את הילדוּת שלה, שרה בולטין לא יכולה לשנות. היא גדלה בעולם מקביל שבו לא ניתנה לה אפשרות לבחור, לקבל החלטות או אפילו לדעת שיש מי שיגן עליה. נולדה לתוך הקהילה החרדית הסגורה ביבנאל, שרבים מתייחסים אליה כאל כת, והסיפורים שדלפו משם לתקשורת כללו פגיעות מיניות ונישואי קטינים. אך היום (חמישי) הודיעה המשטרה על מעצרם של 16 חשודים במעורבות במעשים, לאחר שכוחות גדולים פשטו על היישוב.
עתידה של שרה (31) היה מתוכנן מגיל צעיר מאוד: היא היתה אמורה לסיים את כיתה ח', להינשא בשידוך וללדת כמה שיותר מהר. אלא שבדרך הגיעו הפגיעה המינית, הנדודים בין פנימיות והחיים שהחלה לבנות בעצמה ולבדה - כשהיא בת 14 וחצי בלבד.
שרה, אם לבן 8, יכלה להישאר עם הכעס, הצלקות והכאב, אך בחרה להפוך את הטראומה הנפשית והגופנית לשליחות יוצאת דופן: היא עוסקת בהקמת מיזם ייחודי שייאבק בנישואי הקטינים בישראל, יפעל לשינוי החוק ויעניק לעוזבי הקהילות טיפול, שיקום וליווי.
לפני כחודש וחצי קיבלה שרה פנייה לעזרה, שממחישה את נחיצות הפרויקט. אב לבת 15, השוהה בקהילה עם אמה, ביקש למנוע את נישואיה. המחשבה שהנערה תיכנס עוד באותו הלילה להיריון החרידה את האב המתוסכל. שרה פנתה למשטרת מחוז צפון והגיעה בעצמה ליבנאל, מלווה בכמה פעילים. אחרי סיורים רבים בשטח איתרו השוטרים את מקום הטקס ועצרו את האירוע, לפחות בינתיים.
"הרווחה צריכה לדרוש צו דחוף שיוציא את הילדה מהבית", שרה אומרת בלהט. "בגילה היא צריכה לעבור היריון ולידה? חובה לשנות את החוק ולהכניס את תחום נישואי הקטינים תחת עבירה של סחר בבני אדם, שבה הענישה גבוהה בהרבה. זו פגיעה מינית מאורגנת. עם המיזם הנוכחי הם יקבלו הזדמנות לחיות, להתפתח ולגדול, והוא ייתן להם את הזכות לילדות אמיתית".
במסגרת המאבק חסר הפשרות, פנתה שרה לאחרונה ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, וביקשה את התערבותה. "כמו רבים מבני הקהילה, גם אני הייתי ילדה בסיכון", כתבה. "התוצאה המעשית של גישת בכירי הקהילה היא עריכת נישואי בוסר הכרוכים מעצם טבעם וטיבם במעשי אינוס". היא מבקשת מהיועמ"שית שתאפשר למשטרה ולפרקליטות לפעול בצורה אפקטיבית כדי שיוכלו לפתוח בחקירות בעבירות של שידול לאונס, שידול למעשה מגונה וחדירה אסורה בהסכמה.
שרה ממתינה עדיין למענה. "כל משרדי הממשלה צריכים להתאגד כדי להקים מינהלת רב־מערכתית שתחפש פתרונות", עיניה הכחולות יוקדות בזעם עצור. "הטירוף הזה של נישואי הילדים יכול להביא סוף על מדינת ישראל. אנשים כאלה ילכו ויתרבו, והביטוח הלאומי יפשוט את הרגל. קחו את כל הכספים הללו ותשקיעו אותם במניעת התופעה. המדינה ישנה בעמידה. צריך לסגור לאנשים האלה כל ברז כלכלי".
