באנו בשביל האוכל, נשארנו בזכות העברית: "אני כמו סאלח שבתי"

"במדינה הזאת הכל פוליטי", אומר מקס מלכיאל ודיבורו הרך מתפוגג. צהרי היום בקפה ביאליק בבאר שבע, ומקס מסובב את בקבוק הסודה נגד כיוון השעון, משכך לחצים.

"הכל. אפילו הזווית של הכיפה על הראש היא פוליטית. באיזו זווית אתה שם אותה - כבר מחליטים בשבילך מה הדעות שלך. גברת אחת, אישה משכילה שעוקבת אחריי שנים, שומעת שאני אומר שבאתי לארץ ישראל כי אני אוהב את השפה העברית, ופתאום היא קוראת לי 'ביביסט'. פעם אחרת אמרתי בסרטון שמוסלמים הם בני אדם, אז מישהו ענה לי: 'למה אתה שונא את המדינה שלנו?' ואפילו הגיע אלי מכתב: 'מקס, אל תיפגע, אתה בחור טוב, אבל אני חושב שאתה גלגול של המן הרשע'".

בסך הכל שאלתי איך מלכיאל הגיע לעסוק באוכל. אבל כל התשובות מורכבות כשאתה יושב מול היהודי (והטבח) הנודד. כשמלכיאל מדבר, אני חש איך ההיסטוריה מתגלגלת משולי האדרת. עפה ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. מתווה מסעות חיים, מסלולי מהגרים, אסונות אישיים ושברים לאומיים, אהבות ונדודים, עד שהסיפור נוחת על קרקע המציאות בעדנה וברכות.

בעשור האחרון מלכיאל התפרסם כטבח הוויראלי שחי ב"ארץ אשכנז", מדבר עברית עתיקה ומלמד את הרשת החברתית כיצד לבשל. בערוץ היוטיוב ובדף הפייסבוק שלו, "מתכונים מאלף עד תיו עם מקס מלכיאל", תמצאו מתכונים לפיתות, למנטו בוכרי, לבלינצ'ס, לחומוס - לאוכל יהודי ממזרח אירופה או קיטוגני מזרח־תיכוני.

אבל שימו לב לסטייל: "בוא אני יזבירך משהו! קודם כל, יש גברות צדיקות אשר תכתובנה לי לאמור: 'מדוע אתה פונה רק לגברים?' אחרי תגובות כאלה אני בוכה, דופק ראש בקיר מתוך ייאוש, יושב לכתוב צוואה, שומע שירים עצובים, מצטער שאין לי פצצת אטום, שוב בוכה אל הכרית, נרדם". אם תהיתם, זה מתוך המתכון שלו למרק עוף.

"לא באתי מכלומיסתאן": מקס מלכיאל ברגע זועם במיוחד

בחוץ הסטודנטים דוהרים בקדחתנות, ניידים אל סוף הסמסטר. ביאליק בוהה במקס מהקיר, ונדמה שכולם מחפשים את הנקודה שממנה הסיפור הזה מתחיל.
"הסיפור שלי מתחיל עם הסבתא האוקראינית שלי. היא היתה מכינה חזרת או בורשט, כולם מסביב היו בוכים מהחריפות. כולם, חוץ ממנה. העיניים שלה נשארו יבשות לחלוטין. כשהיינו שואלים אותה: 'סבתא, איך את לא בוכה?' היא היתה מסתכלת עלינו ואומרת במבטא: 'אני לא בוכה, נגמרו לי הדמעות בשואה'".

מקס משתתק לרגע, כמחשב מסלול מחדש. "ואולי הסיפור שלי מתחיל בכלל ברכבת, עוד לפני שנולדתי. ב־1941, סבא שלי היה מהיהודים האלה שהתלהבו מהמהפכה הקומוניסטית. יש לי תמונה שלו רוכב על סוס עם חרב שלופה. אבל בסוף, מכל המהפכה, הוא התגלגל כמו יהודי טוב למשרד האוצר במוסקבה וקיבל שם דירה וג'וב טוב. הוא אמר לסבתי: 'בואי'. סבתי לקחה את שתי הבנות שלה ועלתה על הרכבת למוסקבה. בדרך הנאצים הפציצו את הרכבת, וכמעט כולם הושמדו שם. כדי להציל את החיים שלהם, סבא וסבתא ברחו לצד השני של העולם - לטשקנט, בירת אוזבקיסטן, ומשם עברו לדוּשַׁנְבֶּה שבטג'יקיסטן".

