היה היתה אגדה אחת על נער מופנם ושמנמן, שגר בממלכה קטנה וסאחית בין תל אביב לירושלים. נקרא לו בר אלמליח, פשוט כי זהו שמו. כמו דמות ראשית בסרט של דיסני, הוא גדל במשפחה מרוקאית אסלית אך היה בטוח שהוא נסיכת פריפריה - לא בשמלה ורודה ולא בכתר, אלא בפיג'מת פלנל ובעיניים טרוטות מצפייה בלתי פוסקת בטלנובלות ספרדיות ובדרמות נעורים.
לנסיכת הבר שלנו היה סוד ורוד וכמוס - כי הרי כל פנטזיית דיסני זקוקה לאיזה טוויסט צפוי כדי לקדם עלילה. והסוד של בר היה חבוי בליבו. הוא אהב נסיכים, לא נסיכות.
בחדרו, מאחורי דלת סגורה, הוא פתח מקדש הערצה לסדרת הנוער המוזיקלית "Glee". היום, אחרי 16 שנה, הוא מכנה אותה "סדרה הומואית" - איך תגדירו אחרת דרמה אמריקנית שבה תלמידי תיכון בסוודרים צמודים שרים לנערים אחרים ומתאהבים זה בזה בגלוי, בלי לבקש רשות מאף אחד? והוא, בסתר, רקד לשירי הסדרה ורק חלם שיום יבוא וגם הוא יאהב בלי להסתיר.
האהבה הוסתרה בפח. מתוך "Glee"
אך הפחד היה חזק מהחלום. לילה אחד, מרוב החשש שמישהו יגלה על אהבתו ל"Glee" ויוציא אותו מהארון בכוח, הנער ניפץ במו ידיו את אוסף הדיסקים של הסדרה וזרק את השברים לפח. כך הוא קבר את סודו בזבל, כדי שאיש לא יידע מה הוא אוהב באמת.
שנים רבות אחר כך, הנער ההוא כבר לא מסתתר. היום הוא חובש כתר של גיבור פופולרי. לא כתר זהב, אלא נזר דמיוני המדגיש את כוחו ואת השפעתו על תרבות הפופ העדכנית. 773K עוקבים באינסטגרם (וכמעט חצי מיליון בפייסבוק) בולעים כל מילה שלו, הסדרה הקומית שיצר לכאן 11 סחפה מחמאות וצופים, חברות מסחריות עומדות בתור כדי לשתף איתו פעולה, ועכשיו יש לו גם כתבה במגזין "היום".
בתום הראיון הזה הוא עלה על מרכבתו הדמיונית והמשיך הלאה, לפודקאסט. מתוקף מעמדו כגיי אייקון של התקופה, הוא הוזמן לשם כדי ללרלר על "Glee" - הסדרה שגרמה לו פעם, מתוך בושה, לנפץ דיסקים בבהלה. היום הבושה התאבדה, וציפורים שרות קאנון בשמי מודיעין. בר אלמליח, האדם שמאחורי "הפשוטע", כבר לא מתבייש יותר, והוא חי באושר ובעושר עם כל הרפרנסים הכי גאים שיש.
סימני פיסוק
בשבועות הקרובים "הפשוטע" תסיים עונה. קל להכתיר אותה בתור אחת מההצלחות של הקיץ. רייטינג יציב בשידור השבועי, תוספת נדירה של צפיות בדיגיטל ושלל תגובות חיוביות מקהל היעד ומהמבקרים.
"כשקוראים לסדרה 'הפשוטע', אז ברור שיהיה טרלול, ברור שהדמויות יהיו מוגזמות ומוקצנות, ברור שיהיו רפרנסים לתרבות הפופ וברור שזה ייגע בהמון ז'אנרים", הוא אומר. "התגובות מדהימות. אנשים אומרים לי שברגע שהתמסרו לשפה ולטרלול - הם מייד התאהבו. וזה גם בסדר שלא כולם יאהבו את הסדרה. הרי לא כולם אוהבים אבוקדו, ובעיניי אבוקדו הוא מתת האל לאנושות. אבוקדו עם עגבנייה ומלח גס על לחם מחמצת - זה הכי טוב. ואם לא כולם אוהבים אבוקדו, אז מי אני?