כמו שטיפת מוח
החסידות במושבה החקלאית יבנאל, מדרום לטבריה, הוקמה ב־1984 על ידי הרב אליעזר שלמה שיק, המכונה המוהרא"ש, שהיה אחד ממנהיגי קהילת ברסלב בברוקלין, ניו יורק. השם הרשמי של הקבוצה הוא "היכל קודש", אולם חבריה מוכרים בציבור גם בכינוי "הכת מיבנאל". במהלך השנים רכשה החסידות נכסים רבים, ובאחריותה גם לא מעט עמותות. כ־500 משפחות מתגוררות כיום במושבה, והן מנהלות חיי בידוד.
הרב שיק נפטר ב־2015, ומאז התפצלה הקהילה לכמה קבוצות יריבות. כולן ממשיכות את דרכו ומורשתו, הכוללת נישואי קטינים מתחת לגיל 17.
הקהילה ממשיכה את דרכו. הקרב על ירושת המוהרא"ש, מתוך "פנים אמיתיות"
המשפחה הראשונה שהגיעה ליבנאל עם הרב, ונמנית עם דור המייסדים, היו הוריה של שרה. השניים עלו בגיל 18 מארה"ב, התיישבו בצפת, ושם הכירו והתחתנו. כשהפכו להורים לשלושה ילדים הם עברו ליבנאל, ובמקום נולדו עוד שבעה אחים, ביניהם שרה.
"כשהייתי בת שנתיים, אחי הגדול התחתן בגיל 14", היא משחזרת. "היה ברור שגם אני אתחתן בגילו עם מישהו שהמוהרא"ש ייבחר עבורי. אתה גדל לתוך עולם כזה, והוא משאת חייך".
ידעת שיש בחוץ עולם אחר?
"ראיתי מסביב את החילונים ואת השכנה היפה עם הג'ינס והתלתלים. היתה בי איזושהי כמיהה, אבל בתפיסה ובתודעה ריחמתי עליה, כי היא חיה בשקר. אנחנו התינוקות של בית רבן, הילדים של מוהרא"ש, הזיקוק של הטוהר. תפקידנו היה לשמור על העולם נקי. כילדים, ידענו שיש לנו אחריות על הכתפיים".
זה נשמע כמו שטיפת מוח.
"זה עיצוב תודעה. בגיל 3 היה לנו בגן זמן ריכוז, שבו היינו מתפללים שלא נצער את המוהרא"ש, שהוא יהיה מאושר, שיצליח בכל המטרות שלו ושהאויבים שלו ימותו. השירים שלנו היו שנזכה להיות כלות צדיקות במהרה".
שרה נחשבה לחריגה בקהילה. היא היתה שובבה, טיפסה על גדרות ועצים, התגלגלה בשדות החיטה ולא היססה להתלכלך בבוץ. רגע לפני שנכנסה לכיתה א' היא חוותה את הטראומה שהפכה למנת חלקם של רבים מילדי החסידות.
"לפעמים דיברנו, הבנות בקהילה. אחת סיפרה שאחיה עשה לה ככה, אחרת דיברה על שכן שנגע בה, והיתה גם זו שהתוודתה על אבא שעשה דברים קשים. זאת היתה מציאות החיים המחרידה שלנו. לא היתה דרך להתנגד. האשמתי את עצמי על שהייתי שותפה למשהו לא בסדר"
"מישהו שהיתה לו גישה לבית שלנו התעלל בי מינית", היא מתכווצת. "זה נמשך ארבע שנים. הוא שאל אם אני רוצה שהוא יגלה לי מה ההבדל בין בנים לבנות, וזה היה מניפולטיבי, כי לא שאלתי כלום. משם זה התפתח. זה קרה בעיקר בחגים, כשהבית היה פתוח ואנשים היו מגיעים. לפעמים התעוררתי באמצע הלילה בסלון כשהוא מעלי".
מאותו רגע, התנהגותה של שרה השתנתה. המצוקה פרצה החוצה בהתנהלות מרדנית, עקשנות והתחצפות למורות. התלמידות הטילו עליה לא פעם חרם, מבלי שהמורות התערבו.
סיפרת למישהו על התקיפות?
"רק בנות בכיתה ידעו. לפעמים בהפסקות דיברנו על זה. אחת סיפרה שאח שלה עשה לה ככה, אחרת דיברה על השכן שנגע בה, והיתה גם זאת שהתוודתה על אבא שעשה דברים קשים. זו היתה מציאות החיים המחרידה שלנו. ידענו שזה אסור, אבל לא היתה דרך להתנגד. האשמתי את עצמי על כך שהייתי שותפה למשהו שהוא לא בסדר".