הכי אותנטי. מקס במתכון ל"סמבוסה מנהג ערי ארץ עבר הנהר"

הרבה נדודים בשביל משפחה אחת.

"סבתא עברה את הגיהינום", מהרהר מקס (54). מספר על השורשים שנטעו בו את חוקי השפה שמעבר לשפת האם - שפת סבתא, שפת המטבח. "בשבילה אוכל לא היה איזה עניין של אסתטיקה או פילוסופיה, הוא היה הישרדות. היא שנאה כשגברים דחפו את האף שלהם לסירים שלה. אבל אותי היא לקחה שאהיה לידה. שם, לידה, נשבעתי לעצמי שאהיה טבח. שאשמור על המורשת".

תחליף את האוקראינית בסבתא מרוקאית, וזה כמעט סיפור המקור של כל גיבור־על מהאודישנים של "מאסטר שף".

מקס משועשע. "הייתי ילד קשה. ברחתי מגן הילדים כי הייתי סוציופוב. היום אולי פחות, אבל כבר אז פשוט לא יכולתי לשאת מסגרות. לא יכולתי שיגידו לי מה לעשות. הייתי בורח, מחכה במטבח של סבתא שהחברים יסיימו את הגן, ורק אז יוצא לשחק איתם. בגיל 6 למדתי את אותיות הא'־ב' אצל רב מחתרתי בדושנבה. הנכד שלו הפך לחבר שלי, ושנינו אהבנו את המטבח ובישלנו ביחד בסתר. שם נשבענו זה לזה שכשנגדל נלך ללמוד טבחות. אבל כשהגיע הרגע, הוא הלך ללמוד מוזיקה. כילד, הרגשתי שזו ממש הבגידה הראשונה בחיים שלי. הבגידה הזאת שינתה הכל. נשארתי לבד עם החלום על הסירים".

הבגידה הזו הרחיקה את מקס מהסירים. במקום האדים העולים, הוא פנה לכיוון אחר לגמרי. "הלכתי ללמוד באוניברסיטה פילולוגיה, בלשנות ורוסית. כל מה שקשור לטקסטים. זו היתה שפת הכובש הרוסי, ועדיין זה סקרן אותי. אבל בגיל 17 פגשתי בחורה".

"כטבח, תמיד ראיתי שבסרטונים של מתכונים חסר איזה פרט קטן. אמרתי לעצמי: אני אעשה עם כל הפרטים. העליתי סרטון באנגלית, אבל אף אחד לא ראה. אז עשיתי חצ'פורי בעברית, שמתי ביוטיוב, ואחרי כמה ימים אני רואה 100 אלף צפיות"

הוא מחייך במבוכה מקסימה. "בתוך שנה כבר הייתי עם תינוקת. הכל קרה נורא מהר. פתאום הייתי צריך לפרנס. זה מה שהניע את הכל, הרצון לברוח, לצאת משם. רציתי להגר לארה"ב, ומישהו אמר לי: 'אתה יהודי? לך לבית כנסת, שם עוזרים ליהודים'. בבריה"מ של אותם ימים, למי בכלל נתנו לצאת? הגעתי לבית הכנסת כי חיפשתי דלת החוצה. ישבתי בספרייה ולימדתי את עצמי עברית לבד, מתוך הספרים של פעם. זה תפס אותי חזק. הפכתי לדתי ממש, הייתי הולך ברחובות דושנבה עם ציציות בחוץ וכיפה גדולה על הראש. המקומיים המוסלמים היו מסתכלים עלי ברחוב ולא מבינים מה זה הדבר הזה, לא ידעו איך לאכול אותי".

מקס עוצר, מסיט את המבט אל החלון. "בעקבות הפרסטרויקה התחילו להגיע השליחים הראשונים מאמריקה ומישראל. נדבקתי בציונות. בזמנו, כשהיית בא לאדם בדושנבה ואומר לו: 'בוא נעלה לארץ ישראל', זה היה כמו להציע את גן עדן. הוא היה עונה: 'כשיבוא המשיח - נעלה'. אבל הפרסטרויקה הביאה גם את מלחמת האזרחים בטג'יקיסטן. פתאום התחילו פרעות, נשק ברחובות, בלגן שלם. אנשים התחילו לארוז ולברוח. ההורים שלי בכלל לא רצו לעלות, אבל כשהם ראו את הדם ברחובות, הם הבינו שאין ברירה ואמרו: 'יאללה, נעלה' - ובאו אחריי לישראל".

