לראשונה זה 20 שנה: "הביטחון מתחיל פה, בתלם האחרון"

הקרוואנים הגיעו רק יום קודם, וגם אז רק חלקם. על הגבעה המאובקת בבקעת הירדן מסתובבות המשפחות הראשונות ומנסות כל אחת להבין איזה מהם יהיה הבית שלה. הקרוואן הזה פונה מעט יותר למזרח, ההוא נמצא בנקודה גבוהה יותר, ומזה שבקצה רואים אולי טוב יותר את הרי מואב שמעבר לירדן. ההכרעה קשה מהצפוי, ולא בגלל ההבדלים בין המבנים. כמעט מכל נקודה על הגבעה הזאת נפרשת בקעת הירדן למלוא רוחבה.

מתחת לרגליים עדיין אין מדרכות, גינות או דשא. בעיקר חול ואבק שנכנסים לנעליים, לבגדים ולרכב. עד לפני כשנה היתה כאן גבעה ריקה כמעט לחלוטין. עכשיו כבר יש כביש, תשתיות ראשונות וקרוואנים. ביום חמישי הקרוב, כ"ח באלול, יומיים לפני ראש השנה, ייערך כאן טקס חנוכת מושב בתרון, בשטח המועצה האזורית בקעת הירדן, בסמוך לארגמן ולחמדת.

20 משפחות צפויות להיכנס בשבועות הקרובים לבתיהן החדשים. לפי מובילי המיזם, בתרון יהיה המושב החקלאי הראשון שמוקם בישראל זה יותר מ־20 שנה. על 20 המקומות בגרעין המייסד התמודדו יותר מ־120 משפחות. החזון לטווח הארוך גדול בהרבה: מושב של 450-400 משפחות.
אבל הסיפור של בתרון אינו רק סיפור על עוד נקודת יישוב בבקעת הירדן. מאחורי הקרוואנים, השדות שעוד לא נחרשו והקהילה שעוד עושה את צעדיה הראשונים, מסתתר רעיון ישן מאוד, שחזר במהירות למרכז השיח הישראלי אחרי 7 באוקטובר: גבול אינו מוחזק רק באמצעות גדר, מצלמה וכוח צבאי. הוא מוחזק גם באמצעות אזרחים שחיים עליו, עובדים עליו ומעבדים את אדמתו.

זו גם התפיסה שעומדת מאחורי המהלך הרחב לחיזוק הגבול המזרחי שמקדמת הממשלה, ושפרטיו נחשפו לראשונה ב"היום". התוכנית מבקשת לשנות את המציאות לאורך מאות קילומטרים של גבול, מאילת צפונה, באמצעות חיזוק היישובים הקיימים, הקמת נקודות חדשות ופיתוח תשתיות.

בתרון הוא אחד המקומות שבהם אפשר כבר לראות את הרעיון הופך מגישה אסטרטגית לקרוואנים, כביש וילדים מתרוצצים.

לקחי 7 באוקטובר

"מי שעוד היה צריך הוכחות שההתיישבות היא נדבך מרכזי בביטחון של המדינה, שיסתכל אחורה לשמחת תורה, ל־7 באוקטובר", אומר אורי ספיר, סמנכ"ל ארגון השומר החדש, שמוביל את מפעל ההקמה מהצד הארגוני, "בסופו של דבר, התיישבות חזקה, כיתות כוננות והחלוצים, הם שהיו בחזית".

מבחינת אנשי השומר החדש, היה תנאי חשוב כבר מראשית הדרך: בתרון לא יהיה עוד יישוב קהילתי. הוא יהיה מושב.

"היה לנו מאוד חשוב שזה יהיה מושב ולא עוד יישוב קהילתי", מסביר ספיר, "לא שיש לנו משהו נגד, אבל הרבה יישובים הם בעצם סוג של פנימיות. אנשים גרים ביישוב ונוסעים לעבוד בעיר הקרובה. אנחנו רואים פה מודל שאנשים מתפרנסים וחיים, ומרכז חייהם נמצא לא רק איפה שהם ישנים ומגדלים את הילדים, אלא גם החינוך, גם ההתיישבות, גם הפרנסה".

מבחינתו, ההבדל אינו סמנטי. חקלאי שנמצא בשטח בבוקר, בצהריים ובערב, מייצר נוכחות שונה ממשפחה שחוזרת לביתה בסוף יום עבודה. המשפחות הראשונות יהיו הגרעין שיצטרך להקים במקביל את הקהילה, את התשתיות ואת המנגנון החקלאי. השדות אמורים לצמוח יחד עם הבתים.