"מצד שני, העמוד של הפשוטע באמת נוגע בהרבה אנשים. בשנים הראשונות, נגיד, הרגשתי שהפשוטע זה נישה - עמוד לבנות ולגייז מאזור המרכז. היום אני מרגיש שהקהל מגוון. אנשים כותבים לי מכל הארץ ומכל הגילים, גם מבוגרים, וגם הורים ודתיים".
מה בפשוטע מצליח לדבר לחתך רחב כזה של ישראלים?
"אני מרגיש שהתוכן אמיתי. הרבה תוכן שאנשים מעלים מסונן בגלל המחשבה של 'איך אני יוצא ומה זה אומר עלי'. גם אני הרגשתי ככה כשהייתי מעלה תוכן בתור בר. זאת הסיבה שפתחתי את העמוד של הפשוטע ברשתות החברתיות.
"עבדתי אז בנתב"ג ורציתי לקבל קביעות באל על. הייתי מצטיין סמנכ"ל לקוחות ושירות. לקחתי את התפקיד ואת עצמי מאוד ברצינות. ואז הייתי כזה: אם אני מעלה ממים על להיות זרוק בעבודה - מה זה אומר עלי?
"ברגע שאני דמות, ברגע שאני הפשוטע, זה מאפשר לי לבטא מחשבות בלי להתעכב על 'מה זה מעיד עלי בתור בר'. אני יכול להיות העובד המצטיין שמסתובב עם חוצצים ושמרדפים בפנקס העבודה, ואני יכול גם לכתוב ברשת שאין לי כוח ללקוחות".
ובלי סימני פיסוק בכלל. למה?
"לפעמים, אם מתפלק לי בטעות איזה סימן פיסוק אחד - גם אותו אני מוריד לפני שאני מפרסם את הפוסט. כי הפשוטע זה כמו זרם מחשבה, ואני רוצה שתקרא אותו ככה, לא ערוך. יש משהו בסימני פיסוק שזה קצת לערוך את עצמך וקצת לסדר. וזה לא מתאים לדמות".
לא הרגשת פיצול אישיות בין הפשוטע לבין בר?
"אני אגיד על עצמי משהו מזעזע: בכל שנותיי בנתב"ג, במשך שמונה שנים, לא ירדתי ממשמרת פעם אחת. לא הוצאתי אישור מחלה ולא פדיתי אף יום מחלה. עבדתי כאילו הכסף בעולם נגמר. עבדתי 200 שעות בחודש ואהבתי את העבודה. אבל בתוכי תמיד היתה הדמות של הפשוטע, שרוצה להגיד 'היום אני חולה ולא באה לעבודה'.
"הדמות של הפשוטע עזרה לי להבין שאני יכול להיות אדם יציב ומאוזן עם עבודה נורמלית, לענות למיילים, להיות נשוי באושר, להקים משפחה ולגור במודיעין מבחירה - ובמקביל, לבטא את כל הטרלול בדמות. אני לא חייב לחיות עם הטרלול הזה. רציתי להיות רגיל. רציתי את השקט, רציתי להיות מורה, רציתי להיות סאחי נורא. אני עד היום רוצה להיות סאחי - לגור במודיעין עם משפחה קטנה, בית קטן בערבה, פיג'מה של מיקי מאוס ושקשוקה בבוקר. זה כל מה שבא לי".
"לא פשוט להיות פשוטע" - השיר מהסדרה
"אכלתי את רגשותיי"
הסיפור על בר אלמליח דונצוב התחיל, איך לא, במלודרמה. אביו הוא חיים אלמליח, מרוקאי מכסלון, בוגר בית הספר הירושלמי "בויאר" וקצין עד לשד עצמותיו, אלוף משנה שגם היום, לדברי בנו, הוא "מאוד קצין". אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה ואם שלושה מילדיו, הוא פגש אישה שצעירה ממנו ב־16 שנה - אמו של בר, אילנית.
כשהוא נולד, הוריו גרו בנפרד. הוא עם אמו בקריית גת, ואביו עם האחים הגדולים ברעות. "אבא היה מגיע לבקר פעמיים בשבוע, בדרך כלל במדים, מהצבא", הוא מספר.
הם התגרשו כשהוא היה בן שנתיים ("הם לא מתאימים, גם היום הם לא ביחד"), אבל צרות בריאותיות איחדו אותם מחדש בבתי החולים. "עברתי ניתוח לב פתוח, שזו לדעתי המניפולציה הראשונה שעשיתי כאדם, כי גרמתי להם לחזור בגלל הניתוח הזה", מתבדח אלמליח, שאובחן אצלו חור בין חדרי הלב. כדי להצילו נדרשו שני ניתוחי לב פתוח, אחד בגיל שנה ונוסף בגיל 3, "כי הראשון לא הספיק".