בכיתה ה', כשהיתה בת 10 בלבד, העזה שרה להתנגד לתוקף. "זו היתה חוויה קשה, והוא כפה את עצמו בזמן שישנתי", היא אומרת שקט. "לא יכולתי להכיל את זה יותר, ובעטתי והדפתי אותו. למחרת אמרתי לו בכעס 'מה עשית?' הוא המציא תירוץ וטען שהגיע לבית כדי לחפש את הכיפה שלו".
שרה החליטה לחשוף את הזוועה בפני אביה. "ראיתי איך הפנים שלו מזדקנות בשנייה. הוא סיפר לאמא, והיא גילתה לאחים הגדולים. הם היו בטוחים שהיא שטפה לי את המוח, והתעלמו ממני. התביישתי. הרגשתי מוחרמת ודחויה. נכנסתי למוד הישרדותי".
הפוגע התנצל בפנייך אי־פעם?
"לא, אבל כעבור ארבע שנים הוא הודה מולי בכל".
הגשת תלונה במשטרה?
"כן, אחרי הרבה שנים. קראו לו לחקירה, וגם שם הוא הודה במעשים, אבל סגרו לו את התיק".
חוקי צניעות אחרים
בשנת 2003 נפתחה חקירה פלילית נגד הרב שיק בחשד שעודד את חסידיו לקיים נישואי קטינים. הוא נשאר בניו יורק ולא חזר לישראל, מחשש שייעצר על ידי רשויות החוק. כעבור שלוש שנים נסגרה החקירה מבלי שהוגש נגדו כתב אישום.
"הקהילה התערערה באותם ימים", נזכרת שרה. "לא היתה אצלנו כיתה ט', כי כולם התחתנו. פתאום אין את מוהרא"ש שעושה שידוכים. ילדים הסתובבו ברחובות, והיתה המון אלימות מינית. הייתי אז כמעט בת 13 שלא מצאה את עצמה. תלמידה אחת יצאה לפנימייה, ומבחינתי זו היתה נקודת אור עבורי. רציתי לברוח, כי לא היה לי טוב בבית ועם הסביבה.
"בינתיים המוהרא"ש חזר לארץ ועשו חגיגה גדולה. אמא ואבא לקחו אותי כדי לקבל ברכה, ואחד מהם אמר שאני רוצה לצאת לפנימייה. מוהרא"ש לא הסתכל עלי ועשה תנועה עם היד כאילו הוא מגרש זבוב. הוא אמר שיהיה לי לברכה והצלחה. למעשה, הייתי הראשונה שקיבלה אישור לצאת החוצה. היום אני רואה את זה בחיוב, אבל אז התחושה היתה שמתנערים ממני. הוא ידע על הפגיעה המינית, התעלם ממני בהפגנתיות ולא עשה דבר".
העולם בחוץ נראה לשרה כמו אזור מלחמה. זו היתה הפעם הראשונה שבה התוודעה לחיים אחרים. "לכל הבנות היו מצעים, שמפו ודיאודורנט, ולי לא היה כלום. הלכתי לבדי לרווחה עם רשימה של דברים, ומישהי שם אמרה לי שאין לה איך לעזור. מקסימום היא יכולה לתת לי תיק גב.
"בפנימייה הייתי בחרדה מהסיטואציה החברתית החדשה. אף אחד לא הכין אותי. כמו כן, הייתי קטנה מכולן בשנה ויותר. הן סיימו כיתה ח' ואני הגעתי ישר אחרי כיתה ז', לתוך כיתה ט'. התאמצתי מאוד ללמוד. השפה היתה שונה, חוקי הצניעות אחרים, ומרוב לחץ כמעט לא אכלתי. אחרי כמה חודשים עזבתי ועברתי בין פנימיות אחרות, עד גיל 14 וחצי".
הגעת לבקר בשבתות ביבנאל?
