העולם המושתק של הפשע היהודי

"הגנבים ההולכים בבתים מוליכים יד הַמֵּת עימהם ומשימים אותה באמצע הבית, ואז נופלת תרדמה ורעדה על כל בני הבית ולוקחים ארבעה נרות דולקים [...] ונראה לבני הבית שהבית מתגלגלת והולכת [...] ושואלים לבעל הבית היכן המפתחות והכסף והזהב [...] ומגלה להם [...]". כך ניצלו גנבים יהודים ונוצרים את ההזיות והפחדים, ואת האמונה בכשפים, בהשבעות ובשיקויי פלא, שרווחו באירופה בימי הביניים.

ידיעות על פושעים יהודים באותם ימים עולות ממקורות שונים, אבל בהתחשב ברוחב היריעה הגיאוגרפית ובפרק הזמן הממושך שבהם עוסק הספר שלפנינו, נראה שהיקף הפשיעה החמורה בחברה היהודית נפל מזה שבחברה הסובבת.

כמו כן, הפשיעה היהודית התמקדה בדרך כלל בגניבה ובעבירות ממון אחרות, ולא בפשעים חמורים יותר. הגנבים ושותפיהם האמינו, כמובן, בערך השוויון בין בני אדם על אמונותיהם השונות, וכך נפלו בידיהם הן יהודים והן נוצרים. אלא שגניבות ושאר מעשי נוכלות של יהודים מול גויים הביאו לא אחת לפרעות ביהודים אחרים. הרבנים וראשי הקהילות השתדלו לעמוד בפרץ - לעיתים נחלו הצלחה, לעיתים כישלון. הנה כך כותב אחד מחכמי אשכנז הנודעים (רבי שמואל החסיד) במאה ה־12: "ויש גזל של גוי שיבא לכמה רעות יותר מישראל, לפי שאם יבא ישראל לשם יגזלוהו [...] ויוריד הרבה טובה שהיה ליהודים באותה עיר". מקורות אחרים מדגישים את חילול השם בין הגויים, שאותו גורמים העבריינים היהודים.

המצפון הדתי

ואכן, העבריינים הצליחו להתגבר על הנקיפות הקלילות של מצפונם הדתי, וכך נפלו גם ספרי קודש קורבן לחמדנותם, ואפילו ספרי תורה ותשמישי קדושה אחרים לא ניצלו מידיהם. בעיירה קטנה ליד סרגוסה בחבל אראגון שבצפון ספרד שני יהודים, אברהם ויצחק, פרצו לבית הכנסת באישון לילה, ניפצו את דלתות ארון הקודש ובזזו את עיטורי הכסף היקרים של ספרי התורה. השניים נתפסו ונכלאו ב"משמר" הקהילתי, אבל הצליחו לברוח ממנו. הקהילה הטילה עליהם חרם, וקבעה שאם ייתפסו - יגולח שערם והם יולקו ויושפלו בפומבי.

הידיעות על הפשיעה היהודית אינן מרובות. רובן חלקיות, מקוטעות ופזורות על פני מרחב, זמנים ומקומות, ונימה של עמימות - מקרית או מכוונת - שרויה על רבות מהן. הספר שלפנינו חודר לתוך האפלולית וחושף את נסתרותיה

ברור שחומרת העונש במקרה זה נבעה לא רק מעצם המעשה הפלילי, אלא גם מחילול הקודש הכרוך בו. אמו של אברהם, המיילדת הקהילתית האהובה והמוערכת, התחננה בפני ראשי הקהילה וביקשה להסיר את החרם מעל בנה. אם יוסר החרם מעליו, היא הבטיחה, בנה יקבל על עצמו כל עונש ודרישה שיושתו עליו. אבל אם לא יוסר החרם, הוא עלול להצטרף לעבריינים אחרים, ואף להמיר את דתו - בדומה לחברו יצחק, שבא ממשפחת פושעים ותיקה ומפורסמת.

"החברה הימי־ביניימית היתה אכזרית ואלימה יותר מהחברה בת ימינו", מציין כותב הספר שלפנינו, פרופ' אפרים שהם־שטיינר מאוניברסיטת בן־גוריון. גם בין היהודים נמצאו בריונים, ואף רוצחים ואנסים, וכן "מוסרים" ויריבים שהסגירו יהודים אחרים לידי השלטונות או לידיהם של פושעים נוכרים. אבל בדומה לסיפורי הגנבים, גם כאן מתברר שלרוב הפושע היהודי מעדיף להפקיד את מלאכת הרצח הישיר בידי שכיר או ידיד נוצרי.

בתוך תשובה לשואל, מהר"ם מרוטנבורג, גדול חכמי אשכנז במאה ה־13, מספר על יהודי בשם אלכסנדר שהסתכסך עם שותפו היהודי ששמו לא נמסר. השותף סירב לגשת למשפט או להגיע לפשרה, וגובי החובות הלא־יהודים ששלח אלכסנדר רצחו את יריבו. דבריו של מהר"ם בגנותו של אלכסנדר והצגתו כמי שהביא במזיד לרצח שותפו חורגים מגבולות ההלכה העיונית, והוא דורש מהקהילה להעניש את אלכסנדר בחומרה רבה.

