"תנסי אבקת מוות": כאן גדלים הפלפלים הכי חריפים בישראל

פלפלים חריפים של יאיר דינר. צילום: איתיאל ציון

פעם, בראשית הזמנים, כשביקש הפלפל להגן על בשרו מפני יונקים בעלי שיניים ומיני פטריות, הוא פיתח את הקפסאיצין, אותו חומר שמשפיע על קצות העצבים ושאמון על תחושת החריף. על הציפורים החומר הזה לא עושה רושם, ובגלל זה יאיר דינר ממושב פריגן שבחבל שלום מגדל את הפלפלים שלו, 230 זנים בדרגות חריפות משתנות, בתוך בתי רשת. שלא תיפתח רעה מלמעלה.

כמו החריפים שלו, גם הוא נולד במקסיקו, שאליה ההורים שלו, אנשי חינוך, הגיעו במסגרת שליחות מהארץ. פרט שאין בו כל משמעות בזיכרון שלו, או בזה של החך, אבל יש בו איזו חותמת כבוד בעולם שאליו התמסר, שכן עדויות ארכיאולוגיות יודעות לספר שבנוף הולדתו לוקטו פלפלי צ'ילי כבר לפני 9,000 שנה. ב־4,100 לפנה"ס הם כבר בויתו.

הקפסאיצין, שמתרכז בעיקר ברקמות הלבנות של הפרי, הילך אימים על העולם העתיק של דרום אמריקה, שם בני שבטים הצמיחו מטבחים מפוארים ופרוטוקולים לעינויים שבשניהם כיכב הצ'ילי. שאיפת עשן מיתמר מתוך מדורה שבה בוערים הפלפלים היבשים היתה דרך לענישת ילדים סוררים. אבל אפילו הסדיסט שבאצטקים לא יכול היה לדמיין את עינויי הסופרהוט (Superhot), אותם פלפלים שנוצרו מהכלאות, ושהולידו זן חדש של חקלאים שבעשורים האחרונים עסוקים בשאלה למי יש יותר חריף.

הטיפוס במעלה סולם סקוביל, הכלי למדידת חריפות שקרוי על שם הכימאי שפיתח אותו בתחילת המאה ה־20, הוא המוטיבציה השולטת בשדות שלהם, שם מה שיותר בוער יותר נחשב, וצרחת הקפסאיצין קוברת תחתיה את העיסוק בניואנסים של טעם שיש לזנים שונים של הפלפל החריף להציע.

חריף זה החיים. העולם המרתק של יאיר דינר

"לסופרהוט יש טעם לוואי מתכתי", מבקש דינר להזהיר את הפה המתגרה מיופיים של תכשיטי פלפלים שכמוהם לא הכרתי קודם. אנחנו יושבים במרכז המבקרים, על השולחן מולנו פרוס מקצה הבוקר שקטף, הזרועות שלו מכוסות קעקועים שנראים כמו חלק טבעי מכישופי החריף.

מסמר שיער

"לונג הורן הסיני", הוא מציג את אחד הזנים, וממשיך למיני חלפניו, עובר לכתר הבישוף שנראה כמו כובע מהודר, אבל דינר אומר שהחריפות שלו היא בדיחה. סקורפיון לבן, זבריינג' שקיבל את השם שלו בזכות היותו מפוספס, אחי־פנטזי, אחי־לימון, הבנרו, פלפל תאילנדי שהמארח שלנו אוהב במיוחד, פלפל ממשפחת הרוקוטו שמזכיר עגבניות, וגם Carolina Reaper, "מלאך המוות מקרוליינה", כפי שנקרא בעברית.

יאיר דינר. "הפלפלים ריפאו אותי, החזירו אותי לחיים", צילום: איתיאל ציון

מדובר באחד מפלפלי הסופרהוט המפורסמים בעולם. זן שנולד בשדות של אד קארי, מפתח ומגדל פלפלים מדרום קרוליינה, הסופרסטאר של חקלאי הסצנה, שב־2023 הציג לעולם גם את ה־Pepper X, שעקף את מלאך המוות, ושנמדד בממוצע בכ־2.69 מיליון יחידות סקוביל. בינתיים, דינר, כמו שאר מגדלי העולם, לא יכול להשיג את הזרעים שלו, כי קארי לא משחרר, מבקש להגן על הפיתוח שלו לפני שימצא אותו ככה זרוע בשדות של אחרים.

