"חשבתי שאני ואבא החברים הכי טובים. ואז התנפצה לי האשליה"

אמנם זה לקח לה 40 שנות קיום עד שהגיעה לשם, אבל בסוף גיתית פישר כתבה משהו רציני. אחרי לא מעט שנים שבהן היא מותגה כשחקנית קומית וסטנדאפיסטית, ואחרי שצלחה שנים מעצבות כישות מופנמת וסופגת - תותית החליטה לעשות דרמה, ועוד אחת שנושאת את הטייטל "אישית", כלומר כזו שיש בה אלמנטים ביוגרפיים. כי אם כבר לחפור - אז רק בפצעים, פתוחים או סגורים.

כך נולדה "בודקת", הסדרה החדשה שיצרה עם הבמאי יונתן גורפינקל (ימי שלישי ב־21:00 ב־yes). פישר מגלמת בה את שגית, סלקטורית בנתב"ג, ממש כפי שהיתה היא עצמה במציאות, שאחרי שנים של יחסים לכאורה אידיאליים בינה לבין אביה מוצאת את עצמה לקראת אמצע שנות ה־30 שלה נאלצת להתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלה - לעזוב את הבית. ולא רק את זה הפיזי והמוזנח אותו היא חולקת עם אביה, שמגולם על ידי צחי גראד.

בסדרה החדשה שאותה כתבה, פישר צוללת אל הרעיון האוניברסלי והכמעט אבסורדי של אישיות שמתעצבת על בסיס מגרעות וטעויות של הורים - תבנית שמתארת כמעט את כל התאים המשפחתיים שאתם מכירים. במילים אחרות, שגית נאלצת סוף־סוף לעזוב את הבית הרעיוני שלה, זה שבנתה לעצמה בראש כסיפור חייה וכאזור נוחות, גם אם בפועל מדובר במבנה בעל יסודות רעועים למדי. או במקרה שלה - חריגת בנייה טוטאלית. לפעמים, כשצריך לבנות בניין חדש, זה שקדם לו צריך לקרוס, ו"בודקת" התחילה להירקם בראשה של גיתית לפני קצת יותר מעשור, בנקודת הקריסה ההיא, של הקונספציה.

"בגיל 28 הלכתי ללמוד תסריטאות, קורס של פעם בשבוע, וזה שינה את החיים שלי. פתאום גיליתי שלכתוב דרמה זה עולם ומלואו", היא מספרת. "באופן מצחיק, בדרמה יש הרבה פחות חוקים מאשר בקומדיה, כי מותר לך גם להיות רציני".

יש איזו תפיסה שאומרת שדווקא הרבה יותר קשה לכתוב קומדיה. מין הפוך על הפוך, בסגנון "זה שזה מצחיק לא אומר שזה קל".

"אני יודעת, תלוי למי. הרבה יותר קשה להיות חשופים באמת, לוותר על המסכה. בקומדיה אתה משחק דמות - שם פאה, שם כובע, איפור, אתה פחות באותנטיות שלך. היא buffer (חוצץ), אתה מגיש בה את האמת בצורה שקצת יותר מסתתרת, וקשה לגזור ממנה מי אתה. בסוף קומדיה מאפשרת לך להסתתר".

את מרגישה שהסתתרת עד עכשיו?

"כן, בטח. וזה כל כך כיף לצאת מארון האישיות. לא שבאמת הייתי בארון, אבל אין מה לעשות, קומדיה היא חוצץ. תמיד כשמישהו עולה עם דמות זה שומר עליו. יש לזה כוח, והכוח הוא בהסתרה. הכוח זה שאתה לא שם את עצמך במאה אחוז, אלא באיזו וריאציה מעודנת, מרוככת. אי אפשר להגיד עליך 'אוי, אני שונא את הדעות שלו', כי אתה אומר אותם כסאטירה, כדמות. זה מייצר איזושהי הפרדה בינך לבין הדבר שאתה מגיש. מבחינתי, עכשיו פשוט הכל בחוץ".