סלומה ואריאל שי היו הזוג הראשון שהתראיין לגרעין. הם נשואים שמונה שנים, גרים בגבעת וושינגטון ובכל שנות נישואיהם, אומרת סלומה, עדיין לא גרו בבית בנוי. "אנחנו כבר הרבה זמן מחפשים מושב", היא מספרת, "זה משהו שבדרך כלל, אם אנחנו מוצאים, אין בו קהילה צעירה או שזה מאוד יקר".

אריאל רוצה להיות חקלאי. בינתיים, יש לו תחביב שגדל לממדים לא קטנים: יותר מ־100 עצי פרי אקזוטיים שהוא מגדל בעצמו, חלקם כבר מניבים. כשנתקל בפרסום של השומר החדש על הקמת מושב חקלאי חדש, הוא נכנס לשיחת זום עם מארגני הגרעין. סלומה ישבה לצידו.

"איך שהזום התחיל אמרתי לו 'מה, ממש לא'. ככל שהזום התקדם אמרתי לו 'אוקיי, אוקיי'. ואז דווקא לו ירד, ואני אמרתי לו 'אנחנו הולכים על זה'. ואז באנו לראות".

מה ששכנע אותה לא היה רק החלום על מושב. "זה שזה על הגבול, זה שאנחנו בקו הראשון, שיש פה גם ציונות, שיש פה ערכים, שזה לא רק הקמת מושב", היא אומרת. "אני לא מקטינה את הקמת המושב, פשוט עצם זה שזה על הגדר ושיש פה משימה לאומית".

אני שואל אותה אם מבחינתה המעבר לכאן הוא במידה מסוימת סוג של שירות צבאי משלה. "עשיתי שירות לאומי שנתיים, ואני מרגישה שזה המקום שלי", היא משיבה.

זו הדרך שלך להסתכל על זה?
"בדיוק. זה איפה שאני יכולה עכשיו לתרום, חוץ מזה שמסרתי אותו למילואים".

בלי פוליטיקה

מאז הביקור הראשון חלפה יותר משנה. עכשיו, כשהקרוואנים כבר ניצבים על הגבעה, קשה לה להסתיר את ההתרגשות. "כבר שנה אנחנו מחכים ליום הזה. אז להיות פה עכשיו זה צמרמורת".
אצל סלומה ואריאל המעבר לגבעה ריקה מגיע אחרי שנים שבהן הביטוי "אי־ודאות" קיבל משמעות אחרת לחלוטין.

"אנחנו אנשים די סטנדרטיים, חיינו בכל החורים האפשריים", היא אומרת כששואלים על החששות. "יש לנו גם סיפור חיים שנותן לנו פרופורציות".

ואז היא מספרת.

"איבדנו ילד לפני שנתיים. הוא נפטר כשהיה רק בן שנה וחודשיים, בפתאומיות, פשוט בוקר אחד. היה לו חיידק בדם".

כשנה לאחר מכן בתם חלתה בסרטן. הביקור הראשון של המשפחה במקום שבו עתיד לקום המושב, היה בזמן שהיא היתה בעיצומו של הטיפול.

"כשהגענו לפה וראינו את האדמה, הבת שלנו היתה בתוך התהליך, עם קרחת ועם זונדה, ממש בתוך הסיפור. זה כל כך כיף להגיע לפה עכשיו, כשיש לה שיער והיא בתקופת תחזוקה. אז הכל מתגמד, הכל מקבל פרופורציות".

כמה מטרים משם עומדים הקרוואנים החדשים, ומאחוריהם נמתחת הבקעה. מאחורי המילים הגדולות על גבולות, ציונות וביטחון נמצאות בסוף משפחות שמנסות לבנות כאן חיים.

התפיסה הביטחונית שמלווה את הקמת בתרון אינה חדשה. ספיר חוזר לבן־גוריון וליגאל אלון כדי להסביר אותה. לדבריו, כבר בשנותיה הראשונות של המדינה היתה ההתיישבות חלק מתפיסת ההגנה המרחבית: יישובים אזרחיים לאורך הגבולות לא נתפסו רק כמקומות מגורים, אלא כחלק ממערך ההגנה על המרחב.