"בגלל זה הייתי פחות פיזי בילדות", הוא מתרץ. "לא הלכתי עד גיל מאוחר. עשו לי ביופסיה ברגל כדי לבדוק אם יש בעיה פיזיולוגית - יש לי צלקת עד היום - אבל בסוף גילו שאין שום בעיה. הילד פשוט עצלן ולא היה מעוניין ללכת. מצד שני, מגיל שנה כבר דיברתי, ומאוד מהר".
בהמשך נולדו לאמו תאומים, וכל המשפחה - כולל אביו, שחזר לגור עם האם - התאחדה בבית אחד ברעות: שישה אחים תחת קורת גג אחת. בתוך ההמולה, גיבורנו החל מאבק מתמשך במשקל. "אמא שלי טוענת שהעובדה שהייתי ילד שמן נבעה מהרצון שלי לקבל יחס. אז בשביל יחס, באמצע הלילה הייתי כזה: 'אמא, אני רוצה ספגטי'. אכלתי את רגשותיי.
"לא יצאתי הרבה מהבית. הייתי צמוד לאחותי הגדולה, אורפז. היינו רואים ביחד טלנובלות - 'קטנטנות', 'המורדים', 'כמעט מלאכים' או 'השמינייה'. כל היום אני והיא על הספה. קראנו זה לזה 'קובה', בגלל מבנה הגוף העגלגל שלנו, והיינו החברים הכי טובים.
"ברגע שאני דמות, ברגע שאני הפשוטע, זה מאפשר לי לבטא מחשבות בלי להתעכב על 'מה זה מעיד עלי בתור בר'. אני יכול להיות העובד המצטיין שמסתובב עם חוצצים ושמרדפים בפנקס העבודה, ואני יכול גם לכתוב ברשת שאין לי כוח ללקוחות"
"איפשהו בכיתה ד' התחלתי להיות יותר חברתי. ילד שמן, אבל גם ליצן הכיתה. זה שתמיד צוחק על עצמו כדי שהכיתה תצחק והוא ירגיש אהוב. כי אם אני אצטרף אליהם, אז הבדיחה היא כבר לא עלי. הייתי 12 שנה בחוג משחק בסטודיו של דבי אוליאל, והרגשתי שזה המקום שלי להתבטא, להצחיק ולהיות במרכז.
"את הנטייה המינית שלי גיליתי מאוד מאוחר. בכיתה ט'. עד אז הייתי א־מיני, נמשכתי לבקבוקי קולה אדומה ולבורקס ממאפיות אנג'ל. הייתי ילד שמנמן שמשכנע אנשים לנסוע איתו ל'מקס ברנר' לאכול פיצה שוקולד. הייתי בשיא חוסר המודעות העצמית שלי, עד שפתאום זה השתנה".
נסיכת דיסני
הנטייה המינית היא חלק מהותי באישיות של אלמליח. "לאור נסיבות החיים, היה מאוד קל לפענח שהילד גיי - אבל באמת שלא היה לי מושג", הוא מסביר. "באותן שנים העמדתי פנים שאני אימו (emo): פוני לצד, בגדים שחורים, צמידים. אבל לא שמעתי רוק כבד, אלא מוזיקה של לורד. ואהבתי את 'דמדומים'. הייתי מזויף, פופ שהתחפש לאימו. רק כשיצאתי מהארון הפסקתי עם ההתחפשות והודיתי שאני בכלל נסיכה של דיסני בהווייתי.
"היה ילד בשכבה, עמית, שהיה הקראש הראשון שלי. הוא נראה בדיוק כמו זאק אפרון ב'היי סקול מיוזיקל' - טרוי בולטון, מי שמכיר. כאילו הוא יצא מסרט של דיסני. ואני הייתי בטוח שאני גבריאלה מונטז, ושבכל רגע הוא הולך להגיד לי שהוא מאוהב בי ואז נשיר ונרקוד יחד בבית הספר בדיוק כמו בסרט - מה שכמובן לא קרה, לדאבוני.