גוונים חדשים של גיתית. מתוך הסדרה "בודקת"

אני מודה שתמיד הנחתי שאם אראיין אותך זה יהיה סביב פרויקט קומי. עשית את הקפיצה לדרמה.

"זה לא מרגיש לי כמו קפיצה, כי אני מאוד דרמטית בחיים שלי. פשוט לא יצא לי לעשות דרמה. אז נכון, ההתחלה שלי היתה בקומדיה, אבל גם ב'בית צבי' ליהקו אותי לטרגדיות יווניות. לא הייתי על הטיקט של הקומיקאית. אני לא מגדירה את עצמי כקומיקאית. אני מבינה שככה הגדירו אותי, אבל אני לא מגדירה את עצמי ככה. זה צד שלי, צבע אחד. יש לי עוד צבעים, אני בן אדם. בקומדיה אתה תמיד אומר 'זה לא אני'. עכשיו, זה לא שאני שגית - גם היא דמות. 'בודקת' היא לא סדרת דוקו, חשוב לי מאוד להגיד. אבל היא הרבה יותר אני. היא אני בלי פאה ודיבור מצחיק".

"בודקת", כפי שתגלו מייד, קרובה יותר למציאות ממה שאתם חושבים. שגית, בת דמותה בסדרה, היא וריאנט של גיתית הצעירה, שתעיד על עצמה שהיתה דמות מורכבת, אולי מעוכבת, בטח לא מפותחת. שונאת אדם, אפילו, פשוט כי זה קל יותר מאשר להודות שאתה שונא את עצמך. היום היא במקום אחר. למשל, תינוק זר שנכנס לבית קפה משונע על ידי אמו קוטע לה את חוט המחשבה באבחה, מעלה בה חיוך.

"ממש לא אהבתי תינוקות פעם, אפילו בזתי להם", היא מגלה. "הם היו נראים לי מטרד. תמיד הפריעו לי לדבר עם האמא או האבא שלהם".

הראויים לבוז

לא רק עוללים ותינוקות נכללו ברשימת הראויים לבוז שלה. מונולוג הפתיחה של הסדרה, שחוזר בתום הפרק הראשון בגרסה ארוכה, מרירה וכואבת יותר, הפעם בהקראתה של השחקנית אלונה סער, מתחיל במילים: "אני שונאת זרים. כל מה שאני לא מכירה מגעיל אותי, אני בזה לו. זה אינסטינקט כזה שיש לי מאז שהייתי ילדה. היחסים שלהם אחד עם השני מגעילים אותי. העולם הפנימי שלהם מגעיל אותי. הבחירות שלהם, הבגדים, שפת הגוף, הרגשות שלהם. פעם, כשעבדתי בבית קפה, בכל בוקר היתה באה אחת ומזמינה לאטה. תמיד לאטה. הייתי מסתכלת עליה ונגעלת. שנאתי אותה. הגשתי לה את הלאטה וחשבתי: 'איזה אפסה שותה ככה חלב? חלב עם טיפ־טיפה אספרסו, מתחבאת מאחורי המילה לאטה'. אני פשוט שונאת זרים. לא יודעת למה".

"לא גרתי עם אבא שלי מעולם, אבל כשהתחלתי לכתוב את הסדרה עוד הייתי בקשר איתו. חשבתי שהוא היחיד שמבין אותי, שהיחסים שלנו מדהימים ושיש לנו קשר מיוחד"

גם המילים הללו, בשלב זה כבר לא ממש תתפלאו לשמוע, מבוססות על סיפור אמיתי. "אני מאוד שונה משגית, אבל פעם באמת שנאתי זרים", היא אומרת. "זה מאוד נכון לגבי מי שהייתי. שגית היא אני הקיצונית של פעם. 'מונולוג הלאטה' הוא משהו שחשבתי כשהייתי בת 19. עבדתי כבריסטה ב'קמליה', מקום מצוין, פנינה קולינרית בכפר. מסעדה, אוכל פצצה, חזרתי לשם לא מזמן רק כדי לאכול את הקבב. אבל היתה באה לשם מישהי כל הזמן כדי לשתות את החלב הזה, ובאותה תקופה פשוט שנאתי הכל, שנאתי לקוחות קבועים".