תערובת שבורה בבית לחם

הפילולוג הצעיר מדושנבה נחת ישירות אל תוך המציאות הישראלית שאחרי הסכמי אוסלו, וגילה די מהר שהמדינה מורכבת להפליא.

"המשפחה שלי הגיעה לארץ בגלים, עוד משנת 1880, לשכונת הבוכרים בירושלים", הוא משועשע מהפרספקטיבה. "כשהגעתי אמרו לי: 'בוא לתל אביב', אבל בראש שלי באתי לארץ ישראל, לסיפור התנ"כי. אמרתי להם: 'מה פתאום תל אביב? אני רוצה רק את ירושלים'. הגעתי בן 19, עם שני ילדים, למרכז הקליטה בירושלים, בלי להבין שבמקום למצוא את ארץ הקודש מהספרים, אני נוחת ישר לתוך שדה מוקשים ישראלי מטורף".

מה הפתיע אותך?

"בראש שלי החוקים היו אחרים. יום אחד הלכתי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. הייתי צריך להיכנס לחנות, אז פשוט שמתי את התיק שלי בחוץ, על המדרכה. אמרתי לעצמי: זו ארץ ישראל, אין פה גנבים. אני יוצא מהחנות ורואה שכל הרחוב חסום. מלא משטרה. בלגן. שוטר אומר לי: 'תיכנס פנימה, יש חפץ חשוד'. אני שואל אותו מה החשד כנגדו, אז הוא שואל 'התיק שלך? אני עוצר אותך'. ככה למדתי את הפרנויה הישראלית".

"נכנסתי לחנות בירושלים ושמתי את התיק שלי בחוץ על המדרכה. אמרתי לעצמי: זו ארץ ישראל, אין פה גנבים. אני יוצא מהחנות ורואה שכל הרחוב חסום. מלא משטרה. בלגן. שוטר אומר לי: 'תיכנס פנימה, יש חפץ חשוד'. אני שואל אותו מה החשד כנגדו, אז הוא שואל 'התיק שלך? אני עוצר אותך'. ככה למדתי את הפרנויה הישראלית"

המפגש עם המרחב המקומי ייצר אצל מקס תחושת תלישות עמוקה, ודיסוננס חריף בין הזמן למקום. המעבר ממדינה מתפרקת בגוש המזרחי אל הים־תיכוני היה חריף מסחוג.

"הרגשתי שאני נע מעל לגורל המקומי, יהודי שנודד בארץ ישראל שלו, מהספרים. הייתי מגיע לשכונת תלפיות, ומשם ממשיך ברגל בעקבות השלטים לבית לחם. אנשים מסביב היו צועקים לי: 'אתה משוגע? יש שם ערבים!' אמרתי להם: 'מה הבעיה עם זה?' בגלל שידעתי לקרוא פרסית, ידעתי לקרוא גם את האותיות של השלטים בערבית. הייתי נכנס לבית לחם, מדבר תערובת שבורה של אנגלית, עברית ופרסית, והם היו יושבים איתי, שותים איתי קפה. שם הבנתי את הדיסוננס הכי כואב שלי בארץ: אנשים שנראים כמוני ומתנהגים כמוני הם כביכול אויביי, ואנשים מוזרים בבית הכנסת עם כובע שחור ושירים רוסיים הם אחיי!"
אפשר להבין שזה היה משונה לך, גדלת כבן למיעוט יהודי בתוך מדינה ותרבות מוסלמית.

"כשאנשים פה בארץ שומעים את המילה 'מוסלמים', המוח שלהם הולך מייד לחמאס ולמלחמות. אבל יש מיליארד מוסלמים בעולם, עם תרבות אסיאתית של נימוס עמוק, של קבלת פנים והכנסת אורחים. המוסלמים בטשקנט חלקו עם המשפחה שלי את חתיכת הלחם האחרונה שהיתה להם בבית. בדושנבה, אמא שלי האוקראינית פגשה את אבא שלי הבוכרי. המקומיים אף פעם לא אמרו לנו: 'תיטמעו או תשתנו'. אבא שלי תמיד אמר לי: 'אנחנו גרים אצלם ואוכלים מלחמם, אנחנו צריכים לכבד את המנהגים שלהם'. למרות שהוא מאוד אהב ספורט, הוא בחיים לא יצא לרחוב בדושנבה במכנסיים קצרים. רק כשהגענו לארץ הוא היה מבסוט שסוף־סוף מותר ללכת בשורטס".