ככה נראה הקראש הראשון. טרוי בולטון ב"היי סקול מיוזיקל"
"מה שכן קרה זה שהיתה מסיבת פורים. בדיוק התחלתי לרדת במשקל וקיבלתי הזמנה. חשבתי כזה, 'אלכוהול זה בטח לא בעייתי', ולכן שתיתי שמונה-תשע כוסות וודקה רד בול על בטן ריקה. עדיין הייתי בארון, ואמרתי לו שאני מאוהב בו. אחר כך הקאתי על עצמי והתקשרו לאמא שלי לבוא לקחת אותי משם. זה נגמר בזה שנמחק לי יום מהחיים.
"בסוף כיתה ט' היה לי פרץ של אומץ וסיפרתי לאמא שאני הומו. המידע לא שימח אותה. היא דאגה ואמרה: 'אם אתה הומו, אז תחזור לארון ותנעל את הדלת'. זה זרק אותי בחזרה לארון לעוד שנתיים. עניתי לה: 'התבלבלתי, טעיתי. אני בכלל לא הומו, זה היה חלום. אני אוהב נשים ואני רוצה מלא נשים'.
"היא כמובן לא קנתה את זה, אבל היא כן הצטרפה לקבוצת תמיכה של הורים ללהט"בים והתחילה עם עצמה תהליך התמודדות. וזה לא שהיא לא חשדה - כמה שנים קודם היא לקחה אותי לאירוע של 'כמעט מלאכים' ואמרה לי: 'תמיד בדברים האלה זה רק אתה ומלא בנות, אולי יש לך משהו לספר לי?'. החשד תמיד היה שם אצלה, אבל לקח לה זמן להשלים עם זה".
ואיך נראו החיים בארון?
"בתקופה ההיא נכנסתי למקומות אפלים. השנתיים החשוכות בחיי. שנתיים של הכחשה כפייתית. היה אתר אינטרנט, 'אור לנוער', שניהל אותו איזה רב. הוא כתב שם שאסור להיות הומו, שזה חטא חמור. ואני הייתי שולח לו שאלות כדי לראות מה הוא יענה.
"שלחתי לו שאלה בשם דודה שלי, חרדית הארדקור מרמת בית שמש, אמא לשמונה. שאלתי אם מותר להגיע לחתונה של אחיין ובן זוגו. והרב ענה: 'מה פתאום, אסור לתת לזה יד. חשוב לשמור על יחסים טובים, את יכולה לשלוח לו מתנה כי מדובר בתינוק שנשבה, אבל אסור ללכת ולנרמל חתונה כזו בשום צורה'".
זוכר את השנים החשוכות של ההסתרה. השיר "אוף לעזאזל" מתוך הסדרה
כשאלמליח עלה לתיכון, הוא החל שני תהליכים מקבילים - ירידה דרסטית במשקל ("הורדתי 60 קילו בדרכים לא דרכים") ויציאה פומבית מהארון. "פתאום התחיל להיות אכפת לי איך אני נראה ואיך תופסים ממני. לא רציתי יותר להיות הגוץ השמן, אלא רציתי להיות זה שמעלה לאינסטגרם תמונה עם יותם, החבר הראשון שלו, וכולם מדברים על זה.
"אז יצאתי מהארון מול כל החברים שלי, והם קיבלו את זה נורא טוב. סיפרתי גם להורים שלי. אמא הגיבה טוב, כי היא הספיקה לעבור תהליך. אבא שלי הגיב רע, כי הוא מדור אחר, מרוקאי מכסלון. בהתחלה הוא אמר: 'אל תגיד לאף אחד ואל תדבר על זה'. ואני, בתנועת נגד מוחלטת, סיפרתי לכל אדם שנקרה בדרכי - למוכר בקיוסק, למורה לנהיגה, לקופאית בסופר. לא היה אדם אחד ברדיוס של מכבים־רעות שלא ידע שבר אלמליח הוא הומוסקסואל.
"אני לא שופט את ההורים שלי על כך שלקח להם רגע לעכל את הידיעה שאני גיי. הרי גם לי לקח רגע לעכל בעצמי. זו היתה תקופה אחרת. הם תמיד היו הורים טובים ותומכים, והיום הם הכי מקבלים ואוהבים שיש. ההורים הכי טובים בעולם".
"שם קרסתי"
את צעדיו הראשונים מחוץ לארון הוא מתאר במילים סליזיות ובעיניים של אדם דואג ומודאג. "הייתי בערך בן 16, ונכנסתי לאפליקציות מפוקפקות כדי למצוא אהבה. אהבה לא חיכתה שם, אלא הרבה גברים בוגרים שחיפשו צעירים. הייתי נער אבוד שמחפש אישור ואהבה ובטוח שמישהו שם בחוץ רוצה להיות איתו, והיו גברים שידעו לנצל את זה.