"אני לא כמו שגית, אבל פעם באמת שנאתי זרים". גיתית פישר בהופעה

דווקא יש עיקרון בסוציולוגיה שאומר שהיחשפות למשהו על בסיס קבוע מחברת ביניכם ויוצרת רגשות חיבה ותחושת ביטחון, אם זה מחלק הדואר ואם לקוח חוזר.

"תקשיב, שנאתי את עצמי. אנשים קבועים בחיים שלנו הופכים מאוד מהר למראות. כשאתה פוגש מישהו שבא והולך, אז בסדר, אבל כשמישהו מבסס את הקשר איתך ואתה שונא את עצמך - אז אתה תשליך עליו את השנאה הזו, אתה תשנא אותו. ואם הוא כל הזמן חוזר, אז הוא מאפשר לך להעמיק את השנאה הזו.

"ראיתי בבחורה הזו מישהי בודדה, היא נראתה לי לוזרית. זה היה נראה לי לוזרי לבוא לשתות כל יום קפה במקום קבוע. היום זה נראה לי מטופש, כן? אבל אז הייתי בת 19. מובן שאני מאוד שונה משגית. במציאות לא ירקתי לאישה הזו בלאטה (כמו בסדרה), שגית הרבה יותר אקספרסיבית. אני הייתי מאוד מופנמת, לוקחת הכל לאיזה עולם פנימי שאף אחד לא יודע עליו. לאף אחד לא היה מושג מה קורה שם בפנים".

ואז בחרת ללכת להיות שחקנית. מעניין.

"כן, זה הפתיע הרבה אנשים. בבית הספר למדתי במגמת תיאטרון, וגם פרחתי שם, אבל עדיין כשאנשים שמעו שאני הולכת ללמוד משחק זה הפתיע אותם. חברות של אמא שלי הופתעו מאוד, כי לידן שתקתי. הן הכירו אותי בתור מישהי שתקנית, אפורה. אבל אתה צומח, אתה מתבגר, אתה מתחיל להבין שאתה משליך, ושאם כולם לא בסדר אז אולי דווקא אתה לא בסדר. ואז אתה יוצא מהבית, פתאום נפתח לך הראש, אתה מתחיל לשאול שאלות. פתאום אתה לא מקבל כל מה שהגישו לך".

אבא ומטפלת

את השאלות היא התחילה לשאול אחרי שיצאה מהבית בגיל 23, עברה לרמת גן והתחילה ללמוד בבית ספר למשחק. אבל השאלות החשובות באמת, אלה שעיצבו אותה מחדש בגרסתה הבוגרת והיוו את רעיון הבסיס לסדרה שכתבה, החלו לעלות בה כמה שנים מאוחר יותר, בגיל 30, שנתיים אחרי שהתחילה לכתוב את הסדרה. אם זה לא ממש מסתדר מבחינה כרונולוגית, זה בעיקר מפני שבהתחלה "בודקת" היתה אמורה להיות משהו אחר לגמרי.

"אנשים קבועים בחיים שלנו הופכים מאוד מהר למראות. כשאתה פוגש מישהו שבא והולך, אז בסדר, אבל כשמישהו מבסס את הקשר איתך ואתה שונא את עצמך - אז אתה תשליך עליו את השנאה הזו. ואם הוא כל הזמן חוזר, אז הוא מאפשר לך להעמיק את השנאה הזו"

"הרעיון הראשוני היה על מישהי שגרה עם אבא שלה. מבחינה חיצונית זה היה דומה, היתה לזה אותה קליפה, אבל המסקנות שהגעתי אליהן היום הן שונות, הפוכות לחלוטין מהמסקנות שהיו לי אז. במציאות לא גרתי עם אבא שלי מעולם, אבל כשהתחלתי לכתוב עוד הייתי בקשר איתו, והתפיסה שלי היתה שאנחנו החברים הכי טובים. חשבתי שהוא היחיד שמבין אותי, שהיחסים שלנו מדהימים ושיש לנו קשר מאוד מיוחד. ואז התנפצה לי האשליה הזו. ומה שקורה בטיפול זה שיש עין חיצונית שמשקפת לך אירועים שקורים לך.

