הסודות של "קופה ראשית" נחשפים: "האמת? אנחנו בלתי נסבלים"

בתחילת השבוע שעבר, בשעה שכוכבי "קופה ראשית" חגגו בפרמיירה של הסרט החדש בכיכובם, החלו מסכי הטלפונים להבהב ולבשר על מתקפת הטילים התורנית מאיראן - אבל אף אחד מהם או מקהל המעריצים לא העז לעזוב את האולם. אחרי חמש עונות (ועוד אחת בדרך) של סדרה שהפכה לתופעה, עם דמויות איקוניות ומשפטי מפתח שהפכו לקאלט כמעט בזמן אמת, "שפע יששכר" הוא כבר לא מיני־סופר - זו סנסציה, ולאף אחד לא היתה כוונה לפספס את הרגע שבו אפשר לראות מקרוב את הגיבורים על המסך הגדול.

מצד שני, היה מי שחשב שהמטחים הם כבר עניין אישי. "בפורים הוצאתי שיר עם דנה אינטרנשיונל ובן־אל תבורי, וביום שהוצאנו את השיר התחילה המלחמה", מספר אמיר שורוש, המגלם את ראמזי, עובד הסופר המסור. "הלך השיר, הלכו ההופעות, היח"צ וכל מה שתכננו. אז שזה לא יקרה עם 'קופה ראשית'? אבל כנראה התרגלנו למצב".

"אני רוצה להגיד שזה רע מאוד שהתרגלנו", מחזקת אותו נועה קולר, המגלמת את מנהלת הסניף שירה שטיינבוך. "אנחנו חיים במציאות שבה ברור שבעוד כמה רגעים תהיה עוד מלחמה. אי אפשר לתכנן קדימה. תרבות ואמנות נדחקות לפינה, כי ביטחון זה דבר יותר קריטי במדינה שלנו. כשהתחילו הדיווחים קיוויתי שלא ייצאו הרבה אנשים. עד שיש משהו כל כך משמח ומגניב! אנחנו גאים בסרט, ובא לנו שהקהל יפגוש אותו".

שורוש: "מאוד כעסתי על האיראנים. על הטיימינג. זה הרגיש כאילו פרינציפ, משהו אישי".

קולר: "אני חושבת שיש משהו אישי בין האיראנים לאביחי (סמנכ"ל "שפע יששכר", שאותו מגלם יגאל עדיקא), כי הוא כורדי".

לנוכח המעמד שתפסה הסדרה היה ברור שהמעבר לקולנוע הוא רק עניין של זמן. "קופה ראשית - הסרט", שעלה השבוע לאקרנים, מסתמן כממתק קיצי שיכול לקסום לא רק למעריצים מושבעים, עם הרפתקה מותחת שאליה יוצאים כוכבה, ניסים, אנטולי, שירה, ראמזי ואמנון. מתברר שגם הרחק ממדפי הסופר ומהקופה, מערכות היחסים המטורללות ביניהם הן הקלף המנצח.

מהמסך הקטן למסך הגדול. "זן נדיר" בביצוע אושר כהן, שיר הנושא של הסרט החדש

את התסריט כתבו יניב זוהר ונדב פרישמן, קובי חביה ביים, ובסרט משתתפים כל כוכבי הסדרה - קולר, שורוש, יגאל עדיקא, קרן מור, דב נבון, יניב סוויסה, דניאל סטיופין, יעקב בודו, דורית לב ארי, רודי סעדה, מיה לנדסמן ואביבה נגוסה טרי - לצד צביקה הדר, דני שטג, עומר עציון, משה אשכנזי ורמי קאשי.

"כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה, לא הצלחתי לדמיין איך נעשה את המעבר מהטלוויזיה לקולנוע. פחדתי שלא עושים טסטות (ה"ראיונות" עם הדמויות לצד העלילה), שהן כבר חלק מהשפה של הסדרה", מספר שורוש. "אבל כשצילמנו, הבנתי שזה הדבר האחרון שמתאים לעשות עכשיו, ושאנחנו באמת בידיים מאוד טובות. הצוות שכתב וביים שאל את כל השאלות, בדק, וכתב עלילה טובה שבה הדמויות לא צריכות לשנות את עורן".