"הייתי בערך בן 16, ונכנסתי לאפליקציות מפוקפקות למצוא אהבה. אהבה לא חיכתה שם, אלא הרבה גברים בוגרים שחיפשו צעירים. הייתי נער אבוד שמחפש אישור ובטוח שמישהו שם בחוץ רוצה להיות איתו"
"אני לא איזה שמרן, מה שאנשים בוגרים עושים בהסכמה - ברכה להם. אבל המון צעירים לא בשלים רגשית נכנסים לאפליקציות, ומחכים להם שם ציידים. כמו חיות טרף בין הצללים. זה נורא, ישר לתוך הלוע של חיית הטרף. אני מדבר על 2009, הלוואי שזה השתנה מאז. אגב, היו שם גם הרבה גברים בוגרים הגונים, שהיו כותבים לי: 'ילד, לך מפה. זה לא בשבילך המקום הזה'.
"אני רואה היום סדרות נוער, שני נערים בי"ב מתאהבים ונהיים זוג. בשכבה שלי בתיכון היו רק עוד שניים שיצאו מהארון - טרנסית והומו. לכן, כשרצית להכיר מישהו, זה היה גבר גדול ממך ב־13 שנה שהתחיל איתך ב'אטרף' (אתר היכרויות) והזמין אותך לדירה שלו. באיזשהו מקום, זה מעוות את התפיסה שלך על מיניות ויחסים".
כדי להכיר להט"בים בני גילו, עם תחומי עניין ומכנה משותף אישיותי שלא סובב סביב מיניות, אלמליח יצא לחפש את עצמו במקומות מפגש קהילתיים כמו "הברנוער" (בתקופה שלאחר הרצח), בקבוצת הנוער של "איגי", בבית הפתוח או ב"מטבחון המאולתר" - שם, לדבריו, יום אחד עמדה בכניסה "הומואית רעה שזרקה לי הערה על המשקל. זה שלח אותי לשנתיים-שלוש של הקאות והרעבות עצמיות. הגעתי ממש לתת־משקל. כל החיים אני והמשקל באישיו מתמשך".
בשנת 2015, ההתנדבות, המפגשים והחברים גלגלו אותו להיות סדרן במצעד הגאווה בירושלים. "פתאום שמענו צעקות. פאניקה. פחד. הרוצח, ישי שליסל, פצע שישה אנשים ורצח את שירה בנקי, ילדה בת 16 שבאה להשתתף במצעד. זה קרה מולי, אבל מייד הסתובבתי ורצתי. אני בעיקר זוכר אנשים רצים. הזיכרון שהכי חקוק אצלי זה ששנייה אחרי שזה קרה, מישהי ניגשה ושאלה: 'למה דווקא פה בירושלים אתם עושים מצעד?'. שם קרסתי. כל מה שקרה אחר כך מעומעם לי".
"היה מקרה שבו הומואית רעה זרקה לי הערה על המשקל. זה שלח אותי לשנתיים-שלוש של הקאות והרעבות עצמיות. הגעתי ממש לתת-משקל. כל החיים זה אישיו מבחינתי"
אתה חושב שמאז הלכנו אחורה, או שיש יותר קבלה בחברה?
"יש לי דל"פ: לפני עשר שנים היתה יותר קבלה מהיום, ולדעתי זה בגלל שהיה משהו קצת אקזוטי, מגניב, חדש וכיפי בלהיות גיי. זה היה טרנדי תרבותית. היתה הסדרה 'Glee', שחצי מהגיבורים שלה היו להט"בים. היו שירי גאווה של הזמרים הכי גדולים ומצליחים בארץ, וסטרייטים התלהבו ללכת למצעדי גאווה. היום יש פחות קבלה, כי בהרבה מקומות זה נהיה 'פחות טרנדי' להיות להט"ב.
"אני חושב שאין מתנה טובה יותר שבן אדם יכול לתת לעצמו מאשר לקבל את עצמו כמו שהוא. ואני בטוח שיש בני נוער שקוראים את הכתבה הזאת ונמצאים בארון, ושומעים הרבה קולות הומופוביים של חברי כנסת שאוהבים לעשות מזה פוליטיקה. אבל חשוב שהם יבינו שמה שמרגיש להם עכשיו כמו סוף העולם - זו רק תקופה חולפת. גרגיר חול בתוך חוף של זמן שעוד מחכה להם בחיים.