"עכשיו, הבדיחה על הפסיכולוגים היא שהם כל הזמן חוזרים לילדות. למה? כי שם יש לך איזה סיפור שמישהו אחר הכתיב לך, לא אתה. וכל המנגנון הפסיכולוגי שלך הוא להגן על הסיפור שהכתיבו לך, כדי שיהיו לך אבא ואמא. זה ממש צורך בסיסי אנושי - אנשים רוצים לדעת שיש משהו גדול מהם ששומר עליהם, אז אתה משתף פעולה עם הדבר הזה. ואם זו לא האמת וזה לא קשר טוב, אם יש הרבה בעיות בתוך הקשר הזה, אבל הוא לא מקוטלג ככה ואתה לא מסביר את זה לעצמך, מי שיסבול מזה הוא אתה, וכל מערכות היחסים שלך מחוץ לקשר הזה".

"לכו לטיפול": גיתית פישר בהופעה

בעצם, את רוב החיים הבוגרים שלנו אנחנו מקדישים כדי לנסות להבין מה קרה שם, בחיים המוקדמים, כי הכל מושפע מזה.

"נכון, כי לא אתה הכתבת את הנרטיב, עשה את זה מישהו הרבה יותר גדול וחזק ממך, שהקיום שלך היה תלוי בזה שהוא צודק. על כל ביקורת כלפיך כילד, קשה היה לך להגיד שהיא מוטעית. אין אופציה כזו. הוא חייב להיות צודק, כי אחרת כל העולם שאתה חי בו מתערער ואתה חסר אונים".

מה גרם לך להבין את זה?

"התחלתי ללכת לטיפול בגיל 15, אצל הפסיכולוגית שטיפלה בו. הנה, אפרופו, לפני כמה שנים לא ידעתי שלא עושים את זה. גם אחים שלי היו מטופלים שלה, גם החברות הכי טובות שלי היו אצלה, גם אמא שלי במשך תקופה. ואז היה לי פיצוץ עם אחת החברות והיא לא דיברה איתי. אחרי כמה זמן שאלתי אותה מה קרה, והיא ענתה לי 'הפסיכולוגית שלנו אמרה לי לא לדבר איתך'. בשלב הזה כבר הייתי מטופלת אצלה במשך 15 שנה, וזה לא היה נשמע לי הגיוני. אז התעמתי עם המטפלת על זה, והיא אמרה לי 'לא היה ולא נברא'. מה שקוראים - גזלייטינג. ואז שאלתי עוד חברה, שגם היא היתה מטופלת שלה - אני הבאתי את כולם אליה, אגב - והיא סיפרה לי שהמטפלת אמרה גם לה לנתק את הקשר איתי, והיא ענתה לה 'אין סיכוי שאני עושה את זה'".

למה היא ייעצה להן לעשות את זה?

"זו היתה הדעה שלה. היא היתה ממליצה להן בצורה לא ישירה לנתק איתי קשר, רומזת. זה ניגוד אינטרסים, כי היא מטפלת באנשים סמוכים זה לזה. היא לא יכולה לייעץ למישהו משהו שפוגע במטופל אחר. אבל זה מה שהיא עשתה. אז התחלתי לבדוק את זה, וגיליתי שהיא לא אמורה לטפל ככה - במשפחה גרעינית, בחברות הכי טובות. ואז חיפשתי את השם שלה באתר של משרד הבריאות וגיליתי שהיא לא מופיעה בו. מתברר שהיא אפילו לא היתה פסיכולוגית מוסמכת. היא פסיכותרפיסטית, זה תחום אחר. אז בדיעבד המטפלת הזו לא היתה כשירה".