קולר: "במקצוע שלנו את כל הזמן רוצה להתקבל, לנצח, להיות מצוינת, ויש בזה משהו שמשאיר אנשים חיים. אבל באותה נשימה זה קשה, וזה מקצוע לא יציב כלכלית ומנטלית. אני צריכה בית מאוד יציב, נישואים יציבים, קשרים אישיים אמיתיים"

קולר: "יניב, התסריטאי הראשי, הוא מבריק, פדנט וחרוץ. הוא עשה כל כך הרבה דראפטים (טיוטות תסריט) על הסרט הזה. הוא מבין איך קומדיית מקום עבודה עושה טרנספורמציה החוצה".

קולר ושורוש, שהפכו לחברים קרובים במהלך העבודה המשותפת על הסדרה, מתראיינים יחד בפעם הראשונה, ומעידים כי כפי שניתן היה לצפות - העבודה על הסרט מאחורי הקלעים היתה לא פחות משעשעת ממה שיקבלו הצופים. שורוש: "זה קאסט די סאחי, מאוד משעממים ולא מצחיקים, אנחנו אנשים מאוד צייתניים... וברצינות - האמת היא שאנחנו בלתי נסבלים. אנחנו מאוחדים, ולקבוצה מאוחדת תמיד יש כוח".

קולר: "אנחנו באמת מאוגדים, טפו חמסה, השחקנים והצוות, ומצחיק שם נורא, אנחנו צוחקים המון".

שורוש: "אנחנו צריכים את זה. אנחנו מאוד מקצועיים, שיהיה ברור, אבל אם לא יהיה לנו מקום לצחוק על הסט, תהיה להם בעיה איתנו".

קולר: "דמייני דינמיקה של משפחה. נוצרת שפה פרטית. אמיר ואני יכולים במבט להסתכל על הצלם, וברור לשנינו מה יהיה מצחיק. אנחנו כבר ברזולוציות מאוד קטנות של היכרות. קומדיה זה להיכנס למוד המשוחרר, לקומדיה שבתוכך. אני צריכה ששטיינבוך תצחיק אותי בתוך העלילה".

שורוש: "בהומור שלי בחיים אין את ראמזי, אבל נועה ואני מדברים הרבה, ולפעמים יכול לצאת לי משהו ממנו, מהעולם הפרטי הזה שהוא שלנו".

הצפייה בסדרה הפכה לבילוי משפחתי בהרבה בתים. אתם גם צופים עם הילדים?

קולר: "צילמנו עונה שישית, לחלק מאיתנו נולדו ילדים בשנים האלה. לקרן נולדה נכדה! הילדה שלי, זוהר, בת 15 וחצי. היא היתה על הסט מגיל 6 ועכשיו היא בהפסקה מהסדרה. איתמר (10) לגמרי בעניין של 'קופה ראשית'. זו זכות מטורפת. אנחנו כאילו מגדלים דור של ילדים שצופים ב'קופה ראשית', וליעקב בודו, בן 96, נהיו מעריצים צעירים".

שורוש: "וזה אחד שהקים את הקומדיה! אצלנו אורי (9) התחיל לראות, וליבי (7) גם עכשיו מתחילה קצת, בקטנה, אבל אין עדיין את הצפייה המשפחתית הזאת, כי אני בחרדה", הוא צוחק.

קולר: "בעלי, תום, לא חושב שאני כל כך מצחיקה, ופתאום, כשהוא צוחק ב'קופה ראשית', נפתח לי הלב. אני מרגישה ניצחון".

הכריזו על עונה שביעית, ועוד היד נטויה. איפה שירה וראמזי יהיו עוד עשר שנים?

קולר: "חלק מהכיף בקומדיה זה התקיעות. זה הפטנט של קומדיה טובה. השינויים הם מינוריים. תמיד טיטינסקי יהיה קמצן, שטיינבוך תהיה לא מודעת, אביחי יקרא לה 'ריקי' וראמזי יאהב את הסופר. הסופר זה לנצח".

הצלחה בזמן הנכון

את גלי ההערצה ואת אור הזרקורים של הפריים־טיים, קולר (45) ושורוש (42) זכו לקבל יחסית בגיל מאוחר, אחרי שנים של עבודה בתיאטרון ובטלוויזיה. "אם הייתי מצליח בגיל צעיר - חלילה לאללה", צוחק שורוש. "לא הייתי מוכן נפשית להחזיק את האירוע בשום צורה. בסוף הכל זה עניין של מוכנות. כשפרויקט מצליח, השחקנים הם אלה שמובילים אותו, הפרצופים שלהם מייצגים אותו בכל מקום, ואם זה היה מגיע בגיל צעיר היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה. אני בן אדם מאוד פרטי, לא אוהב לצאת מהבית. היום אני בהכרת תודה על שקיבלתי את זה בגיל מאוחר".