כדי להבין את הפערים בין עולם הסופרהוט לפלפלים שהילכו בעולם אלפי שנים קודם, אניח בפניכם את המספרים בעולם שקדם לו. חלפניו, למשל, נע בדרך כלל בטווח של 8,000-2,500 יחידות סקוביל, פלפל קאיין יכול כבר לטפס עד ל־50 אלף יחידות, והבנרו, אהובי, יכול בקלות להגיע ל־100 אלף - ולפעמים פי שניים ויותר. אני כל כך אוהבת את הבעירה שהפלפל הזה מצית על הלשון ובקדמת השפתיים, את שערות הראש שסומרות, את הכאב שלוקח את הזמן עד שייעלם, ששורף את כל מה שכואב מבפנים. הוא גם זה שמנגן אצלי ברוב הסלסות המשלבות בין פרי ועשבי תבלין לחריף.

מכל בעירת הפה שמציע המקום, אני התאהבתי באבקות שדינר מייצר לעצמו, אחרי שייבש פלפלים שלא תמצאו אצל ירקני צמרת. נסו, למשל, את אבקת הקאיין

חוקרים הקוראים באוספי הבנקים לשימור זרעים סבורים שסוחרים פורטוגלים, שבמאה ה־16 הפליגו בין דרום אמריקה, אירופה, אפריקה ואסיה, הם שאחראים לפיזור זרעי הפלפלים לארבעת קצווי תבל, זרעים שהצמיחו זנים שונים לפי ההעדפות המקומיות, מהמתוק ועד לבוערים.
אסיה ואפריקה התאהבו מייד, לצפון אמריקה ולאירופה זה לקח יותר זמן - להוציא את הונגריה, שעלתה למשחק מקדים עם הפפריקה שלה כבר במאה ה־16, אז היתה חריפה בהרבה מהתערובות המקובלות שם היום.

לווירג'יניה שבארה"ב הגיעו פלפלי צ'ילי במאה ה־17, שם השתלבו עם הזמן ברוטבי ברביקיו שמקורם במסורת הבישול של עבדים אפרו־אמריקנים, שהיו הראשונים שעשו להם כבוד. אחר כך המטבח המקסיקני אמר את שלו, וגלובליזציה ומטבחי מהגרים הוסיפו עוד להט למדורה, כשברוב המקרים החריף עלה לנגן שם בליווי סוכר.

בניגוד למסחר בתבלינים כמו פלפל שחור, אגוז מוסקט, קינמון וציפורן, שמצאו דרכם אל שולחנות אצילים, מציתים מלחמות דמים - הצ'ילי, שהתבסס בקלות באזורים חמים, גודל בגינות הבתים של כל שכבות העם, וזוהה לא פעם עם טעם גס ועממי. כמו בדרום אמריקה, ככה גם באסיה ובאפריקה עשו כבוד לסגולותיו הבריאותיות, כמי שמחטא את הגוף ומסייע לו להיפטר מעייפות ומהאטה בזרימת הדם. מנשות טנזניה ואתיופיה שמעתי שאין יפה ממנו לטיפוח העור.

עמיד ב-45 מעלות%3A זן חדש של פלפל פותח בישראל %2F%2F צילום%3A מו"פ ערבה תיכונה וצפונית-תמר

פרופ' ריאד אגבאריה, שבמשך שנים ניהל את בית הספר לרוקחות בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון, ומי שייסד את פרויקט "ניצני רפואה", הסביר לי פעם שטוב יעשה אדם אם יסתגל לאכילת חריף, כי הוא גורם לשחרור אנדורפינים המגויסים לטיפול בכאב, ואלה משפרים הרגשות חיוביות, שלהן יש השפעה מיטיבה וטיפולית.

"אסור לעבור את הגבול", אומר לי דינר כשהכפית שלי יוצאת לטייל בין ריבת חלפניו לריבת בצל חריפה, בין ממרח שמגביר ווליום בעמבה לטעמיו המעושנים של ממרח צ'יפוטלה. שדרה ארוכה של רטבים וממרחים שכולם נרקחים עבורו מהפלפלים של דינר, לפי מתכונים מבית "דינרים". ככה נקרא המותג שהקים ביחד עם מלי, אהובת נעוריו ואם ילדיו שהכיר לו חבר בצבא, שאיתה הסתובב בעולם ושאיתה הקים בית בצפון הנגב, "אפילו שהיא לא אוהבת חריף", הוא מחייך.

ההיי של הכאב

כשיש לו עודפים של חלפניו או הבנרו, הוא מוכר אותם לקבוצה מצומצמת של קולגות. שאר הפלפלים הם קודש לעיני המבקרים במקום, ולטובת המזווה שהוא יוצר מהם. קלאסיקות מהמגרב, לצד ריבות במתוק־חריף המהדהדות את ההשפעה של המטבח האמריקני על כל האירוע.