החיפוש אחר שייכות והשתייכות הוביל את מקס הלאה ומעבר לבית לחם, אל ההר. "התגלגלתי אל דרום הר חברון. שם היה לי חבר, דב דריבן ז"ל, והוא אמר לי: 'תעבור לבת עין, המקום הזה מתאים לך'. הגעתי לבת עין, וזה נראה לי כמו להגיע להוליווד. אתה מקבל חתיכת אדמה, בונה עליה את הבית שלך בעצמך. רציתי ללמוד, לגדל את האוכל שלי, לחזור הביתה מכוסה עפר, מלוכלך מאדמה. הייתי דוס, עבדתי בבניין, בונה את החיים שלי במו ידיי. היו לי שלושה ילדים ואישה, וכבר חשבתי שהנה, הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה".

הדיבור שלו דועך, ואז הוא מתעשת: "אחרי שלוש שנים בבת עין התגרשתי, ואז פתאום הכל קרס. מצאתי את עצמי נפלט מההר ישר אל העיר, בלי כלום. הגעתי לירושלים, הייתי הומלס במשך כמה חודשים. כשהיה קר, הייתי הולך לבית כנסת, מחבר שלושה כיסאות בשורה וישן. פתאום, בתוך המדינה שלי, חוויתי שוב זרות והגירה. החרדים בירושלים אימצו אותי, אבל זה היה ראש אחר לגמרי. בבת עין היינו בעלי תשובה, חפשנים, אנשי אדמה. פתאום מצאתי את עצמי בתוך עולם שבו הרגשתי שהרוב פשוט לא מאמינים באלוהים באמת. זה קוד לבוש, וזו שפה, וזו פוליטיקה - אבל אלוהים? אמונה? לא שם. הרגשתי זר".

דווקא בנקודת השפל הזו, ברחוב הירושלמי, כמעט במקרה השפה המדוברת והשפה המבשלת הצטלבו לראשונה. "יום אחד, כשהלכתי ברחוב מתוסכל, אבוד, פגשתי מישהו שלמד איתי פעם בדושנבה. היה לו פרויקט - אוסף כל מיני לא־יוצלחים מהרחוב, מלמד אותם לימודי ישיבה ונותן להם מקצוע. הוא אמר לי: 'אני צריך עזרה, בוא תעבוד כמדריך פנימייה'. הגעתי לשם, משהו כמו 20 איש, והיה צריך אוכל בשבילם. אף אחד לא בישל, אז אמרתי: 'יאללה, אני מתחיל לבשל'.

הבשורה המתוקה. מקס במתכון ל"גלידה של ארץ המזרח"

"לקחתי את הסירים, ונזכרתי בכל מה שראיתי בבית, באוכל של סבתא ובשבועות ההן מגיל 6. שם, מתוך הרחוב הירושלמי, חזרתי לאש. אבל הרב של המקום דחף אותי ואמר לי: 'לך ללמוד באוניברסיטה העברית'. הלכתי, ביקשתי ללמוד פרסית, הכניסו אותי ללימודי המזרח התיכון. הייתי בן 27, תקוע במסדרונות אקדמיים בזמן שהנפש שלי חיפשה את מרכז אסיה. ואז, ב־2002, הגיע האינטרנט, ופתח לי דלת לעולם שלא דמיינתי".

סימפטום של אובר־שרינג

המרחב הווירטואלי הפך לטריטוריה היחידה שבה מקס לא נדרש להציג תעודת זהות בלעדית. הוא יכול להיות מי ומה שבא לו באותו הרגע. "נכנסתי לצ'אטים של טג'יקים באינטרנט. חיפשתי קול מוכר, שפה. ושם פגשתי בחורה - מיעוט אתני כמוני, אוזבקית דוברת טורקית, שחיה באנגליה. ארזתי מזוודה ונסעתי בעקבותיה, וככה חיינו בלונדון כמהגרים. שוב מהגר, שוב מתחיל מאפס. כדי להתפרנס, עבדתי באונליין בכל מיני עבודות מזדמנות. חיים סטריליים, סגורים. ואז יום אחד הבחורה באה אלי ואמרה לי: 'התאהבתי בבחור צעיר', והלכה".

אאוץ'.