שורוש: "כשפרויקט מצליח, השחקנים הם אלה שמובילים אותו, הפרצופים שלהם מייצגים אותו בכל מקום. אם זה היה מגיע בגיל צעיר היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה. אני בן אדם מאוד פרטי, לא אוהב לצאת מהבית"

קולר: "אצלי זה ממש דומה. התחלתי להתפרסם אחרי שהייתי אמא, וזו מתנה. זה לא יכול היה להיות לפני. מנטלית, לא יכולתי".

שורוש: "פגשתי את נועה לפני שכולם הכירו אותה, ואמרתי לה 'את השחקנית הכי טובה שאני מכיר'. הכישרון שלה תמיד היה שם, אבל המוכנות לא, ובלי מוכנות סביר להניח שבן אדם אפוי לא ייקח אותך. רואים את זה".

קולר: "אני זוכרת שאמיר אמר לי את המשפט הזה כשנפגשנו בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. לא הייתי מאוד מפורסמת, ונורא התרגשתי מזה. בהצגה שלו באותו פסטיבל הוא עלה עם הדמות שהיום אני יודעת להגיד לך שזה ראמזי. דמות עם מבטא, עם החיוך הכי גדול בעולם, ששר שיר של ביונסה, 'If I Were a Boy' - ואני השתגעתי. לא ראיתי כזה דבר, לא ראיתי דמות כזאת. באודישן לשטיינבוך, אמיר ואני עשינו ביחד מאץ'. בהתחלה היתה דילמה, לא ידעו אם ללכת על זה או לא, אבל אני כבר ראיתי את ראמזי, ואני זוכרת שנדב פרישמן שאל אותי ואמרתי שאין שאלה בכלל. ראיתי את זה קורה, ראיתי קהל 'נשתל' מראמזי לפני שהוא היה ראמזי".

אמיר, נועה היא גם כותבת מוערכת. כשאתה עובד איתה, אתה מרגיש שאתה גם נמצא תחת העין הבוחנת שלה כתסריטאית?

"נועה מתחלקת לשניים - כותבת ושחקנית. הכותבת יכולה לנצל אותי לפעמים לשיחות, אבל היא לא חברה. אני חבר של השחקנית, והיא הפרטנרית הכי טובה שיש. 'העין הבוחנת' - זה בכלל לא קיים אצלה. פרטנר צריך להקשיב, והיא בן אדם שמקשיב בצורה מדהימה וכיף לנו לשחק ביחד".

קולר: "אנחנו באמת מאוד אוהבים לשחק ביחד. אחרי עשור של עבודה משותפת יש דינמיקות, אלה לא רק צחוקים. אנחנו אחים, חברים, בתוך הנפש זו של זה. לצד הצחוקים, אמיר הוא הפרטנר הכי מקצועי ויסודי. בדקויות. הוא לא יוותר לאף אחד בסט על מקצוענות, כמו ראמזי. הוא מחייב מקצוענות סביבו, וזו מתנה אדירה, חוץ מזה שזה נורא מצחיק".

אז הוא מוציא אותך מאזור הנוחות שלך ככותבת?

קולר: "נועה הכותבת לא באה לסט של 'קופה ראשית'. היא גם לא יודעת לכתוב 'קופה ראשית'. היא מקשיבה".

העיסוק הכי הומני

אחד האתגרים של יוצרי הסדרה בשנים האחרונות - ושל כותבים בכלל - היה להמשיך לייצר הומור רלוונטי ולא מנותק על רקע המציאות המדממת. כזה שיספק לציבור את האסקפיזם הנחוץ כל כך, ובה־בעת יקפיד שלא לגעת בעצבים החשופים מדי. "הדבר היחיד שאני יכולה להבין לגבינו - כי אני לא מוצאת היגיון בשלוש השנים הקשות - זה ליצנות רפואית", אומרת קולר. "הקומדיה שלנו נחוצה במצבי חירום. ראיתי את זה בעיניים שלי. יש משהו בקומדיה שלנו שהוא מעבר למבדר, שנותן טעם לחיים. אצל ילדים זה זריז, זה בהיר כמה הם זקוקים לזה. למבוגרים לוקח יותר זמן להודות בזה או לקבל חיבוק. במדינה שהיא כל הזמן במלחמה, הקומדיה היא אוויר לנשימה, וזה הג'וב שלנו".