מקור אחר, שאמינותו שרויה בוויכוח בין החוקרים, מספר על יהודי שחי בעמק הלואר שבמרכז צרפת במאה העשירית, ניצל את מערכת התמיכה החברתית של הקהילות, ובראשן עיר המחוז בלואה (Blois), ואף המיר חלקית את דתו, אם כי הוא לא קיבל על עצמו את הדת הנוצרית במלואה. משהתגלו פשעיו - אותו אדם, שחוק בן אסתר שמו, גורש מעירו ואף הוחרם בכמה קהילות. הוא התיישב בעיר לימוז' (Limoges), עלה בה לגדולה, ועד מהרה חזר אל דפוסי התנהגותו הקודמים: גניבה, סחיטה, ניאוף ושבועת שווא.

בהמשך שכר האיש זוג בריונים שרצחו יהודי אחר בעקבות סכסוך ממוני, אלא שהשוכר רימה גם את הרוצחים ולא שילם את שכרם. בתגובה, הללו איימו לשדוד עוברי דרכים שייפלו לידיהם, ומנהיגי הקהילה דרשו מהשוכר לפרוע את חובו לרוצחים. שחוק בן אסתר חסר המעצורים, שהחליט להחריב את הקהילה, שתל ראיות מפלילות שנועדו להעלות את חמתו של הרוזן המקומי על מנהיגיה, ובד בד לחלל את קדושת בית הכנסת ולפגוע קשות ברגשות הנוצרים בני המקום. המקור שלפנינו לא מתאר את פרטי ההמשך, אבל עולה ממנו שהקהילה ניצלה בידי האל, וכנראה הפושע הוצא להורג בידי הרשויות.

הסיפור הארוך והנפתל שהובא כאן בקצרה אינו אופייני לפשיעה היהודית בימי הביניים. אפילו "גיבורו" הפושע נמנע מלרצוח את יריביו במו ידיו, אם כי נראה שהוא לא היה מהסס לעשות כן בנסיבות המתאימות. היהודים לא הורשו לחרוץ דיני מוות על רוצחים, ככל שהיו כאלה, ורוב החומר (המועט) הנוגע לרצח בידי יהודים או בסיועם עוסק בתשובת הרוצח ובחרטתו ובסדרי חזרתו לחיים יהודיים בקהילתו.

"נשים ופשיעה" הוא שמו של שער עצמאי בספר שלפנינו. שלושה היבטים לדיון בנושא זה: פשיעה של נשים, פשיעה נגד נשים והטיפול המשפטי בפשיעת נשים. מעט מאוד ידוע על פשיעה אלימה של נשים, ורוב החומר המוכר לנו בגנותן עוסק בזנות, בסטייה ובהפקרות מינית, הן בתוך חיי המשפחה והן ביצאנות חיצונית.

זנות רחוב היתה חלק אינטגרלי מהחיים העירוניים ברחבי אירופה לאורך כל ימי הביניים, ובעיית הזנות הגלויה, על משמעויותיה המוסריות והחברתיות, העסיקה את מנהיגי הקהילות היהודיות כשם שהעסיקה את צמרת החברה והכנסייה הנוצרית. אבל הספרות הרבנית הרלוונטית ממעטת לעסוק בזנות הפומבית, ודנה בעיקר במתרחש בתוך הבית פנימה.

כאז כן עתה, פרשיות אהבהבים בין נשים יהודיות נשואות למאהבים זרים, יהודים או נוכרים, עוטות מעטה של סודיות, וכאז כן עתה פרשיות כאלה גוררות אחריהן שובלים של הכחשות, ממזרות, גירושים, בושות פומביות, סכסוכי ממונות ואף מעשי רצח. האפלולית העוטפת תמיד את סיפורי הזנות והבגידות שרויה על רבים מהמקורות המעניינים המובאים בספר ומנותחים בו לעומקם.

גם סיפורי האלימות וההתעללות של גברים בנשותיהם כרוכים בדרך כלל בחשאיות ובהסתרה, וגם אלה הסתבכו לפעמים והתפתחו לכדי משברים כבדי משקל, החל מגירושים, דרך סכסוכי ממונות ועבריינות וכלה בשפיכות דמים, ואפילו רצח תינוקות בלתי רצויים. וכידוע, בתחום חיי המשפחה ניכרת הבחנה ברורה בין ההלכה היהודית לבין הנהוג בחברה הנוצרית: האפשרות לבטל נישואים שהגיעו לידי משבר קיימת בעולם היהודי, אך כמעט לא מוכרת בחברה הנוצרית המסורתית.

הידיעות על פשיעה יהודית בימי הביניים אינן מרובות. רובן חלקיות, מקוטעות ופזורות על פני מרחב, זמנים ומקומות, ונימה של עמימות - מקרית או מכוונת - שרויה על רבות מהן. הספר שלפנינו חודר לתוך האפלולית, חושף את נסתרותיה, מציג אותן בפנינו כפי שאירעו וחושף בכך פרק לא חביב ולא מוכר בתולדות העם היהודי. אכן, רוב הפושעים מאחינו בני ישראל בימי הביניים הסתפקו בפשיעה קלה יחסית, אבל פה ושם נמצאו ביניהם גם פושעים כבדי משקל. התנהלות בלתי חוקית, ואף פשיעה חמורה, הן תופעות שהחברה האנושית לא מצאה מנוס מפניהן - וכנראה לעולם גם לא תמצא, כפי שמוכיחה תמונת הפשע המתחולל מול עינינו בכל העולם, וגם במדינת ישראל, כאן ועכשיו.