"הלכתי לטיפול אצל הפסיכולוגית של אבא שלי. הוא העריץ אותה. גם חברות שלי הלכו אליה, וגיליתי שהיא אמרה להן לא לדבר איתי. בהמשך גיליתי שגם אין לה רישיון. כשסיפרתי את זה לאבא שלי, הוא ענה לי 'את כנראה לא מבינה'. הוא בחר בה"

ואיך זה מתחבר לאבא שלך?

"אבא שלי העריץ אותה. זה היה כאילו הוא חוזר בתשובה והיא הרבנית שלו. כשגיליתי את זה, חתכתי ממנה חד וחלק. כתבתי לה הודעה קשה מאוד. אמרתי לה 'אם היה לך רישיון היו צריכים לשלול לך אותו, אבל אין לך רישיון'. באתי לאבא שלי עם המידע שמצאתי ואמרתי לו 'תראה מה גיליתי, זה לא תקין'. הוא גם לא ידע שהיא לא פסיכולוגית מוסמכת. והוא ענה לי 'את כנראה לא מבינה'. עניתי לו 'אני מאוד מבינה, חקרתי את זה'. אבל הוא בחר, צידד בה, כי הוא לא יכול היה להתמודד עם הרעיון שהגורואית שלו תקרוס. היא נהייתה סוג של אמא. ובדיוק כמו היחסים שלי איתו, גם היא היתה עבורו דמות גדולה ממנו שאומרת 'זו המציאות', ואם אתה כופר בה - אז הכל מתערער לך, הרצפה מתמוטטת לך מתחת לרגליים.

"כל מה שאני מספרת פה נשמע כמו משהו מעולמות של כת, נכון? אז יש לי חברה שאומרת שכל משפחה היא כת קטנה. בנקודה ההיא הבנתי שאני לא מוכנה יותר. שם התחיל השבר בינינו. זה לא הסיפור הזה שהפריד אותי ואת אבא שלי, אלה היחסים שלי ושל אבא שלי שהפרידו אותי ואת אבא שלי. זה היה קטליזטור, ברור. זה היה זרז להבין שיש פה בעיית אמון מאוד גדולה, חוסר הבנה של מי אתה".

הוא עוקב אחר הקריירה שלך? את הראיון הזה הוא יקרא?

"היו לנו הרבה ניסיונות לחדש קשר. בתקופות האלה הוא היה אומר לי, נגיד, 'שלחו לי ביקורת על 'הטבח' (דרמה מוערכת שיצרו ארז קו־אל ואורית דבוש, שפישר לקחה בה חלק; ע"פ), אמרו שעשית שם תפקיד נהדר'. אז הייתי שואלת אותו 'ראית את הפרק?' והוא היה עונה 'לא ראיתי'. 'אתה לא רוצה לראות?'. 'שלחי לי'. זה כלום, אבל באופן עקרוני אני מרגישה שיש משהו דפוק, או לא תקין, בהגדרות התפקיד של מה זה הורה ומה זה ילד.

"זה גם מאוד ישראלי, מאוד דורי. אני שומעת על מלא ילדים שההורים שלהם דפוקים ברמה מאוד קיצונית, כל אחד בווריאציה אחרת. אתה אומר - אי אפשר להמציא את זה. אני חושבת שזה קשור לפוסט־טראומה שלנו, ישראלים ספציפית, יהודים. לכל אחד פה יש אללה יסתור סיפור. הסבים והסבתות של כולנו עברו דברים קשים מאוד ולא טיפלו בזה.

"עד לפני שנייה אנשים עוד היו מרימים גבה כשהיו שומעים שאתה הולך לפסיכולוג. שואלים 'מה, אתה משוגע?'. בתור ילד אומרים לך 'הכל פה טוב, נהדר, זו אינטימיות'. לריב זו אינטימיות, צרחות זו אינטימיות, ביקורת בלתי פוסקת זו אינטימיות. אז אומרים לי 'מה את רוצה, שנלך על ביצים?'. לא, אני פשוט רוצה שלא נהיה משוגעים, זה מה שאני רוצה. אף אחד לא צריך ללכת על ביצים כשכולם רגועים ומווסתים את עצמם. היה לי בית מתוח, ממש מתוח.