קולר: "יש משהו בקומדיה שלנו שהוא מעבר למבדר, שנותן טעם לחיים. אצל ילדים זה זריז, זה בהיר כמה הם זקוקים לזה. למבוגרים לוקח יותר זמן להודות בזה או לקבל חיבוק. במדינה שכל הזמן במלחמה, הקומדיה היא אוויר לנשימה. זה הג'וב שלנו"

הרגשת שזה משהו שעוזר גם לך?

"אני אוהבת לעבוד, אני אוהבת את החברים שלי. בשבילי זו תרופה להגיע לסט של 'קופה ראשית'. זה המקום הכי שפוי. וגם להמשיך להתעסק בתרבות ובאמנות בתוך מלחמה זה הדבר הכי הומני בעיניי שיש לעשות".

שורוש: "הלכנו לבקר הרבה מפונים. אתה שואל את עצמך אם זה מתאים, אם זה קשור, אבל אתה מבין כמה הם צריכים ורוצים את זה. זה נותן להם אוויר. אלה מילים שהם אמרו, שזה נותן להם רגע לנשום מכל מה שעברו. מעבר לזה, המקצוע שלנו הוא הזיה. אני בחרתי במקצוע שאני אמור להצחיק ולבדר בו למחייתי. גם אם אני עצוב, אני צריך לבוא ולהצחיק, ואני מורגל בדיסוננסים האלה. יכול להיות לי יום חרא, ואבוא להצגה או לצילום ואהיה הכי מצחיק, ואז אחזור לדאון. ה־ups and downs האלה, אנחנו חיים עליהם. זה חלק מהמקצוע שלנו".

קולר: "זמן קצר מאוד אחרי 7 באוקטובר כבר נסענו בכל הארץ. בלי מופע, בלי כלום. עשינו חידות, ניסינו להיות עם הילדים, להצטלם. נהייתה לי סתימה באוזניים ולא יכולתי לשמוע יותר, חצי מהזמן שהסתובבנו לא שמעתי. בן דוד שלי נרצח (הצלם רועי עידן), אז גם היה איזה עניין אישי בתוך החיים שלי שלא ידעתי איך להתייחס אליו. היה צורך בתפקודיות הזאת, וכשנסתמו לי האוזניים הרגשתי שאני פסיכוסומטית מגינה על עצמי, מייצרת איזו שכבה שאומרת - אלי זה לא נכנס".

ומתי זה עבר?

"במהלך החודש שבו הסתובבנו בשטח. בהתחלה הייתי מאוד תפקודית, אחרי זה נהיה דיכאון. יש משהו כזה בלהצחיק ולשמח במצב חירום".

יש חומרים או בדיחות שבעבר הייתם עושים בלי לחשוב פעמיים, והיום אתם חושבים שזה לא הזמן ושהקהל לא יוכל לשאת את זה?

שורוש: "דברים שקשורים ל־7 באוקטובר. לא רק ממקום של קומדיה, גם ממקום של דרמה. הגבול הוא דק. צריך לגעת בזה מאוד ברגישות, ולחכות לפחות עשר שנים".

קולר: "אני מתה על זה. זו החקירה הכי מעניינת בעיניי, מתי הנפש מסכימה לקבל בדיחה על אסון. אני חסידה גדולה של הומור שחור, אני מאמינה בזה. זו בריאות בעיניי".

את רואה את עצמך כותבת היום סדרה על 7 באוקטובר?

"מתוך העולמות והפרספקטיבה שלי, כן. לא הייתי עושה סיטקום על 7 באוקטובר, או כותבת על מקרה ספציפי שקרה שם, אלא מספרת על המעגל השני, על אנשים שחיים סביב מלחמה.

באופן כללי, מה הדבר הכי קשה שאנשים לא מבינים לגבי המקצוע שלכם? מה המחיר המשפחתי והאישי שזה גובה מכם?

