, שום אוכל לא עבר בגרון, הכל סתום. חייתי על מיצים וגלידות".
אלא שגם שם, בתחתית המדרגות, קלה מצא נחמה באהבת הקהל, ובראיון לפודקאסט של אבי שושן במאי 2025 סיפר: "במחלקה האונקולוגית אין מזרחים ואשכנזים. לא משנה כמה אתה עשיר או עני, אם אתה ממלא את קיסריה או עובד במשרד - כולם באותו חלוק כחול, מתפללים לעוד יום של נשימה. אם היינו מבינים את זה כשאנחנו בריאים, כל השיח המכוער והשנאה שיש היום ברחוב וברשתות החברתיות היו נעלמים ברגע".
בשנותיו הקשות הוא נעלם מעין ומאוזן הציבור, והיעלמותו הובילה לגלי שמועות, שכדרכן, החזיקו מעט אמת והרבה דמיון. פעם אחר פעם הוא נאלץ להכחיש שנפטר מסרטן ולעדכן שהשמועות על מותו היו מוגזמות, והוא עדיין חי.
"אתה יודע, האהבה של האנשים והאיחולים שלהם עוזרים לך, ממלאים אותך תקווה, ותקווה - וזה דבר חשוב כדי להתגבר", הוא אומר. ואכן, קלה התגבר על הסרטן וחזר לשיר ולהופיע, אך הגורל המשיך לדפוק בדלת ולתבוע את שלו. כשהחלים, חלתה בתו מעיין במחלה סופנית, ובסוף אוקטובר 2023 הלכה לעולמה. הוא מספר על זה כממאן לומר שוב את הדברים. זה הרגע היחיד לאורך כל המפגש בינינו שבו קולו מאבד את שמחת החיים הקבועה שלו.
"לפני שמעיין נפטרה, היא השאירה לי צוואה", הוא מספר על סף דמעות. "היא קראה לי למיטת חוליה ואמרה לי: 'אבא, אני יודעת שאני הולכת לעולם האמת, אבל גם משם אני רוצה לומר לך שאני לא אסלח לך אם אתה תפסיק לשיר או שתשיר פחות ממה ששרת. לא יודע למה ואיך, אבל ההצלחות הכי גדולות שלי באו בשנים האלה - וברוך השם, לא הפסקתי לשיר אף פעם".
כעת, אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה, קלה מביט אחורה בגאווה: "34 אלבומים הוצאתי עד היום", הוא מתגאה, ואני תוהה אם לספר לו שלפי הספירה שלי הוא הוציא אפילו יותר אלבומים. "הוצאתי שני אלבומים ביוון, הופעתי בניו יורק, בלאס וגאס, בלוס אנג'לס, בברצלונה - איפה לא? יש לי קהל רחב גם בעולם".
הקהל אהב את הלהיטים ("בי נשבעתי", "מתגעגע", "נסיכה שלי", "מותק", "עד יום מותי", "מחפש את הדרך", "מאמי" ועוד), אבל לא רבים שמו לב שקלה המשיך להתפתח ולחפש כל הזמן כיוונים חדשים במוזיקה, כפי שזה בא לידי ביטוי לפחות באחת מיצירות המופת שלו - "תסתכלי לי בעיניים". במקביל להצלחה בהשמעות וברחבות, שלקחה אותו עד לקיסריה, שיריו מצאו גם אמפיתיאטראות יהודיים יותר. "אתה יודע שבתי כנסת התחילו להשתמש בלחנים משירים שלי בשביל התפילות? אתה מבין איזו זכות זו?".
"פורץ דרך ומשנה חיים"
לימים, כשהופיע דור חדש של זמרים, כולם רצו לשתף פעולה עם האיש שתמיד היה שם. בין השאר, עומר אדם הצעיר ביצע עימו את "מחפש את הדרך" ובהמשך את הדואט "קסם", ושלישיית "מה קשור" שרה איתו על בית"ר ירושלים. הדור שלא ידע, גילה שידע ולא ידע. "יום אחד התקשר אלי עידן עמדי, שגם הוא כורדי עם רישיון", צוחק קלה. "הוא אמר לי 'איציק, אני רוצה לעשות איתך את בוקי דללה, השיר המסורתי של הכורדים'. אמרתי לו: 'עידן, נשמה, אין לך מושג כמה אני שמח, אתה יודע למה? כי את השיר הזה בדיוק שרתי בבר־המצווה שלך".
נאמן לצוואת בתו מעיין להמשיך לעשות מוזיקה וביתר שאת, בחודשים הקרובים ייקח קלה את המוזיקה שלו למקומות חדשים, וייצא לסדרת קונצרטים עם תזמורת ירושלים מזרח ומערב, בניצוחו של מאסטרו תום כהן. "זה הדבר הטוב ביותר שעשיתי עד היום", פוסק קלה, "אני על הבמה עם כל הלהיטים שלי, ואני נותן הופעה בליווי תזמורת של 30 נגנים, שעה וחצי על הבמה. זו יצירה, זה לא העיבודים הרגילים".
המופעים יתקיימו ברחבי הארץ, בין היתר באשקלון, ירושלים ות"א, במסגרת סדרה שכהן מכנה "דיוקן אמן, תחנות בזמן" - פרויקט שבו נבחרים אמנים ש"עיצבו את הדנ"א התרבותי בישראל וניסחו אותו". בסדרה, כבר זכו למחווה כזו אהוד בנאי, חוה אלברשטיין, אביהו מדינה ושלומי שבת.
"אי אפשר לנסח תרבות ישראלית בלי הדמות של איציק", מסביר כהן. "כן, גם עבור מישהו שגדל בבאר שבע והוא לא כורדי. איציק קלה הוא אחד האמנים הכי חשובים שאי פעם עשינו להם מחווה, מהטעם הפשוט שהוא אמן שצמח והגיע הכי רחוק בזכות אהבת הקהל. הוא סימן במוזיקה שלו משהו אורגני, שורשי, שצומח מתוך האנשים ובשביל האנשים. הוא שר עבורם, מזיז אותם, מבכה אותם, מצחיק אותם, מרגש אותם - והוא עושה את זה מכל הלב, ובנדיבות אין קץ.
"יכבר מההתחלה הוא הבהיר לי שהוא לא מתכוון לעשות לי חיים קלים - וזה בדיוק מה שאני הכי אוהב באנשים שאני עובד איתם. אין יותר גאה ממני על הזכות לשתף פעולה עם אמן כזה, פורץ דרך ומשנה חיים".
אין מתאימה מתזמורת ירושלים לקלה, שבשנה שעברה זכה בתואר יקיר העיר על תרומתו הרבה למוזיקה הישראלית. כמולד הירח, החיוך של איציק חוזר אל פניו, והוא מתמלא באותה רכות שבה הוא מתנהל בעולם. "הקב"ה נתן לאדם שתי נשמות", הוא אומר. "האחת - נפש האדם, והשנייה - מוזיקה. תגיד לי, מה היינו עושים בלי מוזיקה? אתה יכול לדמיין עולם כזה?"