"לא נורא. אחרי זה היא רצתה לחזור אלי, אבל אני כבר לא רציתי".

למה?

"טעמתי חופש! הייתי בלונדון לבד, ואמרתי לעצמי: רגע, עכשיו אני יכול לעשות מה שאני רוצה! עכשיו אני יכול להיות טבח! בדיוק באותו הזמן פתחו בלונדון מסעדה טג'יקית־אוזבקית בשם 'סמרקנד'. התקשרתי אליהם ואמרתי: 'אני יהודי בוכרי, אני אוהב את האוכל הזה, אבל אין לי שום ניסיון'. אמרו לי: 'אין בעיה - בוא, נלמד אותך'.

"כמה פשוט, ככה מדבר לכולם". הפיתות של מקס

"כשנכנסתי למטבח שלהם לא היו לי אפילו כישורי סכין בסיסיים. עבדתי שם שנים, דבר נדיר מאוד אצל טבחים, ואז נכנסתי לקבוצה של השפה הפרסית בפייסבוק כי התגעגעתי לשפה. שם פגשתי את מירי הפרסייה מברלין. נסעתי פעמיים־שלוש ונשארתי איתה עשר שנים. עבדתי בקפה מהמגרב, עשיתי אוכל ישראלי, ואחר כך עבדתי במסעדה גרמנית. אבל השינוי הגדול, המעבר מלהיות עוד טבח למפעל חיים ויראלי, קרה לגמרי במקרה".

מקס מניח את כפות ידיו הרחבות על השולחן, כבוחן את קיומו. האיש שברח מכל מסגרת פיזית מצא את התיקון שלו ואת שימור המורשת דווקא בהבהוב הקר של השרתים הדיגיטליים. בניגוד לשפים של אינסטגרם, שמחפשים טוויסטים ומניפולציות מודרניות שמצטלמות יפה, מקס הלך בכיוון ההפוך לחלוטין.

"אנשים רואים אדם יחסית צעיר שמדבר עם ח' וע', אומר 'סאדיק' במקום 'צדיק' ומתבטא בעברית מקראית ישנה, והם אומרים: 'וואו, כמו סבא שלי'. בישראל יש קטע כזה, כשרוצים להגיד משהו נאיבי - מדברים במבטא מזרחי. והנה אני מדבר כמו סאלח שבתי, אבל מפרק להם את התזה"

"בגלל הלימון של הפרעת הקשב שלי, החלטתי לעשות לימונדה. יש לי סימפטום חזק של אובר־שרינג. אתה תשאל אותי איפה האוטובוס, ואני אספר לך איפה הנהג גר. כטבח, תמיד ראיתי שבכל הסרטונים של המתכונים חסר איזה פרט קטן. אמרתי לעצמי: אני אעשה מתכונים ארוכים, עם כל הפרטים, ואם תעשה את המתכון כמוני בווידאו, אתה תצליח.

"ראיתי את יוטיוב, עשיתי בהתחלה סרטון באנגלית, אבל אף אחד לא ראה. אז עשיתי בשפת אמי, רוסית, וזה תפס.

"ואז חבר שלי בירושלים אמר לי: 'מה אתה עושה ברוסית? תעשה סרטון בעברית איך עושים חצ'פורי'. עשיתי סרטון, שמתי ביוטיוב, שלחתי לחבר ולילדים שלי, ושכחתי מזה. נכנסתי אחרי כמה ימים - ואני רואה עשרות אלפי איש, ואז 100 אלף. ואז סרטון הפיתות שלי הגיע ליותר ממיליון צפיות. והבנתי - אולי יש כאן משהו.

חצ'פורי על מחבת: המתכון המפורסם של מקס מלכיאל

"יום אחד נכנסתי למסעדה של חבר בלונדון, ופתאום מישהו שם מסתכל עלי ואומר לחבר שלו: 'אתה לא מזהה אותו? זה מקס, מקס של הפיתות!' באמצע לונדון זיהו אותי בזכות מתכון הבצק של הפיתות. כמה פשוט, ככה מדבר לכולם".

אני מודה שבהתחלה חשבתי שהעברית שלך היא פארודיה על הטבחים באינסטגרם, שעסוקים בלהיות מגניבים ועכשוויים.