"המשפחות שלכם, החברים האמיתיים שלכם, הם יקבלו אתכם כמו שאתם, גם אם ייקח להם רגע לעכל. גם הדודים הכי הומופוביים שלי בסוף באו לחתונה שלי ולמסיבה כשנולדו לי ילדים, ושמו צ'ק ואכלו באן בבופה. אל תקשיבו לאנשים שאומרים אחרת - בטח לא לפוליטיקאים בתקופת בחירות, שכל מה שמעניין אותם זה עוד כותרת".
פקיד עם שמרדפים
בצבא הוא שירת שנתיים, ולדבריו היה "החייל הגרוע ביותר בתולדות מדינת ישראל". ואם אתם לא מאמינים - הוא מוכן לפרט: "יש לי הורים אלוף משנה וסגן אלוף, וחמישה אחים שרובם קצינים. אני הייתי פקיד לשכה, וגם בזה הייתי גרוע.
"כששירתי במחנה רעים, אמרתי למפקד שלי, ירון פינקלמן (מפקד פיקוד הדרום ב־7 באוקטובר): אני לא מוכן לעלות לשמירות, אני לא 'פיו־פיו', ובכלל לא ידעתי שאוגדת עזה זה ליד עזה. זה לא מתאים לי, אני צריך פטור. אבל הכריחו אותי, אז עשיתי שמירות עד שקצין אחד תפס אותי משחק 'קנדי קראש' בשמירה וקיבלתי ריתוק.
"הייתי אמור לסגור פסח ושבת ואיזה מאה שנה בבסיס, ולכן החלטתי לזייף התעלפות. נשכבתי על הרצפה במטבחון, הגיע האדון הקצין הבכיר והתחיל להנשים אותי. התעוררתי לאיטי, הוא שלח אותי למרפאה, והייתי בטוח שזהו - אני הולך לקבל גימלים. אבל במרפאה היה רופא מחויב מדי, שראה במסמכים שעברתי ניתוח לב פתוח בעברי. מייד פינו אותי באמבולנס לבי"ח ברזילי. לא יכולתי להגיד להם 'המצאתי את ההתעלפות כי רציתי גימלים', אז זרמתי עם התרחיש. סגרתי את השבת במיון, באשפוז, בהשגחה. הורידו לי פרופיל והחזירו אותי לקריה, כי כבר לא הייתי כשיר לשרת בבסיס סגור. קיצר, הייתי חייל מאוד גרוע".
אחרי השחרור הוא עבר לדירת שותפים בתל אביב. "לקרוא לזה 'דירה' זה עלבון לדירות", הוא נזכר. "גרנו במחלף לה גווארדיה, חבורת אאוטסיידרים ממודיעין. יצורים. היה לי שיער אדום ועגיל בגבה. כל היום באפליקציות, שלוש מסיבות בשבוע והבופה נפתח. הטעם שלי היה גברים מבוגרים, אז היה מאוד קל. בגלל הקלות הזו הגעתי למיצוי בגיל צעיר מאוד. היום אני 11 שנה בזוגיות סגורה עם בעלי - לשם החיים הסלילו אותי.
"הוא שאל אותי 'מה אתה מחפש? אתה נורא צעיר', ואני עניתי 'גן הפקאן או טראסק'. נהיינו זוג מהר מאוד, התנחלתי לו בדירה בפלורנטין, דחקתי את השותף החוצה ועברתי לגור איתו. צפינו באותן סדרות ואכלנו באותן מסעדות. היינו נשמות תאומות. קלישאתי רצח"
"עבור הרבה אנשים הצבא הוא מסגרת שמאפסת, אבל בתקופה ההיא פרקתי כל עול. דווקא העבודה באל על היתה הדבר שהכניס אותי למסגרת. עבודה שפיקסה אותי כבן אדם אחרי ההתפרקות. עבדתי שמונה שנים בנתב"ג בתור דייל קרקע, ונהייתי בן אדם רציני ופחות מטומטם. רציתי קביעות, הייתי בטוח שאני שם כדי להישאר ושהעמוד של הפשוטע זה רק תחביב. עזבתי רק בסוף 2023, כשהיו לי כבר חצי מיליון עוקבים באינסטגרם, ונאלצתי להתפטר כדי שיהיה לי זמן לכתוב את הסדרה".