"ההתיישבות היא לא רק ביטחון", הוא אומר, "התיישבות היא חקלאות, והיא תפיסת אדמה, והיא הביטוי של הרעיון הציוני. אבל במה שעברנו פה בשנים האחרונות, התיישבות היא קודם כל ביטחון".

הטענה שלו פשוטה: צה"ל אינו יכול להיות בכל מקום ובכל רגע. "צה"ל נמצא מעבר לגבולות - גם בלבנון, גם בסוריה וגם ברצועת עזה - וצה"ל בסוף, כמה שהוא צבא חזק וטוב, הוא גם צבא לא מאוד גדול. הוא לא יכול להחזיק את כל הגבולות לבד".

לדבריו, בשנים האחרונות חזרה מערכת הביטחון לעסוק באופן משמעותי יותר בהגנה המרחבית. הוא מצביע על החוות החקלאיות ביהודה ושומרון כדוגמה לנוכחות אזרחית שמשפיעה על המרחב, אך מקפיד להפריד בין הטענה הביטחונית לבין הוויכוח המדיני סביב ההתיישבות.

"אני לא נכנס פה לוויכוח הפוליטי עם ההתיישבות ביהודה ושומרון. כל אחד יחשוב עליה מה שהוא רוצה. בהקשר הביטחוני ברור שהמצב השתנה לטובה בצורה ניכרת".

כשהוא רוצה להמחיש את הטענה, הוא מפנה דווקא לגבול מצרים. לדבריו, המרחבים הדלילים בהתיישבות הפכו במשך השנים לאזורי הברחות משמעותיים. מבחינתו, העובדה שאין בהם כמעט אוכלוסייה אזרחית היא חלק מהבעיה.

"זה כמעט 200 ק"מ שיש בהם גוש קטן אחד של התיישבות, פתחת ניצנה, שכוללת פחות מ־200 משפחות", הוא אומר, "וזה הופך להיות הגבול שהכי נחדר, הכי נפרץ, עשרות הברחות, מעל הקרקע, מתחת לקרקע ובקרקע עצמה. אוטוסטרדה של הברחות, של סמים, של אמל"ח, של אנשים. וזה בגלל היעדר ההתיישבות".

זו התזה של ספיר, והיא נמצאת כיום בלב מהלך ממשלתי גדול בהרבה מבתרון.

איך מביאים אנשים?

בתחילת יולי נחשפה לראשונה ב"היום" התוכנית שמקדמת שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק לחיזוק הגבול המזרחי. בבסיסה עומדת תפיסה שלפיה הדלילות הדמוגרפית לאורך הגבול - מאילת ועד אזור הכנרת - אינה רק בעיה התיישבותית אלא גם אתגר ביטחוני, וכי המענה צריך לכלול התיישבות אזרחית לצד פעילות צבאית.

בשלב הראשון הועברו כ־80 מיליון שקלים לפיילוט שכבר החל לצאת לדרך. באוגוסט התכנסו בקיבוץ קליה נציגי משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, החטיבה להתיישבות וגורמים נוספים הפועלים לאורך הגבול, במטרה לגבש את המשך המהלך. התוכנית אינה מסתפקת בהקמת יישובים חדשים. היא מבקשת לחזק יישובים קיימים, להגדיל אוכלוסייה, לפתח תשתיות וליצור רצף התיישבותי משמעותי יותר לאורך הציר.

בתרון הוא אחד הביטויים המוחשיים לתפיסה הזאת. במקום שבו מדברים בירושלים על מספרים, תקציבים, מפות וקילומטרים של גבול, כאן מתווכחים איזו משפחה תקבל איזה קרוואן.

גם מערכת הביטחון מתארגנת מחדש במרחב. במקביל למהלכי ההתיישבות הודיע צה"ל על הקמת אוגדה שתופקד על ההגנה בגבול המזרחי, בכביש 90 וביישובים שלאורכו. מבחינת מקדמי התוכנית, שני המהלכים אינם סותרים זה את זה אלא משלימים: יותר צבא ויותר אזרחים.

"הממשלה, לדעתי בצדק רב, החליטה שצריך לחזק את הגבול המזרחי", אומר ספיר, "יש החלטת ממשלה, החלטת קבינט עם פיילוט שכבר התחיל לרוץ, והחלטה שגם מקצה הרבה מאוד כספים לשנים הקרובות".