מקס מחייך, מכיר את התגובה. "אנשים רואים אדם יחסית צעיר שמדבר עם ח' וע', אומר 'סאדיק' במקום 'צדיק' ומתבטא בעברית מקראית ישנה, והם אומרים: 'וואו, איך אתה מדבר כמו סבא שלי'. בישראל יש קטע כזה, כשרוצים להגיד משהו נאיבי - מדברים במבטא מזרחי. והנה אני מדבר ככה, כמו סאלח שבתי, אבל מפרק להם את התזה.

"ובכלל, לא צריך להתבייש בסבא. יש אנשים שמפחדים לבשל, אשכרה, ואני רוצה לתת להם תחושה שהכל סבבה. אני מביא את הווינטג', את החוכמולוגיה של פעם. אבל מעבר למתכון, אנשים מחפשים את נפש האדם, והקול שלי כנראה עושה להם משהו. עשרות אנשים כותבים לי: 'מקס, אל תיעלב, אני שם אותך ברקע ולא מעניין אותי המתכון, אבל הקול שלך מרגיע אותי כשיש לי נדודי שינה או התקף חרדה'. נראה לי שהם מרגישים כאילו אני מגיע מעולם אחר".

נסיכה על סוס לבן

גם בביאליק, הבר־קפה הכי מכיל ורבגוני בבאר שבע, מקס נראה מעולם אחר. החולצה הצבעונית, האוזניות על הצוואר, המבט המשועשע והמשתומם כאחד. ככה זה כשאתה מחזיק היסטוריה שמתחילה כילד יהודי בין מוסלמים במרכז אסיה, ועוברת דרך מתנחל, הומלס חרדי, טבח במסעדה מוסלמית בלונדון ושף ויראלי בברלין.

בחודש האחרון התחילו לצוץ סרטונים של מקס, כשבאר שבע מציצה ברקע מאחורי גבו. חשבתי שזה ביקור, חופשת מולדת, אך מתברר שכיום המאבק האמיתי של מקס אינו נגד השכחה הדיגיטלית, אלא זו המתרחשת מדי יום, בתוך סיר המטבח הביתי.

"חזרתי לארץ ישראל בגלל אמא שלי. היא חולה באלצהיימר, והולכת ונמחקת לי מול העיניים. אני מבשל לה תזונה קיטוגנית, ואני אשכרה רואה שינויים לטובה. המוח שלה מגיב, יש רגעים שהיא חוזרת אלינו".

הוא מחייך בעדינות, ואז מהרהר: "תראה איזה מעגל. פעם סבתא ואמא ניהלו את המטבח כדי להציל אותי מהעולם, והיום אני נכנס למטבח כדי להציל את אמא מהשכחה שלה".

אני תוהה אם הוא עומד לפתוח מקום חדש עם האוכל הייחודי שלו. "אני לא רואה את עצמי כאמן אוכל במובן הפלצני. כל החיים שלנו הם אמנות, אבל במובן המעשי והפשוט. אני מבשל אוכל של סבתות כדי שיהיה טעים. גם האוכל של סבתא הוא פילוסופיה - אתה בא לסבתא והיא שמחה אליך, ורגליה כואבות וידיה כואבות, והיא רצה למטבח להכין לך את האוכל שאתה אוהב, רק כדי לראות אותך מבסוט. זה מה שאני מחפש. לכן אני רוצה לעשות פופ־אפ בכל מיני מקומות. ככה אתה יכול לראות את האנשים אוכלים ונהנים מהאוכל שלך".

אז זו עוד תחנה במסע הנדודים שלך?

"המוסלמים קראו לנו 'יהודי', אבל אנחנו קראנו לעצמנו 'ישראל', וישראל זה הבית. למרות שנפרדנו - מירי הפרסייה המוסלמית ואני - אנחנו עדיין משפחה. אבל השייכות הזאת לא צריכה לבוא עם מפלגה או עם הגדרה מגבילה. החלום שלי עכשיו הוא לעשות משהו קטן, פוד טראק. עם פיתה וכל מיני 'סיורים' (ציורים; ד"פ) יפים בביס אחד - אסיאתי ואירופי ביחד. בלי פוליטיקה, בלי ויכוחים, פשוט שיהיה טעים. בסוף, המטבח הוא המקום היחיד שבו המהגר הנודד, הדוס והחילוני יכולים לשבת סביב אותו שולחן, לאכול את האוכל של סבתא ולשכוח לרגע מכל הקטלוגים שקורעים לנו את הנשמה".

ומה עם אהבה?

"אולי אמצא נסיכה על סוס לבן. אז אהיה חייב לשחוט לכם כבש".