נופר של כולנו
בחזרה לקיץ 2023. נתב"ג בקיץ, כידוע, זה תורים, צעקות ועומס בלתי נגמר. "הייתי באמצע משמרת קשה נורא, והרגשתי שבתפקיד הקטן שלי אני מנהל את העולם. פתאום הגיעה שיחת טלפון מאורי גרוס, שאני מעריץ אותו בצורה מוחלטת כי הוא האיש שיצר את 'השיר שלנו', 'דני הוליווד', 'תנוחי' ועוד. הוא הציע להיפגש, ואמרתי בטח.
"הייתי אחרי משמרת לילה שהתחילה ב־3:00 בבוקר, ובסופה ביקשתי מנהג המונית שבמקום להסיע אותי הביתה - ייקח אותי לטדי הפקות. הגעתי אליהם במדים אחרי לילה בנתב"ג, ונפגשתי עם אורי ויואב צפיר. הם אמרו שהם מאוד אוהבים את הכתיבה שלי, והציעו לי לפגוש את אושרית סרוסי ואת חן רוטמן כדי לבדוק אם נרצה לכתוב יחד סדרה על הפשוטע. נפגשנו, והיה קליק מטורף. אושרית וחן הכירו בלימודים בספיר, הם עבדו עם גיתית פישר על 'זאת וזאתי', ועכשיו יש להם גם הצגה משותפת. הייתי בלחץ, כי שניהם עובדים יחד כבר שנים, אבל הם היו כל כך מתוקים.
"האמינו בסדרה, למרות שהיא טרלול גדול". הפרק הראשון בעונה הראשונה של "הפשוטע"
"לקח לנו שלוש שנים ליצור את הסדרה. לפעמים כתבנו בכל יום, ולפעמים לא נפגשנו חודשיים כי לי נולדה בת, לאושרית נולדה בת וגם היתה מלחמה. בהמשך הצטרף אלינו הבמאי דן מסר, וככה היינו קודחים יחד עד שיצאה הסדרה. טדי הפקות מאוד האמינו בסדרה, למרות שהיא טרלול גדול.
"טמירה ירדני, מיטל כהן, תמר מרום וכמובן אורי גרוס. חשוב לציין גם את האומץ של כאן 11 לשדר קומדיה קאמפית כזו. מנהלת הדרמה רוני פרי והמנכ״ל גולן יוכפז נתנו לנו מעטפת מדהימה וחופש אמנותי לעשות את כל מה שחלמנו עליו".
ככה קיבלו את הכל, בלי הערות?
"כשהגשנו את הפרקים לתאגיד לא היו להם הרבה הערות, אבל הם כן התעכבו על הדמות של נופר. אמרו לנו: 'למה היא כל כך עצבנית? למה היא תוקפת וצועקת? אנשים לא יצליחו להתחבר לזה'. היום אני חושב שהיא הדמות הכי אהובה בסדרה, ובטח גם הכי קלה לעיכול לקהל הרחב. סליחה, אבל איך אפשר שלא, עם כל מה שאנחנו עוברים במדינה? ואני לא מדבר על מלחמות - אלא על הביורוקרטיה, מחירי הדיור, יוקר המחיה. אני לא מצליח להזמין כריך בלי להגיע ל־100 שקל. ופקקים כל היום. ובני נוער כל הזמן במרחב הציבורי. בדיוק השבוע הם חזרו למכלאות שלהם, אבל בחודשיים האחרונים הם היו בעונת הנדידה וכל הזמן הרעישו.
"אני חושב שנופר היא הדמות הכי אהובה בסדרה, ובטח גם הכי קלה לעיכול לקהל הרחב. איך אפשר שלא, עם כל מה שאנחנו עוברים במדינה? ואני לא מדבר על מלחמות - אלא על הביורוקרטיה, מחירי הדיור, יוקר המחיה. אני לא מצליח להזמין כריך בלי להגיע ל־100 שקל"
"אני נוסע רק בתחב"צ, כי אני לא אוהב לנהוג. זה מנטרל אותי מלהיות זמין. אבל בתחב"צ יש המון נערים, וכל היום הם צועקים 'אני אזיין את אמא שלך'. כוס אמא שלכם - תסתמו את הפה! איך שרה מרגול ב'פה זה לא אירופה'? אנחנו אמריקנים עם כבוד של ערבים. זה אנחנו, עם טמפרמנט ועצבים וקללות. בכולנו יש את הצד הזה. בכל אחד מאיתנו יש נופר".