איפה המטפלת ההיא היום, אגב?

"היא נפטרה כבר, אני לא יודעת ממה. לא עניין אותי, לא הייתי עצובה".

נקודת עיוורון

בסדרה שפישר יצרה משחקים גם שמות כמו יעל אלקנה, אורי אלבי ובת־אל מוסרי. את הוריה מגלמים שרה וינו־אלעד, וכאמור - צחי גראד, אף שבמקור לנעלי האב היה אמור להיכנס אלון אבוטבול ז"ל, שהלך לעולמו בדיוק לפני שנה, כשהתמוטט בחוף הבונים לאחר ששחה בים.

"הוא בדיוק הגיע לארץ כדי שנעשה חזרות ואז נצא לצילומים. עוד לא הספקנו לצלם, עשינו רק חזרה אחת - ואז הוא נפטר", היא מספרת. "זה נפל עלי, הרגשתי נורא מבולבלת. אני מאוד אוהבת את מה שצחי עושה. אני מניחה שגם אלון היה עושה משהו מעולה, שכנראה היה מאוד אחר".

כשהיתה בת 32 היא הכירה את מי שהיה לבן זוגה - אודי וולקוב, יועץ אסטרטגי פוליטי ומנהל קמפיינים - במסיבה בבית השגריר הבריטי בישראל, שנערכה לכבוד רוד סטיוארט כשהגיע להופיע בארץ ב־2018. וולקוב היה אז יועץ פוליטי לשגריר, וגיתית הגיעה כ"ברנז'ה".

בשלב מסוים הם הקימו בית משלהם, שכלל גם בן משותף, שנולד לפני קצת יותר משלוש שנים. ב־2024, אחרי שש שנות זוגיות, היא ואודי נפרדו - "עד כמה שאפשר להיפרד בטוב", היא אומרת. "פרידה זה דבר לא נעים. אבל תמיד יהיה לו את הגב שלי, אני חושבת שהוא אדם מבריק ואבא מדהים".

"אם הקשר שלך עם הילד בטוח ואם הוא מרגיש בטוח - אז הכל יהיה בסדר. גם אם יהיה קשה - תטולטלו, ואז תתגברו. אני לא מרימה עליו את הקול, אני לא צועקת. אני מנטרת אותו כל הזמן, מדברת עליו בטיפול. אני תמיד רוצה עוד חוות דעת. אני יודעת שיש לי בליינד ספוט"

בגלל הניסיון והרקע האישי שלה, היא משתדלת להימנע מלחזור על דפוסים, תבניות וטעויות שחוותה מצד הוריה. "הבית הפיזי פחות משמעותי מהבית הרגשי", היא אומרת על הקושי שבחיים בין שני בתים שחווים ילדים להורים פרודים. "אם הקשר שלך עם הילד בטוח ואם הוא מרגיש בטוח - אז הכל יהיה בסדר, אתם תתגברו. גם אם יהיה קשה - תטולטלו, ואז תתגברו. אני לא מרימה עליו את הקול, אני לא צועקת. אני מנטרת אותו כל הזמן, מדברת עליו בטיפול. אני רוצה עוד חוות דעת כל הזמן. אני יודעת שיש לי בליינד ספוט, כי אני אנושית ורוצה לדעת".

איך נולדה מלעיל?

היא נולדה ברמת גן, ואז משפחתה עברה לצור יגאל. שירות צבאי בחיל התותחנים ולימודי משחק לאחר מכן, ולפני כעשור פישר החלה להפוך לפנים ושם מוכרים בסצנה הקומית הישראלית, בעיקר זו שחיה בתחילה ברשת. רבים נתקלו בה מיינסטרימית בפעם הראשונה במסגרת "טלוויזיה מהעתיד" - תוכנית מערכונים נונסנסית, ניסיונית, אדג'ית ובעיקר מאוד מצחיקה ששודרה ברשת 13, שירדה באופן מבאס מאוד לאחר שתי עונות בלבד, ושכללה מלבד פישר גם את ניב מג'ר, יואב רבינוביץ', אריאל ויסמן, טל טירנגל, עומר עציון, עמרי אנגל ושמות נוספים מדור הקומיקאים שפרץ בעשור האחרון, ושעשה את צעדיו הראשונים באינטרנט.