קולר: "זה מקצוע מהמם ומגניב שמשאיר אנשים צעירים ואלסטיים, מיומנים בתנועה אגרסיבית בין מכובדים לבזויים. לא סתם יש אנשים שמשחקים בגיל 96. מי עובד בגיל 96? יעקב בודו וליא קניג. את מבינה למה? כי זה משאיר את האנשים צעירים, אין תשוקה כזאת".

שורוש: "יעקב נראה יותר צעיר משנה לשנה, אני נשבע".

קולר: "עבדתי עכשיו עם ליא קניג - איזו שחקנית! ערנית כמו מישהי שעכשיו סיימה בית ספר למשחק. במבנה של שחקנים יש איזה בור, חוסר אינהרנטי שצריך למלא. את כל הזמן רוצה להתקבל, לנצח, להיות מצוינת, ויש בזה משהו שבאמת משאיר אנשים חיים. אלה הדברים המאוד מגניבים במקצוע. אבל באותה נשימה - החור הוא גדול, הבור הזה של להיות אהוב ופופולרי. זה קשה, וזה מקצוע לא יציב כלכלית ומנטלית. אני צריכה בית מאוד יציב, נישואים יציבים, קשרים אישיים אמיתיים. כשאומרים לי ברחוב 'נועה, אנחנו אוהבים אותך' - הם לא אוהבים אותי, הם בכלל לא מכירים אותי. מי שמכיר אותי זה תום, בעלי, והוא אומר 'אוקיי, אני באמת הולך על החבילה הזאת, שבאה עם מלא דברים', אז הקשרים האישיים צריכים להיות מאוד חזקים".

שורוש: "נועה מתחלקת לשניים - כותבת ושחקנית. אני חבר של השחקנית, והיא הפרטנרית הכי טובה שיש. 'העין הבוחנת' - זה בכלל לא קיים אצלה. פרטנר צריך להקשיב, והיא בן אדם שמקשיב בצורה מדהימה וכיף לנו לשחק ביחד"

שורוש: "בכל הצלחה ופרסום, לצד הבונוס, יש גם את האלמנט של אובדן הפרטיות. למשל, כשאתה מסתובב עם הילדים. אז יש מחיר. אתה צריך ללכת מקומות קצת יותר אקסקלוסיביים, ואני בן אדם פשוט ועממי, אני אוהב ללכת למקומות הפשוטים. אבל כשאני איתם אני פחות יכול להיות חופשי, אני יותר דרוך".

תבואו, יש מרחב מוגן. הטריילר ל"קופה ראשית: הסרט"

באופן כללי אתה ממעט להתראיין, ולא רואים אותך בהשקות ובאירועים מתוקשרים.

"אני מכיר בזה שהפרסום הוא ביטוי להצלחה ותוצאה מבורכת של היצירה, אבל אני מעדיף לשים את היצירה בפרונט ואת הפרסום להשאיר כתופעת לוואי. אני אדם מאוד פרטי ומשפחתי, ומעדיף לבלות ערב פנוי עם אשתי והילדים או לארח חברים מאשר ללכת להשקה או לאירוע מתוקשר. באירועים שקשורים לפרויקטים שאני משתתף בהם תמיד אהיה מעורב.

"יש גם הרבה דברים טובים שצריך להתמודד איתם. אני זוכר שהשבועיים הראשונים שלי ב'ארץ נהדרת' היו אוברדוז, משהו שהרגיש לא הגיוני. היה איזה רגע שישבתי שם, חלמתי בהקיץ בסיום יום צילום, ופתאום אני מתעורר, רועי בר־נתן לידי, אני מסתכל עליו ואומר לו: מה אני עושה פה? איך הגעתי לפה? בסוף אני ילד קטן שגדל על התוכנית הזאת, לא מהתעשייה. הגעתי לבית ספר למשחק, ופתאום אני חלק מהדבר הזה".

קולר: "זה משהו שמשותף לשנינו, אני גדלתי בפתח תקווה ואמיר באילת. הילדים שלנו כבר קרובים לתעשייה, אבל אנחנו לא היינו חלק מזה, לא היינו תל־אביבים".

אמיר, הזכרת את ההקרבה גם בזוגיות. העובדה שאשתך טלי היא גם שחקנית הופכת את זה לקל יותר?