אלא שלדבריו, הכסף והטרקטורים הם דווקא החלק הפשוט. "להביא בתים וקרוואנים, לסלול כבישים, זה מורכב מאוד במציאות שלנו, אבל זה אפשרי. בסוף הכביש מציית לך. כשאתה מביא טרקטור ודוחף את האדמה, זה נהיה ציר, ואם אתה מיישר איתו את ההר, זה נהיה מגרש. אצל אנשים זה אחרת - הם צריכים להחליט לבוא".

זה היה החשש הגדול של מובילי המיזם: האם יהיו מספיק משפחות צעירות שיסכימו לעזוב מקום מגורים קיים, עבודה, משפחה וחיים מסודרים, כדי להתחיל כמעט מאפס על גבעה בבקעה.

התשובה הגיעה מהר. יותר מ־120 משפחות התמודדו על 20 המקומות הראשונים. "לשמחתנו, הצעירים בישראל באמת חדורי רוח ציונית וחלוציות", אומר ספיר, "יש לנו 20 מקומות למשפחות, והיו אצלנו יותר מ־120 משפחות שהתמודדו על מקום".

ד"ש לאשדוד

בין אלה שנבחרו נמצאים לינוי בן דיין ובן זוגה יעקב. הם כבר מתגוררים בבקעה, אבל המעבר לבתרון הוא מבחינתם משהו אחר. בני הזוג מתפרנסים מיצירת תוכן ברשתות החברתיות ומנהלים את "מדד לחיים הטובים", שבו הם ממליצים על טיולים, מסעדות, חופשות ויין.

יעקב ולינוי בן דיין: "זה חלום, תמיד רצינו להקים מושב, ויש פה הזדמנות. 20 שנה לא הוקם מושב בישראל. וגם לגור בקהילה, להיות אחד בשביל השני"

"וואו, זה חלום שלנו", אומר יעקב, "תמיד רצינו להקים מושב, ויש לנו פה הזדמנות. יותר מ־20 שנה לא הוקם מושב בישראל, וזה הזמן". לינוי מדברת דווקא על האנשים שיהיו מסביבם: "וגם לגור בקהילה, קהילה חזקה, אחד בשביל השני ועין טובה".

כשהם הגיעו לכאן בפעם הראשונה, באוקטובר שעבר, לא היה כאן כמעט דבר. "עוד היינו פה כשהכל היה ריק", אומר יעקב. "ריק. אבנים", משלימה לינוי.

מאז נסללה הדרך והגבעה השתנתה, אבל החששות לא נעלמו. המשפחה שלה באשדוד, אחותה ברמת גן.

"החשש הוא באמת להיות רחוקים מהמשפחה וממקומות עבודה", היא אומרת. במקרה שלהם, העבודה יכולה לנוע איתם. "אנחנו יכולים לעבוד מכל מקום, וגם נוסעים בכל הארץ, אנחנו לא מפחדים מנסיעות". המשפחה, לעומת זאת, אינה עוברת איתם. "בשביל זה יש את הקהילה", היא אומרת, "זה לא מחליף את המשפחה שלנו, אבל זה ללא ספק משפחה".

לדבר על ציונות

אולי דווקא כאן נמצא אחד המאפיינים המעניינים ביותר של בתרון. על אף המילים "ציונות", "התיישבות" ו"גבול", שבשיח הישראלי מזוהות לעיתים קרובות עם מחנות פוליטיים ודתיים מסוימים, הגרעין שנבחר מגוון. אורח החיים המתוכנן במושב יהיה חילוני, השער יהיה פתוח בשבת, ולדברי אנשי השומר החדש לא נעשה סינון על בסיס השקפה פוליטית או דתית.

"אנחנו לא מסננים אנשים לפי השקפתם, זה הדבר האחרון שמעניין אותנו", אומר ספיר. "אני חושב שכל החלוקה הזו, המחנאות הזאת, אחרי שנלחמנו ביחד - ולצערי גם ההרוגים הם מכל המחנות - לא תורמת לשום דבר".

הוא אומר שבמשך שנים, כאשר דיברו על הקמת יישובים חדשים, אנשי הציונות הדתית היו הראשונים שהתייצבו. הפעם, לדבריו, התמונה שונה. "יש פה מגוון מאוד־מאוד רחב. הרוב לא ממה שנקרא ציונות דתית, אבל יש גם כאלה ששומרים על אורח חיים כזה או אחר. מה שחשוב זה שבסוף הם ציונים וחלוצים, אנשים שהמורשת חשובה להם ושהאדמה חשובה להם. מה שיעשה כל אחד בביתו, בעיניי זה עניינו הפרטי, ובטח לא עניין שלנו כתנועה מייסדת".