הממרחים של דינר. משחררים אנדורפינים, צילום: איתיאל ציון

שלגונים שמיוצרים עבורם אוצרים בתוכם איזה רמז חריפות, כמו הפרלינים שמייצרת מלי בעצמה. אבל את השניים האלה, מסיבות ברורות, לא תמצאו בחנות האינטרנטית. אלה שמורים רק למבקרים. מכל בעירת הפה שמציע המקום, אני התאהבתי באבקות שדינר מייצר בעצמו לעצמו, אחרי שייבש פלפלים שלא תמצאו גם אצל ירקני צמרת. אבקות שמציעות דרגות חריפות משתנה באיכות יוצאת דופן. נסו לפחות פעם אחת את אבקת הקאיין ואת "אבקת המוות", שלמרות השם הילדותי ממלאת את הפה בכאב מענג ומורכב. טעימה במיוחד.

שאיפת עשן ממדורת פלפלים יבשים היתה דרך לענישת ילדים, אבל גם האצטקים לא היו יכולים לדמיין את עינויי ה"סופרהוט", שהוליד זן של חקלאים שעסוק בשאלה למי יש יותר חריף

בלי לשים לב, הכפית שלי צללה ל"סחוג של השטן" ודנה אותי לבעירה שיעברו דקות ארוכות עד שתפנה מקום בפה למילים, שלא לדבר על טעמים אחרים. משהו בעינויי הקפסאיצין מחדד את ההקשבה, כשדינר מספר איך בכלל לא חשב על חקלאות. אחרי שנים כנהג משאית וכספק דשנים, כל העיסוק בעבודת האדמה היה נראה לו כמו עניין למזוכיסטים. אבל אז באה 2018 וקרעה בנפשו כשכפיר דינר, האחיין שלו, נהרג בתאונת דרכים. "הוא היה כמו עוד ילד בשבילי, כמו אח לילדים שלי, והפכתי להיות מת מהלך. רק הייתי מחכה שייגמר היום ואני אוכל לתקוע כדורי שינה".

הילדים שלו הם שחשפו אותו ל"חריף לי", קבוצה בפייסבוק שהיא מעין תשובה ציונית הולמת לקבוצות דומות שהציתו את הטרנד בצפון אמריקה, שם העיסוק ב"הכי" נוכח בכל כך הרבה תחומים. בארה"ב צריכת הצ'ילי לנפש הוכפלה בעשורים האחרונים, עינויי החריף הפכו למבחן אומץ, ובימים ארוכים של קורונה, בעיקר צעירים חיפשו בו את ההיי שמגיע אחרי הכאב.

דינר, שכל החיים נמשך לחריף, הסתקרן ונכנס לקבוצה, וניצתה בו אהבה עד שהיה לאחד ממובילי סצנת החריף בארץ. "מצאתי את עצמי בעולם שאין לו סוף", הוא אומר כשאני נותנת שיניים בשלגון פירות יער וצ'ילי. הוא התחיל זורע זרעים, שיחים צמחו והניבו פלפלים מכל מיני צורות וצבעים, מביאים איתם ריפוי לנפש, והוא החל להעלות סרטונים לקבוצה וחזר לשמוע מוזיקה שכפיר והוא תמיד שמחו בה יחד.

"הפלפלים ריפאו אותי, החזירו אותי לחיים. אני לא פחות ממאוהב", הוא אומר לי, מספר שלא עזב את הבית ואת הפלפלים שלו גם ב־7 באוקטובר, כשכל המושב התרוקן. הוא נשאר לבדו במושב שומם מאדם. כשאני שואלת אם הוא חולם על הפלפל הכי חריף שיום אחד יפתח, הוא מחייך ואומר: "לא חשוב שיהיה הכי חריף, העיקר שיהיה שלי. כזה שאני פיתחתי. אני חושב שאקרא לו 'מלי'".

האיש שניסה את הפלפל החריף ביותר בעולם

לכבוד שדות המנגו של העוטף, ולכבוד תענוגות החריף שידענו אצל הדינרים, שלמעט פרלינים ושלגונים תוכלו למצוא את התוצרת שלהם בחנות המקוונת, אני מביאה בפניכם סלסה שיש בה בעירה ורעננות שמנגנות שיר כאב מענג. יופי של דבר ללוות בו דגים מטוגנים, או סתם לאכול ככה, כפית בכפית.