"כן. אני יכול לשתף במה שאני עובר, וטלי עוזרת לי בכל דבר. אין פרויקט שעשיתי שטלי לא נגעה בו באיזשהו אופן, עיצבה אותו, חשבה איתי. לא הייתי יכול לעשות את זה עם אף אחד אחר. אין לי בדידות במקום הזה, יש מי שמבינה אותי. כשהייתי אומר לאמא שלי שאני שחקן, היא היתה אומרת: אוקיי, אבל במה אתה עובד?".

השאלות כל הזמן באוויר

כשהם לא בסופר, כל אחד מהם מתחזק קריירה משלו. שורוש נכנס לנבחרת הקומיקאים המובילה בישראל כמשתתף ב"ארץ נהדרת", וקולר נסקה עם סדרות מצליחות שהפכו אותה לא רק לשחקנית מבוקשת, אלא גם לכותבת מוערכת וזוכת פרסים. תחילה היא שיחקה ב"להעיר את הדוב" לצד יאיר מרשק, אבל את החותמת ככותבת מוכרת היא קיבלה עם הצלחתה של "חזרות", שם שיחקה לצד שותפה לכתיבה, ארז דריגס. במאי האחרון עלתה בכאן 11 הסדרה "לא לריב", שסימנה את חזרתו של דריגס למסך הטלוויזיה כיוצר ותסריטאי לראשונה מאז ההצלחה הגדולה של "חזרות", ומאז פרסום פרשת ההודעות וההטרדות שבעקבותיה לקח פסק זמן מהתעשייה.

נועה, צפית בסדרה שארז כתב עם גור קורן?

"כן. ליהוק מהמם לשלישייה. יעל שרוני עושה תפקיד מעולה, שי אביבי העיף לי את הראש, ובכלל קאסט מצוין".

כעת, רגע לפני שהיא ניגשת לכתיבת העונה השנייה של "מקום שמח", קולר מספרת איך ממשיכים מהנקודה שסגרה את העונה הראשונה והמוצלחת. "בעיניי זה לא סוף סגור, ואני באמת עסוקה בזה, איך להמשיך. אני עוד לא יודעת, עדיין אין לי סיפור, אבל יש לי דברים שאני רוצה לדבר עליהם ולהתעסק בהם".

האופציה של רומן מחוץ לנישואים לא מומשה אצלך ב"מקום שמח". את יכולה להבין אנשים שמחליטים לנהל רומן? הזוגיות שלך השתנתה מאז שהסדרה שודרה?

"אני יכולה להבין הכל. להיות זוג זה הדבר הכי מורכב שיש. זוג מונוגמי שחי המון שנים ביחד, עם כל המסעות הארוכים, בעיניי זו משימת חיים. זה מעניין אותי, אני חוקרת את זה, מסתכלת על זוגות אחרים ומנסה להבין את הפיצוחים. אני רואה מי חי שנים בסבל, ומי מצליח דווקא לשמור על ויטליות ואיך עושים את השינויים. איך מישהו שהתחתנת איתו בגיל 25 נשאר באמת רלוונטי בגיל 80, מיהם הזוגות האלה שמצליחים לעשות את זה. אני מבינה הכל: בגידות, פתיחת נישואים, גירושים. לעת עתה אני בוחרת לחיות חיים מונוגמיים סטנדרטיים, ואני כל הזמן שואלת שאלות על זה. האם הזוגיות שלי השתנה בעקבות הסדרה? זה לא שתום הדליק פתאום טלוויזיה וראה על מה אני מדברת - הוא שותף שלי, הוא קרא תסריטים, הוא חלק מהכתיבה".

אבל יש הבדל בין לקרוא את התסריטים בבית לבין ההתפוצצות והדיבור על הסדרה כשהיא יוצאת. זה לא עושה משהו?

"בטח שזה עושה, והדבר המשמעותי שאני לוקחת מזה, זה שאני כאילו מקבלת עלי את העובדה שאני יוצרת טלוויזיה, וככה אני עובדת: מספרת סיפורים שמעניינים אותי, מותחת גבולות, משתמשת באלמנט מהמציאות ומרחיקה אותה. זה יוצר בלבול לפעמים, והזדהות מאוד גדולה. ככה אני עובדת. ותום חתם על כל החבילה שהיא אני, ואני חותמת על כל החבילה שהיא הוא".