סלומה מתארת את אותה מציאות מתוך הגרעין. "הקהילה מדהימה, והיא מאוד־מאוד מגוונת, מכל המגזרים, ממקומות שונים בארץ, גם המקצועות, גם הגילים. אתה לא צריך להיכנס לקטגוריה מסוימת כדי להתקבל. יש פה מושבים שהם רק לדתיים, רק לחילונים, רק לימנים, מלא הגדרות כאלה של ועדות קבלה. פה מי שתבחר להיות - זה לא משנה. יש פה הכל מהכל. רק תהיה אדם טוב".

מבחן לשאלה שהתחזקה אחרי 7 באוקטובר. זילברמן בוועידת "היום"

אריאל מוסיף עוד תנאי אחד: "אתה גם צריך להיות מחובר למשימה, בסופו של דבר".

ומהי המשימה?

"החזון הגדול הוא בעצם לעשות ציונות מעשית פה בשטח. המטרה היא באמת לייצר פה קהילה חזקה, קהילה שמושרשת באדמה הזאת ושומרת על הגבולות. זה לא תמיד קל, יש אתגרים יומיומיים, אבל כשאתה יודע למה אתה פה, הכל מקבל משמעות אחרת".

המשפחות כבר נפגשו פעמים רבות בשנה האחרונה, ואף עברו שבת גיבוש משותפת. עד עכשיו הן היו גרעין על הנייר. בעוד כמה שבועות הן יצטרכו להפוך לשכנות.

"זה לא דבר פשוט להקים מושב", אומר יעקב. "אמנם יש לנו פה המון גב ועזרה של השומר החדש, קק"ל, החטיבה להתיישבות והמועצה האזורית, יש לנו פה מעטפת חזקה, אבל זה עכשיו האתגר האמיתי. אחרי כל הדבר הזה, עכשיו זה אנחנו - להיות ביחד ולעלות".

לינוי מסכמת את השלב הבא בצורה פחות חגיגית והרבה יותר מעשית: "להתאמץ, לעבוד עם הידיים, להדק את הקהילה".

יישובים סביב לה

הקמת בתרון נעשית בשיתוף השומר החדש, המועצה האזורית בקעת הירדן, החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל ומשרד הביטחון. העבודה על המיזם נמשכת כבר כשנה וחצי. עבור השומר החדש, הוא אמור להיות רק ההתחלה.

אורי ספיר, השומר החדש: "אנחנו לא מסננים אנשים לפי השקפתם, זה הדבר האחרון שמעניין אותנו. כל החלוקה הזו, אחרי שנלחמנו ביחד, לא תורמת לשום דבר"

"הקמת המושב החקלאי בתרון היא קצה הקרחון מתוך פרויקט גדול של עוטף ישראל, שבמסגרתו יוקמו יישובים לאורך הגבול המזרחי", אומר מנכ"ל הארגון ומייסדו, יואל זילברמן. "התהליך בשלבי ההקמה היה מרגש ומיוחד, לראות את הזוגות והמשפחות מתקבצים על הגבעה שעליה מוקם המושב עוד בשלבי התכנון, ואת הרצון העז שלהם להיות חלק מפרויקט כל כך חשוב. אחרי 7 באוקטובר כולם מבינים כי הקמת יישובים על הגבולות היא צורך ביטחוני ראשון במעלה לעתיד ישראל. השומר החדש עומד לרשות התושבים החדשים במושב, ונמשיך ונקים עוד יישובים, לצד חיזוק היישובים הקיימים".

לדבריו, הארגון מתכוון להמשיך גם לנקודות נוספות. ספיר משרטט מפה רחבה בהרבה. "לצד הקמת היישובים בבקעה, אנחנו עובדים קשה מאוד להקים נקודות התיישבות גם בגולן, גם בערבה, גם במועצה האזורית אילות. בעצם כל הגבול המזרחי, זאת אומרת אילת וערבה תיכונה ותמר ומגילות והבקעה ועמק המעיינות ועמק הירדן. נוסף על כך, עובדים קשה מאוד גם על נקודות התיישבות ברמת הגולן, ועל חיזוק של יישובים בגליל ובגבול לבנון, וכמובן בנגב. וכל הסוגיה של גבול מצרים - עובדים עליה קשה מאוד".