"מדי פעם. היה חשוב שהאחים הקטנים שלי יראו אותי. הבאתי מהפנימייה התנהגות אחרת, שכללה חיבוקים ונשיקות, אבל גם עצבים וצעקות. נהגתי לישון אצל אחותי, כי הבגדים שלי נראו שונה ואמא היתה גוזרת או מעלימה לי אותם. זה היה יכול להיות חצאית ג'ינס או חולצת טריקו במקום מכופתרת. גם הסרתי את הגרביים".
בחופש הגדול, לפני שעלתה לכיתה י', חזרה שרה ליבנאל והתגוררה בבית אחותה. "רציתי לקנות לעצמי שמיכת פוך, כרית נוצות ומצעים, אז עבדתי כמטפלת של ילדים מהקהילה בזמן שההורים שלהם יצאו לצמתים להפיץ את משנתו של מוהרא"ש. ההורים דרשו ממני לא להוציא את התינוקת שלהם מהלול, והיא היתה שוכבת שם ולא זזה ולא בוכה.
"כילדה חשבתי ללכת לרווחה ולהתלונן, אבל התחושה היתה שלאף אחד לא אכפת. לקהילה יש רב, אז שישברו את הראש. מבחינתם, שנרצח אחד את השני. הם לא מבינים שגדלים שם ילדים שהפגיעות המיניות, ההזנחה והאלימות הן חלק מהחיים שלהם. ילדים אלו ימשיכו את המעגל האלימות לדור הבא".
מאבק של זהויות
גם היום שרה לא יכולה לשכוח את בת ה־12 מהקהילה, שנשלחה לטיפול אצל רבנית ומצאה את עצמה מנקה ומבשלת עבורם בחינם. "היא לא היחידה, והיא רק דוגמה", שוב מבעבע הכעס בקולה. "בזמן שהילדה ביצעה את עבודות הבית, הבעל פגע בה מינית. היא היתה בלופ רגשי מורכב. לא רק שלא טיפלו בה, אלא גם השתמשו בה. והסביבה? היא הסתכלה עליה כאילו זו אחריותה".
"אנשים כאלה ילכו ויתרבו, והביטוח הלאומי יפשוט את הרגל. קחו את כל הכספים הללו ותשקיעו אותם במניעת התופעה. המדינה ישנה בעמידה. צריך לסגור לאנשים האלה כל ברז כלכלי"
שרה חזרה לכיתה י' בפנימייה לנוער בסיכון, כשהמעשים בבנות ה־12 מרסקים את ליבה. "השתניתי מאוד, הצניעות פחתה והסתובבתי במכנסיים. יצאתי מהפנימייה לנקות בתים, כי לא היה לי כסף. נפלטתי משם באמצע השנה, כשאני בת 14 וחצי. מאותו רגע הייתי האחראית היחידה על החיים שלי. עבדתי במלצרות באולמות אירועים של חרדים ונדדתי בין בתים של חברות. לפעמים שכרתי חדר בדירת סטודיו או עם שותפים".
מצאת את עצמך לפעמים ללא קורת גג?
"כשלא היה היכן לישון נסעתי לאחותי ביבנאל. וכן, היו מקרים שנשארתי ברחוב והעברתי את הלילה עם חברות. לא היה לי עוגן והתגלגלתי ממקום למקום. בכל חודשיים שיניתי את הסביבה. הייתי מאוד גאה בעצמי שכנערה צעירה הסתדרתי לבד ופרנסתי את עצמי, אבל זה גם נורא עצוב. ימים שלמים נותרתי רעבה".
איך הסתכלת מבחוץ על חברותייך לכיתה שנישאו?
"הבנתי שלהתחתן בגיל 14 זה לא תקין ולא חוקי. היה בי מאבק פנימי של זהויות. מצד אחד לא רציתי להתחתן, מצד שני חשבתי שמשהו בי לא בסדר אם בן הזוג לא מציע לי נישואים".
כשהיתה בת 17 עזבה שרה לבדה את ישראל ומצאה עבודה בעגלות בארה"ב. שיערה הפזור, הגופיות והמכנסיים הקצרים מחקו כל זכר לעברה החרדי. היא עבדה כמטפלת של משפחות ישראליות לשעבר, למדה אנגלית וספרדית, ושימשה גם מדריכת נוער ומורה לעברית.