שורוש: "את יכולה להגיד שראמזי הוא נחות, שהכותבים מתעללים בו - אבל את לא יכולה להגיד שראמזי מרגיש ככה. זה אחד הדברים שהיו עקרוניים אצלי בבניית הדמות הזו. אני לא מביא מישהו נחות. אצלי ערבי הוא לא כזה"

שורוש: "אני חייב להגיד משהו. לפעמים אנשים חושבים שמה שהם רואים בטלוויזיה זה באמת אחד לאחד. מההיכרות שלי עם החברה שלי ועם הבית שלה, אני יכול להגיד לך שיש מרחק מאוד גדול בין האמת שלהם לבין מה שבסדרה. בגלל שהיא כותבת כל כך מוכשרת, היא יודעת להשתמש בדברים שיכולים לעזור לספר את הסיפור. היא בחרה את הנושא הכי חשוב שיכול להיות בעיניי, והכתיבה שלה היא ברמת שירה. היא יונה וולך".

ובכל זאת, איך הסדרה השפיעה על הזוגיות?

שניהם צוחקים. שורוש: "הסקס יותר טוב".

קולר: "הרבה יותר טוב".

את מרבה לכתוב ולשחק נשים בחיפוש מתמיד, לפעמים על סף נוירוזה או משבר. כמה מהחרדות האישיות שלך מזוקקות לתוך הדמויות האלה?

"כל החרדות שלי נמצאות בכל פינה, כל היום, בכל העבודות שלי. בשטיינבוך, ב'חזרות', ב'מקום שמח'. אם הייתי יכולה טיפה פחות מזה, זה היה עוזר לכולם. אבל אני לא יכולה. בגלל זה אני כותבת, בגלל זה אני משחקת".

מה הסיכוי שההרפתקה הטלוויזיונית הבאה שלך תהיה על הרחבה של "רוקדים עם כוכבים", כמו אמיר?

"אין סיכוי. יש לי עניין של בריחת שתן כשאני קופצת ורצה, רצפת אגן רופסת".

שורוש: "אל תדאגי, סנה (סוקול, הרקדנית שזכתה עם שורוש בעונה האחרונה) תעבוד איתך על רצפת האגן".

קולר: "אם ישימו לי את סנה כבת זוג אני אשקול את זה".

אמיר, שיחקת בסדרות דרמה, אבל פרצת בקומדיה ובסאטירה. יש בך רצון לשחק תפקיד דרמטי?

"אין בי איזה משהו שאומר 'עכשיו אני רוצה לשחק בדרמה'. אני בן אדם מאוד פיקי, במיוחד בתחום הזה. לקח לי שנתיים-שלוש לבחור משהו מתאים, ובקרוב יהיה תפקיד דרמטי מרכזי ומשמעותי".

לא מניף שום דגל

העובדה ששורוש - בן לאמא יהודייה ולאבא ערבי - מגלם גם דמות של ערבי, היא לא משמעותית מבחינתו. להפך - מבחינתו כבר עשרות שנים מדובר בנון־אישיו, וגם דמותו של ראמזי לא הולכת למקומות האלה. "אני באמת לא חווה מורכבות כלשהי על רקע מוצאם של הוריי. בגלל הבית שנולדתי בו, אני תמיד מחפש איפה אפשר להיות בלי מחלוקת, איפה הנקודות המאחדות. אני לא מתחבר לניסיונות הפחדה, ואין לי סיפור גזעני לתת לך. לפעמים מנסים לייצר תמונה כאילו הדינמיקה ברחוב היא שאנשים שואלים או מדברים על זה, אבל זה לא משהו שחייתי אותו חוץ מאשר בבית הספר היסודי. השאלות האלה לא קיימות בדינמיקה של החיים שלי".

ועם ראמזי, דמות שאהובה על כל חלקי החברה הישראלית, אתה מרגיש לפעמים שזו אחריות כבדה להיות הגשר, כשבמציאות הגשרים האלה בוערים?

"האחריות היא לא לעשות בדיוק את מה שאמרת, לא להפוך את זה לנושא מורכב, כי זה מייצר אנטגוניזם. יש משהו בראמזי שהוא כאילו לא רוצה להפריע לאף אחד. אתה רוצה לשנוא - תשנא, זה בסדר, הכל בסדר, אני עדיין אוהב אותך".

קולר: "ראמזי זה ריפוי באהבה".