מבחינת אנשי השומר החדש, בתרון הוא מעין מבחן לשאלה אם ישראל של אחרי 7 באוקטובר מסוגלת לחזור להקים יישובים בקצב ובצורה שכמעט נעלמו בעשורים האחרונים. מבחינת המשפחות, השאלה הרבה פחות מופשטת. הן יצטרכו להפוך קרוואנים לבית, שכנים לקהילה וגבעה חומה למושב חקלאי.

השריר שהוזנח

המהלך הזה אינו מתקיים ללא מחלוקת. ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן וביהודה ושומרון עומדת במשך שנים במרכז מחלוקת מדינית ומשפטית בישראל ובעולם. מתנגדי הרחבת ההתיישבות טוענים בין היתר כי היא מעמיקה את השליטה הישראלית בשטח, מקשה להגיע לפתרון מדיני ודורשת בעצמה משאבים ותשומות ביטחוניות. ארגונים דוגמת שלום עכשיו מבקרים גם את ההשקעה הממשלתית בהרחבת ההתיישבות.

ספיר אינו מנסה לפתור את המחלוקת הזאת. הוא מבקש לנהל דיון אחר. מבחינתו, השאלה היא מה קורה כאשר מאות קילומטרים של גבול נשארים עם אוכלוסייה דלילה מאוד, ומה יכולה מדינה לעשות כדי לשנות זאת.

"אחד הדברים הוא שהשריר הזה של בניית יישובים לא תורגל אצל המדינה מספיק", הוא אומר, "אולי באזור יהודה ושומרון כן, אבל בשאר האזורים פחות, ומצאנו את עצמנו נכנסים כאן מתחת לאלונקה, ולשמחתי ארגונים נוספים נכנסים יחד איתנו".

התקווה שלו היא "שיהיו פריחה ושגשוג של הקמת יישובים סביב הגבולות, כי הדבר הזה הוא חיוני לקיום של המדינה, גם בהקשר הביטחוני וגם בהקשר של שימור המומנטום החלוצי והציוני".

השאלה הגדולה יותר היא אם בתרון יהיה אירוע חד־פעמי או תחילתה של תקופה אחרת. תוכנית הגבול המזרחי שמקדמת סטרוק, החלטות הממשלה והקבינט, ההתארגנות הצבאית החדשה והביקוש מצד המשפחות מצביעים כולם על ניסיון להפוך את הרעיון למדיניות ארוכת טווח.

אבל על הגבעה עצמה השאלות הגדולות נראות כרגע רחוקות. יש קרוואנים שעדיין צריכים להגיע. יש תשתיות שצריך להשלים. צריך להחליט מי גר ליד מי, איפה יהיו השטחים החקלאיים ואיך תיראה הקהילה בעוד שנה. ובעוד כמה ימים יהיה כאן טקס, אחריו ראש השנה, ואז יגיע הבוקר שבו האירוע יסתיים והמשפחות יישארו לבד עם הגבעה שבחרו להפוך לבית.

לינוי ויעקב מדברים כבר על המשפחות שיבואו אחריהם. "אנחנו נקים מושב, וקוראים לעוד המון משפחות וזוגות צעירים להצטרף", אומר יעקב. "זו הולכת להיות שרשרת, וזו ההתחלה. יש עוד שרשרת שהולכת להיות על כל בקעת הירדן".

עבור סלומה ואריאל, העתיד הזה הרבה יותר קרוב. אחרי שנת המתנה, אחרי הביקור הראשון במקום בזמן שבתם היתה בעיצומם של הטיפולים בסרטן, כשהגיעה לכאן עם קרחת וזונדה, ואחרי כל מה שעברה משפחתם - הגבעה כבר אינה רעיון על מסך בזום. היא הבית הבא שלהם.

אריאל עומד מול הנוף ומנסה להסביר מדוע מבחינתו כל המאמץ הזה שווה את זה. לא רק עבור 20 המשפחות שנבחרו, ולא רק עבור מאות המשפחות שאולי יחיו כאן בעתיד.

"אנחנו רואים את עצמנו כשליחים של הציבור כולו, גם של אלה שגרים במרכז הארץ ולא תמיד מבינים מה קורה פה", הוא אומר. "בסוף, הביטחון של המדינה מתחיל כאן, בתלם האחרון. אם אנחנו לא נהיה פה, אף אחד לא יהיה פה. וזה מה שמניע אותנו לקום בכל בוקר מחדש, למרות הקשיים ולמרות המורכבות של המצב הביטחוני".