עוד השתתפה בתוכנית אושרית סרוסי, שעימה ועם התסריטאי חן רוטמן פישר יצרה את "זאת וזאתי", סדרה קומית ששודרה ברשת 13. פישר וסרוסי גילמו בה את תותית ומילעל, צמד זמרות נטולות כישרון או מודעות עצמית, שמנסות לפרוץ בשוק המוזיקה המקומי - ללא הצלחה מרובה.

עם הזמן "זאת וזאתי" צברה לעצמה קהל רב, הפכה ליצרנית ממים, וגם זכתה להתייחסות מצד האקדמיה ללשון העברית על שלל שיבושי הלשון שיצרה ושנטמעו בשטח. את כל אלה היא עשתה בהכרח לא בזכות משבצת השידור הטלוויזיוני שלה. ועדיין, למרות הפופולריות שצברה באופן אורגני - בניגוד לכל היגיון, הזכיינית החליטה לא ליצור לה פרקים חדשים.

"באינטרנט זה די התפוצץ, רק בטלוויזיה לא". מתוך "זאת וזאתי"

להרבה אנשים שאהבו את "זאת וזאתי" יש תחושה שרשת לא חידשו אותה כי הם לא ידעו לזהות משהו טוב שצמח אצלם.

"גם אני חשבתי ככה".

מה היתה הסיבה שנתנו לכן לכך שהסדרה לא חודשה לעוד עונה? מדובר בקאלט.

"לא אמרו לנו. שיבצו אותנו בימי שישי ב־23:00 בלילה. גם לא היו פרסומים על זה, פרומואים. היא די התפוצצה באינטרנט. דרך הרשת זה הגיע אחר כך לאנשים שחיפשו לצפות בפרקים".

התבאסת שלא המשכתן?

"זה היה מאוד מבאס. מה, אתם לא רואים? זה עובד, זה מצליח. הם חשבו 'או, הנה ההרפתקה שלנו', אבל אני כל הזמן ראיתי את זה מצליח, לא היה לי ספק. אני מבינה דבר או שניים בקומדיה, והיום יודעת לסמוך מאוד על הבטן שלי כשמשהו ממש מצחיק אותי.

"איך נולדה מילעל, הדמות של אושרית? שמעתי אותה מדברת ככה באיזה סרטון, אמרתי 'זה הקול הכי מצחיק בעולם, אני רק רוצה שהיא תגיד דברים'. ואז נפגשנו, והייתי אומרת לה 'תגידי משהו'. היא היתה אומרת 'שבת שלום' בקול הזה, וזה היה כל כך מצחיק. זה היה הבסיס, עוד לפני שכתבנו בדיחות בכלל. ותותית נולדה כבר באינטרנט, אז יכולתי להישען על איזושהי בדיקה שלה. היא לא הגיעה משום מקום, כבר היתה לי הידיעה שזה עובד ומצחיק אנשים".

מתסכל שהיא לא המשיכה, עבורך ועבור הקהל.

"חשבתי שיחדשו אותה לעוד עונה. זו ממש היתה החלטה לא חכמה לא לחדש אותה. יש לזה ביקוש, הקהל רק הלך וגדל. זה התחיל ממשהו מאוד תל־אביבי כזה, ונהיה מיינסטרים. אתה לא מבין אילו אנשים באים אלי להגיד לי שהם אוהבים את 'זאת וזאתי': דוסיות, סבתות, חיילים. אני שואלת אותם 'אתה גיי?', הם עונים לי 'לא'. אז ידעתי שזה יתפוס. כשהודיעו לנו שלא נמשיך, אמרתי 'בסדר, סיימתי, זה לא בשליטתי. אני ממשיכה לפרויקט הבא'. אני רוצה לעשות עוד דברים, יש לי תיאבון אינסופי. אני רוצה לעשות תיאטרון, אולי סדרה כמו 'פליבג'. יש לי תחושה שזה עוד לא הסוף".