שנים ספורות אחר כך הכירה את מי שהפך לבן זוגה ונכנסה להיריון עם בנה, אודי. "בימים ההם פרצה אצלי פוסט־טראומה ממה שחוויתי בילדות. לא ישנתי בלילות והרגשתי מנותקת מהגוף שלי. נפרדתי מבן הזוג וגידלתי את הילד לבד. עברתי טיפול נפשי באחת הקהילות היהודיות, שבמהלכו החלטתי לחזור לישראל".
בגיל 24, כשהיא נושאת תינוק בן שמונה חודשים, שכרה שרה דירה פצפונת במושב בצפון הארץ, והחלה לעבוד כגננת. במקביל המשיכה בטיפולים הנפשיים. "רציתי ללמוד טיפול בתנועה, אבל אלה לימודי תואר שני, ולי לא היתה אפילו תעודת בגרות. נרשמתי ללימודי תואר ראשון בחינוך גופני בווינגייט והייתי צריכה לעבור קודם את המכינה. זו היתה תקופה מטורפת. אחי הבכור נפטר, הקורונה התחילה, והייתי צריכה לחפש דירה חדשה כשאני לבד ועם ילד קטן".
שרה סיימה את המכינה בהצלחה, אבל החליטה לא להמשיך ללימודי התואר. היא עברה ליישוב צורן, ותופעות הפוסט־טראומה צצו שוב במלוא עוזן. "רציתי שהבן שלי יחווה חיים בריאים. הסכמתי להתפרק ולפרק את הדפוסים כדי לאפשר לעצמי בנייה מחדש של החיים שאני והילד ראויים להם".
התסמינים לא חזרו
לפני כשלוש שנים השתתפה שרה בסדרה "בשם האב", שיצרה הבמאית בת דור אוז'לבו וששודרה בכאן 11. שם חלחלה בה ההכרה שחשוב שהיא תשמיע את קולה עבור הילדים שנמצאים בתוך החסידות. היא פנתה לעמותת "הלל", המלווה צעירים וצעירות שיצאו מהחברה החרדית ומסייעת להם בבניית חיים עצמאיים.
לברוח מההשפעה הנוראה. מתוך "בשם האב"
"בזכות המלגות שנתנו לי מהעמותה יצאתי למכינה וללימודי אקרו־יוגה, המשלבים יוגה ואקרובטיקה, שזה המקצוע שלי היום. קיבלתי מהם מלגה נוספת כדי להירשם, לפני כשנה, ללימודי תואר בעבודה סוציאלית במכללת רופין. אני בעיצומה של הכשרה מעשית בתוך מערכת הרווחה שאכזבה אותי כנערה. חלק מההחלטה ללמוד את המקצוע קשור ל־7 באוקטובר. הסתובבתי ברחובות וראיתי את הטראומה בעיניים של האזרחים.
"הרגשתי שאני מסתובבת עם ארגז כלים ענק ומתחשק לי לחלק אותו לכולם. רכשתי אותו במשך שנים, והוא אפשר להתמודד עם הטראומה. תראו אותי. אני עדיין מתמודדת עם תסמינים, אבל גם יודעת להכיל אותם. פתאום יש לי שקט, ונעים לי לחיות בגוף שלי. בכל פעם אני מגשימה חלום אחר שלי".
למרות העומס הכרוך בלימודים אקדמיים ובגידול ילד כאם יחידנית, הצטרפה שרה לעמותת "עו"סים שינוי" - סטודנטים למען עתיד העבודה הסוציאלית ושירותי הרווחה בישראל. "מאז המלחמה, המדינה צריכה לעבור שינוי מהותי ביחס לעובדים סוציאליים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים. היא צריכה לסייע להם במימון לימודים ובתמיכה, כי זו השקעה שתחזור למדינה. לא הגיוני שעובד סוציאלי אחד יטפל ב־200 תיקים".