שורוש: "כן, אבל אם הוא יחזיק דגל של אחדות, או אם אני אחזיק את הדגל הזה, זה יכול להיות בעייתי. אם היתה לי חשיבה משחקית כזאת, אני חושב שפחות היו אוהבים אותי. האהבה של ראמזי לסופר היא המפתח הכי גדול, הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה. הוא לא מרגיש נחות. את יכולה להגיד שהוא נחות, שהכותבים מתעללים בו - אבל את לא יכולה להגיד שהוא מרגיש ככה. זה אחד הדברים שהיו עקרוניים אצלי בבניית הדמות. אני לא מביא מישהו נחות. אצלי ערבי הוא לא נחות. גם מבחינת המבטא, הוא כאילו לא יושב על מבטא, הוא יושב על האהבה לעברית. הוא אוהב את השפה".

קולר: "יש לו מילים מאוד גבוהות. רק ראמזי מדבר ככה, זה לא מבטא של שום מקום. ערבי? הודי? ומובן שכולנו כבר מדברים ככה. פעם היה תפקיד אורח של דמות בשם דוֹלב. אמיר אמר לי באוזן: אני עכשיו צורח 'דוּלב' כמה פעמים - תראי שעוד מעט כל הסט יגיד את זה. הוא צרח 'דוּלב!' - ומאז אין יותר את הדוֹלב המקורי. הוא יודע להמציא את המילים האלה שאחר כך את לא משתחררת מהן. הרבה שורוק, הוא עובד המון עם שורוק".

שורוש: "בשתי העונות הראשונות, עד שראמזי נתפס ונכנס לסיסטם שלי, ממש ניקדתי את כל הטקסטים".

ועכשיו זה בא בקלות?

קולר: "עכשיו את כבר לא מחפשת את הדמות, עכשיו את רוצה להשתכלל. לא לעוף על עצמך ברמה שאת מאבדת את הדמות בתוך זה, אלא יותר לעשות סדר או פתאום לגלות צבע חדש".

אפרופו לא לעוף על עצמכם: נועה עברה שנה מטורפת מבחינה מקצועית, אז אני חייבת לשאול אותך, אמיר - לא עלה לה קצת לראש?

"לא עלה לה, היא מאוזנת. אני אוהב את זה שבן אדם בסנכרון עם עצמו, לא פחות ולא יותר ממה שחושבים עליו. והיום נועה היא מה שהיא. בשנים האחרונות רואים ומקבלים נועה שמחזיקה את התעשייה בציפורניים של כפות הרגליים".

קולר: "אני זוכרת שהיו שואלים אותי לפני שנים 'עלה לך?', וכל הזמן פחדתי שזה יקרה לי, אז זו בכלל לא הטרמינולוגיה. אני יכולה להגיד לך שעברתי שינוי - פעם לא העזתי לקרוא לעצמי 'שחקנית' עד שהתחלתי להתפרנס רק ממשחק, ולא העזתי להגיד שאני תסריטאית עד שהיו לי שתי סדרות. אני מרגישה התקדמות בזה שאני כבר מקבלת על עצמי שכתבתי שתי סדרות ושאני גאה בהן. אני מרגישה שאני חלק מתוך תעשייה מאוד קטנה, וסליחה על הפאתוס, אבל אני חושבת שכל יצירה ישראלית מקורית שעולה בטלוויזיה, עם מעט גופי שידור ומעט תקציבים - זה נס".

ואת תאגיד השידור הישראלי, כאן 11, הערוץ שבו משודרות הסדרות שלך, הממשלה רוצה לסגור.

שורוש: "יש מלא סרטונים שלי על זה מלפני חמש שנים, בדמות של ראמזי, שבהם אמרתי שבחיי - כאן 11 נסגר כבר ארבע פעמים. כבר שנים אומרים את זה. לא הבנת כבר שזה סרק? הוא מייצר כמות אדירה של תכנים, זה מיני־נטפליקס".

קולר: "הוא באמת מייצר כמות מטורפת של תכנים, וזה שערוץ ציבורי הוא גוף שידור מדהים, מגוון ופופולרי - זה הניצחון. כל דיבור על זה שהוא כאילו מגויס זה פשוט לא נכון".

עוד רגע החופש הגדול. מסר להורים ולילדים?

קולר: "שיבואו לראות את הסרט שלנו, כי הוא ממש מצחיק, זו פעילות מצוינת לכל המשפחה בחופש עם פופקורן, ויש מזגן". שורוש: "וזה סוג של מרחב מוגן, אז בכלל".