את חושבת ש"זאת וזאתי" תמצא בית אחר?

"אני לא בטוחה אם בית אחר. שאוט־אאוט לאסף רפפורט" (יזם ומבעלי חברת וויז שמתעתד לרכוש את רשת 13; ע"פ).

בזמנו דובר על סדרת המשך, "ממושטרות", שהיתה אמורה לעלות ב־HOT והוקפאה.

"כתבנו את כולה. אני חושבת שהיינו ממותגים כמשהו שהוא הרפתקה, שזו תפיסה קצת מיושנת של גופי שידור. כי אם משהו מצליח נורא ברשת, זה הרבה פחות הרפתקה ממשהו שהוא מסורתי, כתוב באופן מסורתי, אבל לא ניסית אותו קודם. שזו טעות, כי 'ארץ נהדרת', לצורך העניין, היא התוכנית הכי נצפית בקשת 12. וזו יצירה, זו קומדיה, והיא נצפית יותר מהריאליטי שלהם".

אותה "ארץ נהדרת", חותמת הכשרות של רוב העוסקים בקומדיה בישראל, גייסה את פישר לשורותיה בעונתה ה־21. מהדורת החדשות הסאטירית, שמותחת ביקורת על אירועי היום במדינה שמתנהגת כמו סאטירה או פארסה בעצמה (ברגעים שבהם היא לא טרגדיה), מכינה את עצמה לעונה חדשה שתחל בסתיו, ושתוקדש לעוד מערכת בחירות כאוטית.

את יודעת למי תצביעי בבחירות?

"אני עדיין לא יודעת איך אצביע, אם אסטרטגית או לא. אני חושבת שביבי לא כשיר בעליל, ושבגללו יש את הממשלה של הלא־כשירים בעליל האלה, שבגללם יש את השיסוע הזה, כי זה מה שהם מוכרים. יש סרטון בטיקטוק שאומרים בו שמי שאין לו אינטגריטי יתייחס אליך בחוסר אינטגריטי. כלומר, מי שאין לו מה להציע - יציע לך חרא. זה מה שהוא יכול להציע לך. מה יש לבן גביר להציע לך חוץ מפרופגנדה? הרי כשמסתכלים על העובדות, הכל בירידה. אז הוא מציע יחס, והיחס שלו מאוד אגרסיבי. אני גם ממש מפחדת מרצח פוליטי, אני מרגישה שאנחנו בבעבוע".

"טלוויזיה מהעתיד" המנוחה כללה אוסף מערכונים בשם "חבל על הזמן", דאחקה ברורה על "פלורנטין" המיתולוגית, ובה ראנינג גאג שסיים כל פרק במשפט שנראה שהגדיר את הטלוויזיה בניינטיז - "רצחו את רבין". ראש הממשלה שנרצח גם מופיע ב"בודקת", ולא באופן אקראי מדי. "איך אני אוהבת את רבין. אני מרגישה שהוא הסמל של מה שקרה למדינה".

המגה־משפיענית אודיה פינטו התקשתה לזהות את המנוח במסגרת אתגר ששודר לאחרונה בתוכנית "פאוור קאפל", מה שיצר ויכוח ציבורי־תרבותי סביב שאלות של חינוך, הנצחה והדחקה.

"בסדר, הרבה אנשים לא יודעים הרבה דברים אחרים, זה לא מה שמעניין אותי", אומרת פישר. "יש לך מערכת חינוך? משהו פה עובד בכלל בשנים האחרונות? אז זו לא אשמת אף אחד, זו אשמת המבוגר האחראי. תמיד. ואנחנו המבוגר האחראי עכשיו. המדינה במשמרת שלך, מה לעשות?"