"בכל פעם שמישהו נפלט מהכת ביבנאל ומבקש עזרה, אני מפנה לאנשי מקצוע ולעמותות שפועלות לצידי בהתנדבות. אני צריכה עוד אנשים, משאבים ומימון. הפרויקט רחב מאוד, ואשמח שעוד אנשי ניהול וארגון יצטרפו לעשייה. היום אין לי תמיד מענה למי שפונה אלי"
כעת, כשהיא מתכננת להמשיך גם ללימודי תואר שני בטיפול בתנועה, נראה שלשרה אין כפתור השתקה. היא מסורה כולה גם למיזם החדש. "אני זקוקה לעזרה", היא אומרת בכנות. "בכל פעם שמישהו נפלט מהכת ביבנאל ומבקש עזרה, אני מפנה לאנשי מקצוע ולעמותות שפועלות לצידי בהתנדבות. אני צריכה עוד אנשים, משאבים ומימון, ומישהו שינהל את המיזם וייצור שיתופי פעולה. הפרויקט רחב מאוד ופועל למניעת נישואי קטינים, לשינוי מדיניות של משרדי ממשלה, לליווי של נפגעי תקיפות מיניות ויוצאי הכת, לטיפולים, לשיקום, למיצוי זכויות, להדרכת הורים ועוד. בינתיים אשמח שעוד אנשי ניהול וארגון יצטרפו לעשייה. אני אמשיך להביא רעיונות ולייעץ. היום אין לי תמיד מענה למי שפונה אלי".
על נישואי הקטינים ביבנאל - מתוך "פנים אמיתיות"
עם כל הרעיונות והתוכניות, הדברים הקשים שחווית בילדות חוזרים אלייך בלילות?
"עד לטיפול האינטנסיבי שעברתי לפני שנה היו לי סיוטים. מאז לא חזרו אלי התסמינים. היום אני חיה את החיים שתמיד רציתי".
תגובות:
קצין במערך החקירות של משטרת מחוז צפון מסביר על המאמצים שעושים חברי קהילת "היכל קודש" במטרה להסתיר מהשוטרים את נישואי הקטינים. "החופה מתקיימת במקום מסתור, כשהחתן והכלה לא יודעים מראש היכן היא", הוא אומר. "אסור להביא טלפונים לטקס ולא לצלם. בכירי הקהילה מניחים את הטלפונים במקומות מרוחקים, כדי לנסות להתל במשטרה. בפברואר השנה הצלחנו לבטל אירוע כזה ומצאנו כתובה שהוסלקה בקיר ביחד עם טבעות. הבעיה היא שזה לא מספיק כדי לשמש ראיות להגשת כתב אישום.
"בכל פעם שאנחנו מזמנים לחקירה חתן וכלה, אין מצידם שיתוף פעולה, והם מספקים את אותה מנטרה שהוכתבה על ידי עורך דין. 'לא התחתנו, ומותר לנו לגור יחד ולקיים יחסי מין כמו שהחילונים עושים'. אין ספק שנדרשת חשיבה חקיקתית, ואולי להפחית את סף הראיות. המשטרה רודפת אחרי הזנב של עצמה. מעכבים, חוקרים ומשחררים, כי אין ראיות. מה יש לומר אם אשת חינוך, מנהלת בית ספר, חיתנה את הבת הצעירה שלה לפני חודשיים?"
האם שינוי החוק לסחר בבני אדם יסייע?
"אני לא מאמין. המתחתנים לא רואים בעצמם קורבנות, והם טוענים שהכל נעשה מרצונם. התפרצנו לאחרונה לחתונה כזו, אבל כולם טענו שמדובר במסיבת אירוסין, אף שראינו שהכלה כבר עם כיסוי ראש. אלא שכיסוי ראש אינו ראיה משפטית. אני מקווה שעם המודעות לנושא, נוכל לקבל כלים נוספים שיסייעו לנו לצמצם את התופעה".
במשרד הרווחה והביטחון החברתי במחוז צפון מעדיפים להפנות אצבע מאשימה לגורמים אחרים: "נישואי קטינים הם תופעה אסורה על פי חוק, והטיפול בה מצוי בסמכות גורמי האכיפה. אנו פועלים במישור הטיפולי והמקצועי למתן הגנה וסיוע לקטינים ולמשפחות בסיכון".