באושר ובעושר
כאמור, האגדה הדיסנית של אלמליח הגיעה במהרה לסוף הטוב שלה. את בעלו, אורי דונצוב, הוא הכיר בטינדר. "גריינדר ו'אטרף' זה כל ההילולות, וטינדר זו כאילו האפליקציה הרצינית. הייתי כמעט בן 21 והוא היה בן 35. לדייט הראשון באתי כאילו אני נסיכת דיסני. 'אתה תיקח אותי רציני, נגמרה ההוללות. אני עכשיו רפונזל'. כל הדרך חזרה היה לי קר, והוא שם עלי את המעיל שלו ולא עלה לדירה שלי. זה היה מאוד ג'נטלמני. הרגשתי כמו דמות ב'גירלז'.
"הוא שאל אותי 'מה אתה מחפש? אתה נורא צעיר', ואני עניתי 'גן הפקאן או טראסק'. נהיינו זוג מהר מאוד, התנחלתי לו בדירה בפלורנטין, דחקתי את השותף החוצה ועברתי לגור איתו. צפינו באותן סדרות ואכלנו באותן מסעדות. היינו נשמות תאומות. קלישאתי רצח.
"אחרי שנתיים וחצי הייתי לחוץ על טבעת וטסנו לחופשה בברצלונה. הייתי בטוח שהוא יציע לי בחופשה הזאת, אבל הוא לא תכנן. אז לקחתי אותו לחנות תכשיטים, בחרתי לעצמי את הטבעת ואמרתי לו: 'שים בכיס ותפתיע אותי'. הוא קנה, עברו שעתיים והוא שלף את הטבעת - ואני הופתעתי".
"הוא שלף טבעת, והופתעתי". השיר "סערה של רגשות" של עדן חסון, מתוך "הפשוטע"
הם מתגוררים במודיעין ומגדלים את שני ילדיהם, שהביאו בתהליך פונדקאות בארה"ב - עלמה שנושקת לגיל 3 וינאי בן חודש וחצי. "עברנו מסע כדי להביא אותם. הילדים הם החיים שלי, ובא לי כל היום למשמש אותם, כפרה עליהם. אני אבא מאוד קול - וואי, איזה דבר בן 200 להגיד. לעלמה כבר יש אופי, ואולי אני חי בסרט, אבל אני מרגיש שנהיה החברות הכי טובות".
הסדרה המצליחה, כך נדמה, היא עוד צומת במסע של בר אלמליח אל ההפי־אנד של פנטזיית הדיסני שעליה חלם ברגעים החשוכים של ילדותו. "היום אני מתפרנס מיצירה, מכתיבה, משת"פים מסחריים ומהפודקאסט 'תירגעו' שאני עושה עם שיר הדס מאיר", הוא מספר. בין לבין, הוא כותב מחזמר לתיאטרון הקאמרי על מכבים מודיעין רעות ביחד עם כרמל נצר (טימור מ"הפשוטע", ששרה את הלהיט הוויראלי "אבא שלי זה דני קושמרו"). ובדומה לגיתית פישר, גם אלמליח שואף לכתוב יום אחד סדרה על נתב"ג ("גיתית גאונה, והסדרה שלה מעולה") - אבל כרגע הוא בעיקר נהנה מלהיות הפשוטע.
לא פשוט להיות פשוטע, גם אם להיות בר אלמליח דונצוב זה בעצם כמו לחיות בסרט של דיסני, כשנסיכים ונסיכות חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה.
מספרים פשוטים
הסדרה "הפשוטע" מבססת את מעמדה כאחד הלהיטים הגדולים והמדוברים של כאן 11 וכאן BOX. הסדרה רשמה יותר מ־5.3 מיליון צפיות בדיגיטל ובאפליקציית כאן BOX, יותר ממיליון צפיות בשידור הליניארי בכאן 11 - ובסך הכל חצתה את רף 6.5 מיליון הצפיות בכלל פלטפורמות התאגיד.
בסדרה מככבים אושרית סרוסי, חן רוטמן, כרמל נצר, ניב שטרית, שון סופטי, עומר דרור, מתן פרץ, איתי תורג'מן, קייסי זפטה, מאיה שטרן, אורי ורד, צביקה הדר, גלית גיאת, תקווה עזיז ועוד. את הסדרה מלווה פסקול מקורי בהשתתפות נועה קירל, נינט טייב, עדן חסון, נונו ועוד.
